תהל פרוש חשבה שלא תכתוב יותר שירה. זה היה אחרי שיצא ספר השירים השני שלה, "יחסי בעלות". מאז ספרה הראשון "בצע", קנתה לה פרוש מעמד ייחודי שחורג מהמעגל המצומצם של חוגי הספרות, בין היתר בזכות שירים כמו "הו, בנק שלי", שיצרו קול פואטי-פוליטי חדש, שמשלב זעם ותשוקה, מחאה ולהט. המעמד של פרוש קיבל משנה תוקף עם פרסום ספר המסות שלה "סיבות להישאר" בשנה שעברה. הספר, שמכיל רשימות אישיות ועיוניות על החיים בישראל, מיצב אותה כקול אינטלקטואלי ייחודי, המבטא מחאה, מצוקות וכעס, ועורר הזדהות רבה.
"ג'סטיס והופ", קובץ השירים החדש שרואה אור כעת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שונה מהספרים הקודמים, אף שבמידה רבה הוא ממשיך באותו הנתיב שהיא חוצבת במציאות, בדרישה הנחושה לשינוי פוליטי.
מה שלומך? איך מוציאים ספר שירה בימים כאלה?
"כמו הרבה אנשים סביבי, אני מרגישה שאנחנו חיים בתוך סיוט שאי-אפשר להתעורר ממנו. אנחנו כולנו נמצאים במצב שבו אנחנו יודעים את המציאות, יודעים מה מתחולל, יודעים מה הממשות הקטסטרופלית, ומתנהגים כאילו כלום לא קורה. אנחנו קמים בבוקר, שולחים את ילדינו לבית הספר והולכים לעבודה. זה לא שאנחנו מכחישים את המציאות, זה לא שאת אומרת 'אה, לא, זה לא קיים, אין רצח בעזה, אין חטופים במנהרות, אין יוקר מחיה מטורף שאנשים לא יכולים לחיות פה, אין אנשים שלא יכולים לרכוש קורת גג, אין חבורת מטורפים בכנסת שמחליטה על החיים שלנו'. אנחנו יודעים את כל הדברים האלה וממשיכים להתנהג כרגיל".
ולכן הרגשת שאת לא יכולה יותר לכתוב שירה?
"אחרי שכתבתי את 'יחסי בעלות' הרגשתי שהגעתי לפסגה הפואטית שלי, ושאחריו אין לי יותר מה לעשות בשפה. אלה היו שנתיים לא פשוטות מהבחינה הזאת, כי בשבילי לכתוב שירה זה כמו לנשום. אז הייתי במעין הפסקת נשימה, בתחושה שהאוויר הזה נגמר".
5 צפייה בגלריה
"מאז המלחמה לא כתבתי כמעט שירה". עטיפת הספר "ג'סטיס והופ", מאת תהל פרוש
(באדיבות ריתמוס הוצאה לאור)
ומה קרה, איך יצאת מזה? חזרת לכתוב אחרי שהתחילה המלחמה?
"לא, זה היה לפני המלחמה. מאז המלחמה לא כתבתי כמעט שירה. רוב הספר 'ג'סטיס והופ' נכתב ב-2022 בעקבות שני חלומות נבואיים. לא היו לי כאלה לפני כן וגם לא מאז. בחלום הראשון הלכתי לצד עגלה עם סוסה עם חבר, שגם הוא משורר, ותוך כדי ההליכה פתאום נשמעת שירה אדירה. שירה יפהפייה שנאמרה בקול רם, שהרחיבה את ליבי, והזכירה לי את הגדולה הרוחנית שיש בשירה. זה היה נשגב וכאילו הוציא אותי מתוכי, ונזכרתי בשירה. כשהתעוררתי כתבתי את השיר הראשון בספר, על ג'סטיס. הוא פתאום הופיע, פרוע וחצוף, ואז הופיעה גם הופ. ומרגע שהם הופיעו יכולתי לחזור לשירה. מצאתי דרכם צורה שאפשר לכתוב בה".
איזו צורה זאת?
"זה מעניין, אני חושבת שב'סיבות להישאר' עשיתי ניסוי ספרותי מודע לחלוטין, רציתי לתת לפוליטי צורה ספרותית אישית, ממוארית. מה שקרה לי בשירה עם 'ג'סטיס והופ' היה הפוך - רציתי להרחיק את הגוף הראשון ממני, את האני הזה. לא יכולתי לכתוב יותר עליי. לא יכולתי לראות יותר שירה כזאת. ואז, בתוך השירה בעצם עשיתי מהלך של פרוזה. כלומר לקחתי דמויות והתרחקתי לבדיון, הרחקתי את זה מעצמי לכיוון של איזו שירה עלילתית".
ומה היה החלום השני?
"החלום השני היה על אהוב שהיה לי, שהעריץ את לאקאן. הוא אמר לי בחלום ששברתי את שם האב, יצאתי מזה. ואז שאל, למה מאז אני כל הזמן מנסה למצוא לי שם אב חדש. שמות אב חדשים בשפה. החלום הזה שיחרר אותי, נתן לי חופש לכתוב את הדמויות האלה ולדמיין אותן. לעשות משהו מאוד משחקי במבנה ובשפה".
"המזל או הנס שלנו הוא היכולת להתחיל להפתיע"
את כותבת, ג'סטיס "אוֹכֵל חַלָּה וַחֲלַב כּוֹכָבִים", והופ ש"בְחָזֶה נָפוּחַ הִיא כּוֹבֶשֶׁת נְשָׁמוֹת". מה המרחק בין ג'סטיס לצדק, ובין הופ לתקווה?
"עבורי אין ביניהם מרחק", היא מסבירה. "לא יכולתי לכתוב צדק ותקווה כי צדק ותקווה לא קיימים יותר בשפה שלנו, את רואה מה נעשה מהם. הם גדולים מדי למידות האנושיות שלנו. ג'סטיס והופ הם בעצם השמות הפרטיים של צדק ותקווה. העובדה שכתבתי אותם באנגלית איפשרה לי לשחק איתם, ואהבתי את המצלול שלהם. צדק ותקווה אלה שמות אב, דבר שאין לי אפשרות לשחק בו. ג'סטיס והופ הם מושגים שנוצלו עד תום. זה חלק ממה שאני מביאה בספר, כמה הם מעונים ומנוצלים.
"היה איזה רגע שמצאתי נחמה במחשבה על חופש שאפשר לממש אותו באמצעות כל מיני פיגורות פוליטיות, מושגים שהם לא מתחום המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה כרגע: צדק, תקווה, מזל, נס. כי בתוך מה שקורה אני מרגישה שאנחנו צריכים להחזיר אלינו שוב ושוב לשפה את כל המושגים שהולכים לאיבוד. את ג'סטיס והופ והאחרים, שגם חיים בעולם. אני מרגישה שעל המציאות הנוכחית אפשר לחשוב באמת רק באמצעות כל מיני פיגורות מיתיות, נשגבות, חורגות מן האנושי. צריך לתבוע אותם מחדש. בספר הם רוצים לתבוע את עצמם, להשמיע קול. הם רוצים גם חופש, שזה מושג מאוד חשוב בעיניי שגם נעלם לנו".
החופש קשור אצלך באופן ישיר לצדק. את חוזרת ואומרת גם בספר ש"אין חופש בלי צדק".
"אנחנו מדמיינים לעצמנו שאפשר לנתק את הצדק מהחופש ושאנחנו יכולים להיות חופשיים בלי שהדבר היפה הזה של הצדק, של ההוגנות, יתקיים בעולם. זה באמת מאוד עצוב כי לקחו את הצדק והפכו אותו לאיזה סוטה, שאומר שזה צודק שלאילון מאסק יהיה חצי מהעולם. הוא עשה את זה בעשר אצבעותיו, זה נורא צודק. היום אנחנו מכירים את המילה חופש בעיקר דרך השוק החופשי, ששם רק לעשירים יש חופש ולכל השאר אין חופש. וזה קשר שאני מנסה לתבוע אותו בספר, מתוך שאלה, כי אני שואלת אם ג'סטיס יזהה את החופש כשהוא יפגוש אותו.
אני רוצה רגע לקחת את זה לחיים האישיים שלך, שאני מכירה מקרוב כבר הרבה שנים. בהם את אפילו יותר רדיקלית. את עורכת דין, יש לך שני תארים שניים - בפסיכולוגיה קלינית וחברתית, לא מזמן סיימת דוקטורט בספרות וכבר יש לך פוסט-דוקטורט, את מלמדת בחוג למגדר באוניברסיטת תל-אביב. הספקת יותר מרוב הנשים שאני מכירה, ועשית את כל זה בתור אם חד-הורית, בלי הרבה אמצעים, תוך כדי כתיבת שירה ופרוזה, ומתוך סירוב עיקש לנטוש את הפרויקט שלך לטובת מה שנקרא פרנסה מסודרת. רק בשנים האחרונות את מתמחה בפסיכולוגיה קלינית והתחלת לטפל.
"אני חושבת שכולנו צריכים לזכור שזה מאוד מוזר שאנחנו חייבים להשתכר כסף בעבודה כדי לחיות. רובנו שוכחים שזה שבן אדם צריך לעבוד לפרנסתו זאת מוסכמה חברתית ולא כוח טבע. העמדה שלי כלפי עולם העבודה רדיקלית. לא כלפי עבודה במובנה ההומני, שיש בה התנסות אנושית בעולם והבאת תועלת. אני מתנגדת לעבודה שהופכת בני אדם לאובייקטים משומשים לטובת התנעת מערכות כלכליות ותרבותיות. השאלה איך הכסף קשור לעבודה, גם היא נהייתה קריטית בזמן שלנו, כי אפשר לעבוד בלי סוף ולהישאר עניים. בעיניים הפוליטיות שלי אין הבדל גדול בין הפסיכולוגיה של מלחמה ועבודה. שתיהן פועלות מסביב לאותו מבנה של התכחשות. את מציגה עמדה ניאו-ליברלית של מה זאת עבודה. כאישה כותבת ובמיוחד כאם אני יודעת שלפעולות של בני אדם יש הרבה צורות בעולם, ורק חלקן משום מה נקראות עבודה יצרנית שראויה לשכר. אני למשל יוצרת, כותבת, חושבת, מדמיינת, יש לי הרבה תוצרים מהדבר הזה. אני מרגישה שאני עובדת די הרבה".
את כותבת בספר, "זֶה לֹא חֹפֶשׁ עַל בָּסִיס וַדָּאִי,/ זֶה לֹא חֹפֶשׁ שֶׁמַּפְנֶה עֹרֶף /לְאִי וַדָּאוּת". וזה נכון, תביעת החופש שלך לא נשענת על פריבילגיות, היא באה עם מחירים, גם ברמה האישית.
"אני לא חושבת שיש לי בחירה. אני לא מאמינה שבדברים החשובים באמת יש בחירה במסגרת הקפיטליזם, זאת עוד אחת מהאשליות הצרכניות, שכאילו אנחנו יכולים לבחור את נטייתנו, את חיינו, כמו שאנחנו בוחרים מעדני חלב, באיזה אופן צרכני, מדוד, מחושב ומבוקר. כולם משלמים מחיר. וזה פשוט האופן שבו אני חיה. הייתה תקופה שכתבתי את הדוקטורט שלי ועבדתי מעט. היה משהו מאוד אומלל ומביך בזה, גם בתחושת החובה שלי. בדיוק כמוך, אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבוד עוד, להרוויח כסף. אבל אז פתאום, זה היה נורא מוזר, גיליתי פשוט את החופש, את התחושה הזאת כמו שאני מתארת אותה בספר, שבחופש יש משהו שהוא כמו תשוקה מינית. וכל כך עצוב לי לדבר על זה כי הוא פשוט מוכחש, אנחנו לא יודעים עליו, ולא נותנים לנו להרגיש אותו. את נוסעת לחופשה ושם את צריכה להרגיש בחופש, אבל את לא יכולה להרגיש את החופש הזה חי בך. ואני חושבת שגיליתי אותו שם".
ואיך זה מסתדר עם העמדה שלך? את קוראת לפעולה, "שמעי מהפכה בצורתי", את כותבת, ועם זאת, את לא באמת עולה על בריקדות. את רוצה שייתנו לך לכתוב שירים.
"אני חושבת שהדחף שלי הוא אחר. אני גדלתי על הספרים של דבורה עומר, כמו 'שרה גיבורת ניל"י' ו'לאהוב עד מוות' על הטייסת זהרה לביטוב, ועכשיו בזמן אמת, כשהמציאות קורית, אני לא זה ולא זה, וזה נורא איכזב אותי ביחס לעצמי, שכל הילדות שלי התכוננתי לרגע שבו אהיה הגיבורה המחתרתית הזאת, וברגע האמת אני לא יודעת מה עושים".
כן, את אומרת, "אֲנַחְנוּ פּוֹחֲדִים אֲפִלּוּ לִשְׁבֹּר שִׁמְשַׁת חַלּוֹן בַּנְק".
"כן, יש פה שוב איזה פער נוראי בין הידיעה לבין ההתנהגות. כי בעצם במקום לדבר איתך הייתי צריכה לצאת ולשבת על כביש ולא לזוז משם. וזאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום: איך סוגרים את הפער הזה? אז התפקיד שאני לקחתי על עצמי, תפקיד שלא בחרתי בו, הוא בחר בי, זה להראות, ובמובן הזה אני חושבת שזה תפקיד חשוב, כי בתוך ההתכחשות יש איזשהו סיכוי. כלומר, כשאת יודעת ומתנהגת אחרת, יש עוד איזה סיכוי, יותר מאשר כשאת מוחקת את המציאות ואומרת: זה לא נכון, זה לא קורה".
את כותבת בספר, ויותר במפורש במאמר שפירסמת לאחרונה ב"הזמן הזה", על כך שהדבר שיכול להציל אותנו מהאסון זה מזל: "אוּלַי הַמַּזָּל הוּא בִּטְנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם,/ אוֹ בְּבִטְנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם כָּל מַה שֶּׁהִשְׁאִיר הַמַּזָּל" זה נורא הפתיע אותי. אחרי כל הקריאות האלה לפעולה, והצבת הבחירות והמעשים שלנו במרכז, בסוף נשארנו עם מזל?
"אני מתכוונת למזל במובן אחר. מזל כתכונה אנושית, לא מזל שהוא מחוץ לנו. זה חוזר למה שאמרתי לך בהתחלה, שאני חושבת שבמצב כל כך מחריד כמו זה שאנחנו נמצאים בו, כשאנחנו מתעוררים לתוך סיוט כל יום, אנחנו נדרשים להסתמך על נס. לא הנס הזה של ש"ס, אלא נס שקשור בפעולה פוליטית, וזה המזל שטמון בנו, כלומר האיכות האנושית שלנו לייצר מעשה חדש ולא צפוי. זה השחרור מהשרשרת הסיבתית שאין ממנה מוצא. המזל או הנס שלנו הוא היכולת להתחיל, להפתיע, לעשות משהו שלא עשית קודם, משהו שאחריו לא יהיה אותו דבר. אנחנו לא יודעים מה המסה המצטברת של המעשים האלה ואיך המעשים האלה נראים בזירה הפוליטית, אבל זה הסיכוי שלנו להיות חופשיים. זה החופש".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
