אני אגלה לכם את העתיד. דוכני שבוע הספר העברי, שייפתח ביום שלישי, יהיו שמחים ועמוסים בספרים. בשיטוט נעים אפשר אולי יהיה לטעות ולחשוב שהמלחמה רחוקה ושהשמחה שלמה, אבל זה לא נכון. מאות סופרים וסופרות, רובם מן השורה הראשונה של הספרות העולמית, מצטיינים במכירות עותקים ומצטיינים בכתיבה, עטורי שבחים ופרסים יוקרתיים, מסרבים שספריהם יתורגמו לשפה העברית וייקראו על ידי ישראלים וישראליות. עורך ספרות מתורגמת מאחת ההוצאות לאור בישראל טען באופן גורף: "אנחנו כבר לא עושים רשימות כמה סופרים אינם מוכנים למכור לנו את הזכויות לתרגום הספר שלהם, אלא מחפשים מי כן".
אלה רק מקצת מן הספרים המתורגמים שלא תראו בדוכנים השנה: ספר חדש מאת הסופרת האמריקאית המצטיינת קייטי קיטמורה, שחיברה את הרומן המוקפד "אינטימיות", אשר ראה אור בעברית ממש לפני הטבח והמלחמה, ובמרכזו אישה שעובדת כמתורגמנית בבית הדין הבינלאומי בהאג; ספר חדש של הסופר השוודי הצעיר פרדריק בקמן, שספר ביכוריו המשעשע והמחוכם"איש ושמו אוֹבֶה", שתורגם לעברית לפני למעלה מעשור, תורגם ליותר מ-20 שפות ועובד לסרט קולנוע; ספר חדש מאת הסופר הבריטי הצעיר מקס פורטר החכם ושובה הלב, זה שספר ביכוריו "אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות" תורגם לעברית יפהפייה בידי מאסטר התרגום עודד וולקשטיין, וסיפר על אודות אלמן עם ילדים, שמעבד את אבלו באופן מעורר השתאות, ומייצר לילדיו מרחב זיכרון וחיים מחודשים; ואפילו ספר ילדים מאת הסופרת הצ'יליאנית איזבל איינדה, שזכתה במדליית החירות הנשיאותית בארה"ב, שנחשבת לזו שממשיכה את המורשת הספרותית של גבריאל גרסיה מרקס, לא פחות, ושחיברה את רב-המכר המלודרמטי "בית הרוחות", שעובד לסרט בכיכובה של מריל סטריפ.
הסופרים הללו ורבים אחרים, כמו חוקרת התרבות הקנדית נעמי קליין, הסופרת הבריטית-אמריקאית ילידת לונדון ג'ומפה להירי זוכת פרס פוליצר, המשורר-הכוכב האמריקאי ממוצא וייטנאמי אושן וונג, שתרגומי שיריו לעברית בידי שירה סתיו יפים במובנים רבים אפילו מן המקור; המשוררת האמריקאית עטורת הפרסים אן ולדמן והסופר הבריטי-לובי הישאם מטאר זוכה פרס פוליצר - כל אלה אינם מעוניינים שספריהם יתורגמו לשפה העברית ויגיעו אלינו, כאקט מחאה על המדיניות הישראלית במלחמה בעזה.
לכאורה, אנחנו בהחלט לא חייבים ספרים חדשים מתורגמים לעברית, אפשר שנקרא את הספרים הקיימים והמעולים שטרם קראנו, ובעיניי ולתפיסתי אפשר להסתפק בקריאה רביעית וחמישית של קלאסיקות מן הקאנון, שתורגמו זה מכבר. אבל לא כולם מסכימים איתי. "מו"לות טובה מפרסמת דברים חדשים", אומרת מאיה פלדמן, עורכת ספריה לעם בהוצאת עם עובד. "אלה שעוד לא התקבעו בשום קאנון. ספרות שנכתבת על הזמן הזה, בסגנון של הזמן הזה. להוציא קלאסיקות וקלאסיקות מודרניות בלבד זאת מו"לות מוגבלת מאוד. דלת משאבים ויומרה. ולא שאני לא חוטאת בזה בעצמי. אלה זמנים קשים".
בסוף חודש אוקטובר חתמו כאלף סופרות, סופרים ואנשי מקצוע בתחום המו"לות על מכתב, שבו הודיעו שלא יעבדו עם הוצאות לאור או סוכנויות ספרותיות ישראליות "אשר שותפות להפרת זכויות הפלסטינים, טיוח והצדקת הכיבוש". המכתב נפתח בהצהרה שהוא מתפרסם "בשעה שאנחנו מתמודדים עם המשבר המוסרי, הפוליטי והתרבותי העמוק ביותר של המאה ה-21", כלומר: קישור בל-יינתק בין עשייה תרבותית ובין נטילת חלק בעוול, וגם ציון של אנלוגיה להליך דומה שנעשה בעבר כנגד האפרטהייד בדרום-אפריקה.
על המכתב חתומים, בין היתר, זוכי פרס נובל לספרות מן השנים האחרונות אנני ארנו הצרפתייה ועבדולראזק גורנה הבריטי, הסופרת ההודית זוכת פרס הבוקר ארונדהטי רוי, הסופרת האירית הצעירה והמצליחה סאלי רוני, שנחשבת לאחת הסופרות המובילות של דור המילניאלז, שבספרה "אנשים נורמלים" ייצגה שתי דמויות שמשתתפות במחאה נגד מבצע צוק איתן, וכבר הודיעה לפני כארבע שנים שהיא תשמח שגם ספרה השלישי יתורגם לעברית, אבל רק אם תוכל למכור אותו להוצאה לאור ישראלית ש"מביעה תמיכה בעם הפלסטיני" כחלק מההזדהות שלה עם "מאבקו לחופש, צדק ושוויון"; והסופרת האמריקאית רייצ'ל קושנר, שביקרה בישראל לפני כעשור כחלק מפרויקט של ארגון "שוברים שתיקה", ופירסמה חיבור בשם "מיסטר נייס גאי" באסופה "חמישים: סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש" בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון, על אודות היכרותה עם פעיל פלסטיני ממחנה הפליטים שועפאט, שנהרג לאחר שפגשה אותו.
מהסוכנות הספרותית של דבורה האריס - שמייצגת את הזכויות הספרותיות והדרמטיות ליצירותיהם של סופרות וסופרים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים ביותר מ-30 מדינות ברחבי העולם - ציינו כי "מאז 7 באוקטובר גדל באופן דרמטי מספר הסופרים שסירבו להצעות של מו"לים ישראלים לתרגום לעברית של יצירותיהם. לפני המלחמה היו אולי מקרה אחד או שניים בשנה של סופרים שסירבו להצעות לעברית מסיבות פוליטיות. מאז המלחמה, אחוז הדחיות שאנחנו מקבלים מסופרים נע בין 10-15 אחוזים מכלל ההצעות שהסוכנות שלנו מטפלת בהן. אבל סופרים רבים נוספים מסרבים מראש לראות בישראל שוק לספריהם".
"להפסיק את הקשר עם מדינת ישראל"
בתחילת אוקטובר 2024 הוכרזה כלת פרס נובל לספרות, הסופרת הדרום-קוריאנית האן קאנג. עוד לא בת 55, קאנג היא האישה הצעירה ביותר ורק ה-18 שזוכה בפרס במהלך 123 השנים של חלוקת הפרס. רק ספר אחד שלה תורגם לעברית עד כה, "הצמחונית", שראה אור בדרום-קוריאה ב-2007. אצלנו הוא ראה אור לפני כשמונה שנים בתרגום מתוּוך מן השפה האנגלית, בזכות יוזמה של הוצאה קטנה בשם סאגה, אשר קמה במטרה להוציא לאור ספרות עכשווית מתורגמת, ולהכיר לקוראי ולקוראות העברית קולות ספרותיים יוצאי דופן. זהו רומן פמיניסטי בעל אמירה מובהקת נגד אלימות, והגיבורה שלו מחליטה להימנע מאכילת בעלי חיים כדי להעמיק אחיזה אנושית במציאות, אבל הפעולה הערכית שלה מתרחבת עד כדי הימנעות מאכילה בכלל, כך שהיא זו שסובלת בחתירה אל הפקעת הגוף מתשוקותיו המזיקות. הספר זכה בפרס בוקר הבינלאומי לאחר שתורגם לאנגלית, והפך את קאן למוכרת ברחבי העולם.
כשזכתה, הוגדרה כסופרת בעלת חזון, נוקבת ועדינה בה-בעת. הסוכן שלה אמר שהיא נרגשת מהעובדה שיצירתה הסיפורית תזכה בעקבות הפרס לחשיפה בינלאומית רחבה עוד יותר. הסופר מקס פורטר, שהזכרתי קודם לכן, שהיה מעורב בתרגום ספרה לאנגלית, קבע שיצירתה של קאנג היא "מתנה לכולנו", ושעכשיו, אחרי הזכייה "קוראים חדשים יגלו את עבודתה המופלאה וירוו ממנה". שבועיים לאחר מכן שניהם חתמו על מכתב המחרים את המו"לים הישראלים, אלה שעומדים בתור כדי לתרגם את ספריהם לשפה העברית, ולעשות עבודה מקצועית וטובה בכך. המכתב זכה עד מהרה לאלפי חתימות נוספות. "לעבוד עם מוסדות אלה", נכתב בו לגבי עולם המו"לות הישראלית, "פירושו פגיעה בפלסטינים, ולכן אנחנו קוראים לעמיתינו הסופרים, המתרגמים, המאיירים ועובדי תחום הספרות, לעורכים ולסוכנים שלנו להצטרף אלינו בנקיטת עמדה [...] להפסיק את הקשר עם מדינת ישראל ועם מוסדות ישראליים".
מאז זכייתה בנובל פנו אל קאנג מספר מו"לים. כולם נענו בסירוב. מכתב התשובה לפנייה האחרונה של יואב רייס, מו"ל אפרסמון, היה נחרץ: "I'm afraid that Han Kang does not wish for her work to be submitted on Israel at the moment".
מאיה פלדמן טוענת דווקא שרוב הסופרים המצליחים בעולם לא מחרימים את ישראל, אבל כשהייתה ביריד הספרים בפרנקפורט באוקטובר 24' היא חשה באי-נעימות: "כמה פגישות התחילו במעין התנצלות על כך שיש סופרים שלא רוצים למכור לישראל, והנציג של סוכנות ויילי האריך והסביר לי שהסופרים הללו נתונים ללחצים כבדים בעיקר ברשתות החברתיות, ושמדובר בטרנד. היו סוכנים שדיברו על צביעות. הסוכנת של האן קאנג אמרה שהסופרת הופתעה מהזכייה, שהיא לא רגילה לאור הזרקורים וחוששת מלינץ' בטיקטוק".
הסופר האירי העכשווי פול מארי, יליד 1975, מפרסם כבר למעלה מ-20 שנה פרוזה סוחפת, מעמיקה ומהנה. הרומן האחרון מפרי עטו, 'עקיצת הדבורה' (2023), שעוסק בסודות משפחתיים שנחשפים בעקבות משבר כלכלי, היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס הבוקר והוגדר בידי 'הלוס אנג'לס טיימס' כיצירת מופת, "מצחיק וסרקסטי, קורע לב ויפהפה". בריאיון לצאת הספר אמר מארי, "רציתי לכתוב על הרגע הנוכחי, רוב הספר מתרחש בהווה עם כל הזוועות הנלוות אליו: עליית הפאשיזם, הפורנוגרפיקה של המציאות, הכפפת החוויה הגולמית לייצוגים וכולי [...] מה שמעניין אותי הוא לא כל כך העבר שחוזר, אלא הדרכים שבהן הוא מטשטש את ההווה ומונע מאיתנו לאמץ את העתיד".
ב-5 באוקטובר 23' סיכמה המו"לית ליה פן על תרגום ספרו זה לעברית, אבל ארבעה ימים לאחר מכן היא קיבלה מייל מהסוכנת שלו, שהתנצלה וסיפרה שמארי לא רוצה להוציא את ספרו בישראל. "הוא הדגיש שההחלטה שלו התקבלה לפני 7 באוקטובר, אבל הסמיכות של הדברים צרמה", אומרת פן. "מעבר לעיתוי, חשבתי שמדובר בספר מעולה, שאף שאינו פוליטי בהגדרתו הוא קושר בין האישי לפוליטי דרך סיפור משפחתי שבו העבר המודחק רודף את ההווה של הדמויות וחוזר לנקום בהן. חשבתי שזאת תהיה קריאה מעניינת בישראל של ימי ההפיכה המשטרית ששאפה להביא פרקטיקוֹת של השלטון בשטחים אל לב המדינה ובכך הנכיחה את ה-מודחק של השמאל הליברלי, את הנעשה מעבר לקו הירוק. לא שיערתי שימים בודדים לאחר מכן נתמודד עם שובו של המודחק באופן כל כך טרגי".
נועה אילסר, שאחראית על ספרות מתורגמת בידיעות ספרים, אומרת אף היא שהסירובים מנומסים, "תוך התנצלות עמוקה מצד הסוכנים", וציון שהסירוב "נובע מחשש מתגובות של הקוראים ברשתות החברתיות ולירידה בפופולריות - עד כדי חרם - של יצירותיהם".
יואב רייס טוען שלא נגרם לו נזק: "העולם גדול ורחב וקיים מבחר עצום של ספרים איכותיים". "יש כאן צביעות", הוא אומר באשר לכלת פרס נובל. "האם אותה קוריאנית סירבה להוציא לאור את ספריה בארה"ב, או בכל מדינה אחרת שאף היא מואשמת באחריות לפשעים כאלה ואחרים? יש כאן מצב של "מירוק מַצְפּוּן".
לא כולם תומכים בחרם. לפחות כך היה בסוף אוקטובר 24', אז פורסם מכתב שכנגד המכתב של ההחרמה, מטעם הארגון הפרו-ישראלי "הקהילה היצירתית למען שלום". עליו חתמו, בין היתר, זוכות פרס נובל אלפרידה ילינק והרטה מילר, זוכה פוליצר דיוויד מאמט וההיסטוריונים סיימון שאמה וסיימון סבאג מונטיפיורי. במכתב-הנגד נטען: "אנחנו דוחים את הקריאות להחרים סופרים ומו"לים ישראלים ויהודים. אנחנו המומים ומאוכזבים לראות את חברי הקהיליה הספרותית מדירים ומטרידים את עמיתיהם, משום שאינם חולקים איתם נרטיב חד-צדדי בתגובה לטבח הגדול ביותר של יהודים מאז ימי השואה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תנועות צדקניות שהשתמשו במוקדי כוח כדי לאכוף את החזון הטהרני שלהן לרדוף, להדיר, להחרים ולהפחיד את אלה שאיתם לא הסכימו, שהכינו רשימות של אנשים בעלי דעות 'רעות', ששרפו ספרים 'חוטאים'. פרסום של רשימת סופרים להדרה מנוגד ישירות לערכים הליברליים שרוב הסופרים מקדשים. חרמות נגד סופרים ואלה שעובדים איתם הם לא ליברליים ומסוכנים".
ויש מי שמוצא דרכים אחרות להגיע לקהל קוראי העברית. כך עם ספר העיון החדש של הסופר האמריקאי טא-נהסי קואטס, שנחשב לממשיך דרכו של האקטיביסט למען זכויות אדם ג'יימס בולדווין, ושביקר לפני 7 באוקטובר בגדה המערבית ובמזרח ירושלים וכתב על כך חיבורים עיוניים. 'המסר' יראה אור בהוצאת 'נובמבר' הישראלית, לבקשת המחבר, לאחר שסירב להוצאת ספרים ישראלית מסחרית. הוצאת 'ספרי נובמבר' חרתה על דגלה לקדם תפיסת עולם דמוקרטית ומאבק למען שלום וזכויות אדם.
עמדה מוסרית
בחודש שעבר ציינו 80 שנה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. מספר חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה נשא הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר את ההרצאה המפורסמת שלו, "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", שבה טען ששום דבר לא יהיה טוב עבור עצמך בלי להיות טוב עבור כולם. המעשה הפרטי של היחיד, טען סארטר אחרי שצפה באירופה קורסת ובזוועות השואה, מוליך בהכרח אל פעולה שמבטאת אחריות לַכלל: "כשאנחנו אומרים שהאדם בוחר את עצמו, פירוש הדבר גם שכל אחד מאיתנו בוחר בכל בני האדם, כי כל פעולה שבה אנחנו יוצרים את האדם שברצוננו להיות, יוצרת בה-בעת את דמות האדם כפי שהוא צריך להיות בעינינו" (בתרגום עירן דורפמן).
גם הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס הגיב בהגותו לאותה מלחמה, כשטען שהתבוננות בפניו של האחֵר, חשיפת פניו ממש, היא זו שתחייב אותנו להיעתר לתביעה לקחת אחריות על גורלו. הרעיונות הפילוסופיים ההם לא התיישנו, להפך. הם מעומתים עם מציאות חדשה בכל פעם, כמו גם תחושת האשם ואוזלת היד של לאה גולדברג בתל-אביב ב-1943 "וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאוֹד, כִּי הָיִינוּ עֵדִים/ [...] לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם וְהִנֵּה הוּא דָּבַק בְּיָדֵינוּ".
"אני לא אוהב את כתביו של ז'אן פול סארטר", אמר חתן פרס ירושלים הטרי, ידוען הספרות מישל וולבק הצרפתי, שביקר פה בחודש שעבר, הזיל דמעה בקיבוץ בארי ביחד עם שורדי הטרור והצטלם תמונות סלפי עם מאות מוקיריו הישראלים, גם במקלט בשעת אזעקה. ספרו הדיסטופי של וולבק, "כניעה" (2015), מתאר את צרפת העתידית הנשלטת בידי מנהיג מוסלמי שמשליט חוקים שתואמים את אמונותיו.
כשנשאל אם הוא איסלאמופוב, ענה "כן, כנראה, אבל המילה פוביה פירושה פחד. לא שנאה", והוסיף שהוא מפחד "שהכול ישתבש במערב". בנאום הזכייה של וולבק בירושלים הוא סיפר שהוא דווקא מעריך את כנותו של סארטר כשסירב לקבל את פרס נובל ב-1964, היות שלא רצה להפוך למוסד. "הוא סירב לקבל עמדת סמכות", אמר וולבק. "אני מעריך את כנותו, ואני מזדהה בלב שלם עם אי-הנוחות שאחזה בו מהמחשבה שהוא יהפוך למוסד. [...] אבל אני מאמין שסארטר החזיק בעמדה הזאת בניגוד לרצונו מהרגע שביסס את עצמו כסופר שמעורב בענייני השעה, וזה מה שהוא היה. מודל לפרסונה של סופר מעורב, שנטל לעצמו מעמד של סמכות מוסרית ופוליטית עבור קוראיו". במיוחד הודה וולבק לשופטים שבחרו בו בזכות החקירה המוסרית שלו בספריו. "אני נוקט עמדה מוסרית", אמר בנאומו. "ולכן אני נחשב לעיתים קרובות לציניקן בביתי בצרפת. [...] אנשים יחשבו מה שיחשבו עליי, אבל באשר לספרים - חקירה מוסרית היא מה שמזִין אותם ומקיים אותם".
ב-28 במאי התפרסם מכתב שעליו חתומים כ-400 יוצרים, בהם הסופרים הבריטים איאן מקיואן, ג'ונת'ן קו, זיידי סמית וחניף קוריישי, שקרא לחלוקה בלתי מוגבלת של מזון וסיוע רפואי בעזה, ושקבע כי "השימוש במונח 'רצח עם' כדי לתאר את מה שקורה בעזה אינו נתון עוד לדיון על ידי מומחי משפט בינלאומי או ארגוני זכויות אדם". הסופר הבריטי איאן מקיואן זכה בפרס ירושלים ב-2011 אף שארגונים פרו-פלסטיניים קראו לו להחרים את הפרס. הוא תרם את כספי הפרס לתנועת "לוחמים לשלום" והשתתף במהלך ביקורו בהפגנה למען תושבי שכונת שייח ג'ראח בצפון-מזרח ירושלים. כשזכה בפרס ירושלים, התבטא מקיואן בנאומו נגד מדיניות ישראל וחוסר שאיפתה לפתור את הסכסוך. במכתב הגינוי, שנפתח בציטוט שיר מאת המשוררת הפלסטינית היבה אבו-נאדה, שנהרגה בתקיפה אווירית של ישראל באוקטובר 23', מבטאים היוצרים סירוב "להיות ציבור של צופים-מאשרים". "זה לא רק עניין של אנושיות גורפת וזכויות אדם", כתבו. "זוהי הכשירוּת המוסרית שלנו כסופרים בני הזמן הזה, אשר פוחתת בכל יום שבו אנחנו איננו מגנים את הפשעים הללו".
הספרות היא דיאלוג
המציאות המזוויעה של השנה ושמונת החודשים האחרונים מתבטאת באינספור יצירות ישראליות, גם אצל סופרים ישראליים שקנו לעצמם שם בעולם. ב"התמונה הקטנה — יומן לא-הירואי", הספר החדש של דרור משעני, הוא מספר שרצה לכתוב את סיפור תחנת המשטרה בשדרות ב-7 באוקטובר כספר או כסדרת טלוויזיה, והחליט "אני אספר גם את הסיפורים של הפלסטינים שניסו לכבוש אותה, לא רק את סיפורי השוטרים הישראלים". כשהוא ערך תחקיר לסיפור, סיפרו לו העדים שהם חושבים שחלק מהמחבלים שתקפו את התחנה ביקרו בה לפני כן כעצורים או כמתלוננים על קבלן שהעסיק אותם בלי לשלם. "כאן מתחיל תפקיד הספרות", כתב משעני. "לדמיין את הסיפור של הגבר הפלסטיני שמתעורר לפנות בוקר בעזה, ממתין במעבר הגבול בתורים ארוכים כדי להיכנס לעבוד בישראל [...] עובד בבניית בניינים שבהם יתגוררו ישראלים, מביט בחופש המוחלט שלהם [...] שנים על גבי שנים. אם לא תכתוב גם את הסיפור הזה", כותב לעצמו משעני, "אין טעם שתכתוב על שדרות".
המו"ל אוריאל קון טוען לאי-לקיחת אחריות פנימית, שהיא לדעתו חלק אינטגרלי מהבעיה: "אי-אפשר להתבכיין על חרמות ספרותיים אם מו"לים ישראלים לא התבטאו בפומבי נגד ההרעבה בעזה רק כדי לא לאבד עשרה קוראים ולצאת ממלכתיים. במהלך המלחמה מרבית המו"לים בישראל שכנו במחילות, וויתרו על זכותם להשפיע על תרבות המקום לטובה", וזאת בעוד לטענתו, תפקידם המו"לי הוא "להיות אנשי רוח אנושיים ואנשי מילים המבקשות לקחת חלק במאבק למען עולם תרבותי וטוב יותר".
לא כל המו"לים מעידים על קשיים בעבודתם השוטפת. עמית נויפלד מהוצאת רדיקל לספרי עיון ללא מטרת רווח, וגם פרופ' מנחם פרי מהספריה החדשה מציינים שלא נתקלו בסירובים. פרי טוען שדווקא ספרים ישנים רלוונטיים לתרגום לא פחות מספרים חדשים: "בימים אלה הוצאתי לאור את 'ההפוגה' של פרימו לוי שנראה לי הספר הכי אקטואלי שאפשר, זה ספר שכביכול חוגג את השחרור מאושוויץ ובעצם באופן סמוי כל הזמן מטפטף לנו שאושוויץ חיה וקיימת ולא נעלמה מהעולם, בדיוק מה שאנחנו אומרים ומה שאנחנו מרגישים". פרי מוסיף: "אם אני חושב על סופרות בנות זמננו שאני עובד על כתבי יד שלהן השנה, אנה אנקוויסט ולידיה ז'ורז', שתיהן מכירות אותי ואת המתרגמים שלהן היטב, מכירות את דעותיי, ולא עולה בדעתן לזהות ביני ובין מדינת ישראל. אני לחוד וממשלת ישראל לחוד".
נגה אלבלך מנכ"לית הקיבוץ המאוחד מציינת שני סופרים שסירבו למכור זכויות תרגום בנימוק פוליטי, ומודה "ככל שהזמן חולף גם לי באופן אישי קשה יותר ויותר עם המדיניות שלנו ועל אף התנגדותי לחרם גורף אני יכולה להבין את הרצון של סופרים זרים להתרחק ממנה". המתרגם מאיטלקית אלון אלטרס, שממליץ להוצאות ספרים על ספרים לתרגום, טוען שעבודתו לא הושפעה מהחרמות. "איני מוציא מכלל אפשרות שדבר כזה אכן יקרה בעתיד. תרגומיי החשובים עד כה לא נתקלו בהתנגדות כזאת, וכוונתי לאלנה פרנטה, אנטוניו גרמשי, פייר פאולו פאזוליני וקרלו גינצבורג". עם זאת, אלטרס חושש מהעתיד. "אינני מזדהה עם חרמות. אני חושב שחרם תרבותי על ישראל רק מחזק את השלטון הנוכחי ומחליש את מתנגדיו. ממשלת ישראל אינה מייצגת את כל האזרחים. החרמתה של ישראל מבחינה תרבותית תחזק את הכהניסטים ואת אוהבי ההשתלטות על אדמות לא להם. מתרגם הוא גשר בין תרבויות. אין היגיון בהריסת הגשר הזה אם יש מתנגדים למדיניות הממשלה, ובישראל יש מתנגדים רבים הממלאים את הרחובות בהפגנות בלתי פוסקות, ואת אלה ספרות איכותית יכולה לחזק".
גם המתרגם מצ'כית פאר פרידמן מתנגד לחרם תרבותי: "אני חלילה לא חושב שספרות יכולה לשנות את העולם, אבל אני כן מאמין שהיא מגלה לנו משהו על אחרים, היא מאפשרת הזדמנויות וחוויות, היא בהכרח דיאלוגית. ולומר, כיוצר: 'החוויות שלי סגורות בפניך, אני מסרב לפתוח בפניך את העולמות שלי כי הממשלה שלך עושה דברים איומים' - בעיניי זה מטומטם. משמעותי יותר לתרום את הכסף ממכירת הזכויות לאיזה ארגון. לומר 'אתם לא תקראו אותי בעברית' זה מעשה לא תרבותי, זה שמאל-וושינג. זה ההפך מספרות, ובוודאי ההפך מתרגום. רדקה דנמרקובה, אולי הסופרת הצ'כית החיה המרכזית ביותר היום, שספר שלה ראה אור בתרגומי לפני כמה חודשים בהוצאת אפרסמון, גם היא חתמה לפני כשנה על עצומה שקוראת לממשלה הצ'כית לא לשתף פעולה עם ממשלת ישראל. בעיניי זו קריאה לגיטימית ביותר, הכרחית יותר ויותר. אבל הספר שלה יצא בעברית, דנמרקובה עצמה הגיעה לישראל לפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים, והיא שהתה שם שלושה שבועות, ביקרה בבית-לחם והלכה להפגנות נגד המלחמה, ודיברה עם אנשים ורצתה לראות במו עיניה איך נראית הישראל הזו. אני לא יודע מה היא חושבת היום, אבל העובדה שהיא מביעה את דעתה נגד מעשי הממשלה הישראלית ואז נוסעת לישראל כדי להיפגש עם קוראים - אני לא יכול לחשוב על דרך ראויה מזו להשתמש בכוח שלה כסופרת חשובה".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25
