אלבום חדש של טונה הוא אירוע חשוב. שני אלבומים חדשים? זה כבר מצדיק חג לאומי וארבעה ימי חופש. אבל ניוז בצד, מה שבאמת יפה הוא האופן שבו "רובים ותלתלים" ו"ראפ מטורף" מצליחים להיות גם שלמים וגם משלימים. "רובים ותלתלים" הוא מסע מלודי ועגול של התבוננות פנימית של הראפר במלאת עשור מאז הפריצה הגדולה, וניסיון מעט אובססיבי להבין אם הוא יותר אוהב או שונא את מה שקרה לו בדרך: "לקהל לקח שיר להתאהב בי, לי לקח 40 שנה".
ובכן, אם טונה משווה עצמו לעידן עמדי ומרגיש בנוח להרים שיר עם חיים משה ("קשר בתקצורת"), נדמה שהוא עושה יופי של עבודה בהשלמת הפערים. ואילו באלבום השני, "ראפ מטורף", יש את המובן מאליו שהוא הכול מלבד מובן מאליו: שנינות, הומור, תחכום, שליפת סכינים וחלוקת ד"שים כאילו זה ערוץ הילדים בניינטיז. דיס על סטטיק? צ'ק. סימפול של משינה באווירת תחילת המילניום? למה לא.
בזמן שקולגות מוציאים סינגלים עצלנים כדי להישאר בתודעה או מנסים בכוח להתחפש לנשיא המדינה (ושלום לרביד פלוטניק, שמתארח בשני האלבומים), טונה 2025 הוא יוצר חריף עם מודעות עצמית וסביבתית; הוא יומרני במידה (בכל זאת, שני אלבומים) ומנגד לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. כנראה שרק ככה אפשר לפתוח חזית מול השלטון והמשטרה ("ויו וויו"), ומנגד להתחבר לסנטימנט של אומה פצועה וכואבת ב"ראש למעלה" ההמנוני. ובעיקר, טונה מצליח להעביר את תחושת המבוכה שמציפה אותו, כאדם וגם כסלב, במציאות כאוטית: אחד שמבין שלפעמים השאלות הרבה יותר חשובות מהתשובות. אומנם דג, אבל לפחות אחד שיודע לפתוח את הפה.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25
