לפני שמונה שנים פירסמה מיכל פלג ספר מסות נהדר בשם "החתרנים: מסע בספרות ובמאה העשרים". זה היה, כך חשבתי בטעות, המפגש הראשון שלי עם כתיבתה. כמה שנים מאוחר יותר, אני חושב שזה היה ב-2021, התחלתי לקרוא את ספרה הקודם והנדיר, "נדיר". כבר אחרי כמה עמודים ידעתי שכבר נתקלתי בכתיבה הזו, בסגנון הזה, בריבוי רפרנסים מפורשים ורמוזים, בתמות האלה ב"מלך, בלש" של הסופר העלום, בן פול.
ספרו הראשון של בן פול, "מלך, בלש", יצא ב-2014. ספרו השני, "אתה שוטר בירושלים", יצא ב-2016 וספרו השלישי והאחרון, "תור השחור", יצא ב-2018. בן פול הוא שם עט, ובמשך זמן מה הופרחו כמה וכמה אפשרויות: עודד וולקשטיין, דרור בורשטיין, אייל דותן, עידן לנדו, אביגדור פלדמן. אני עצמי טענתי בצחוק, על בסיס כמה התאמות מקריות, שזה בכלל פול אוסטר. והיו גם מי שטענו שהמחבר הוא עמוס עוז (אולי משום שלא שמו לב לביקורת הארסית שהפנה בן פול לעמוס עוז ואולי דווקא בגללה). המשותף לכל האפשרויות האלו - גברים. איש לא העלה על דעתו שהסופר הוא בכלל סופרת. אבל הדמיון בין "נדיר" ל"מלך, בלש" היה מובהק כל כך. לא היה לי ספק, הרגשתי שחתיכת פאזל נפלה בבת אחת למקומה.
בשבוע שעבר, אחרי מותה הטרגי של פלג בנפילה לים התברר שאכן היא הייתה בן פול, אבל זה אינו סיפור על ניחוש מוצלח. בעיניי, זה סיפור של כישלון והחמצה. הכתיבה בשם עט הייתה הזמנה למשחק, ואנחנו מבקרי הספרות (וסליחה על הכתיבה בגוף יחיד רבים) נענינו לה באופן חלקי ואגרסיבי ומתוך יצר של התנצחות עם הגבר שמעז להסתתר ומשחק בנו, במקום להיענות למשחק שהציעה האישה. כשקוראים את "מלך, בלש" מתוך התמסרות מלאה, מתברר שהיא כלל אינה מסתתרת, אז מתגלה המספרת של שלושת הספרים - לא הביוגרפיה שלה ולא הפסיכולוגיה שלה, אלא זהותה, העמוקה והמעניינת יותר. (באמצע החלק השלישי נכתב פתאום, ללא הקשר לכאורה, "במיטה, כשאני שוכבת על הצד ומתמתחת עד קצות כפות רגלי (כולל הבהונות), גופי דק כל-כך שנדמה לי כי אני יכולה להתרומם מן המזרן הנוקשה ולעוף").
מעולם לא פגשתי את פלג (לצערי) ואיני יודע מדוע כתבה תחת שם עט. אולי באמת משום שהדרך היחידה של אישה לקבל תשומת לב לספר שאינו תואם את הדימוי המקובל של כתיבה נשית (מינורית, אישית וביתית) היא לקרוא לעצמה בן (מצחיק בדיעבד, אבל אחת הביקורות על "החתרנים" הייתה היעדר התייחסות לנשים יוצרות, ומיכל פלג השיבה שאלו היוצרים שמהם הושפעה). אבל בנוסף לסיבות הסוציולוגיות-פסיכולוגיות-אישיות היו לפלג סיבות ספרותיות מהותיות יותר. אחד מהנושאים הגלויים של ספרי בן פול (ועוד יותר של "נדיר") הוא החיפוש אחר המקור הטהור, היצירה המושלמת, הנקייה מהשפעה, והמודעות לחוסר השחר של החיפוש הזה כמעט לא מותירה ברירה אלא להשאיר את שם המחבר עלום.
המספר של "מלך, בלש", "היהודי האחרון ממלחמת האזרחים בספרד", כלוא בבית אבות ומחפש מסמך שנגנב מהארכיון שלו. (את הארכיון הוא מדמה, דרך אגב, לשריטות הקטנות של המתים בקירות, ואוהבי ז'ורז' פרק מזהים את הביטוי. הוא מופיע ב-"W או זכרון-הילדות", בתיאור תאי הגזים). המסמך הוא מפה שצייר מהזיכרון, מפה של אתר הקבורה האמיתי של הסופר בנימין פול, והמקום שבו אולי נמצא כתב היד של ספרו האבוד. בחלקו השלישי של הספר, מספר אחר (אבל תמיד אותה מספרת) משחזר בעזרת גוגל (והתרגום של גוגל) את אותו ספר אבוד. כבדרך אגב, הוא כותב את תולדות גני החיות והשמדת העמים. "מלך, בלש" הוא ספר מאת בן פול. כמעט הכרחי ששם המחבר יהיה בן פול.
"האמת היא שאין שום דבר מקורי (ההדגשה במקור) במה שאני כותבת", אומרת המספרת של החלק השני ב"מלך, בלש", והספר השלישי והאחרון, "תור השחור", מסתיים בפסקה שתצוטט עד לזרא "לא היה עוד טעם לשרת את שולחנם, אז הסתלקתי לרחובות שדודי השמש אחרי שהשלתי את המדים לטובת השמלה הפשוטה שלבשתי כשהגעתי לראשונה לבית ההוא, לשחק את תפקיד הנקבה בסיפור — דמות משנית למען האמת, של מתורגמנית".
הנקודה החשובה כאן אינה הזהות הנשית, אלא "תפקיד הנקבה" להיות מתורגמנית. האידיאל של ספר נטול מקור והסופר המסתתר כמתורגמן הם מוטיבים ותיקים בספרות. סרוונטס למשל טען ש"דון קיחוטה" הוא גרסה ספרדית לספרו של ההיסטוריון הערבי בננחלי, ו"תור השחור" הוא סדרה של פרודיות על כתיבה גברית ועל הניסיון הגברי לחפש את המקור, את האמת לכאורה. זו לא התחכמות, ובטח לא התעללות בקוראים. זו ספרות אנטי-פונדמנטליסטית, ספרות המלעיגה את השאיפה למצוא את האמת הקבורה. כביכול, ישנו ממצא יחיד שבהתגלותו תתגלה האמת הסודית. הארכיאולוגיה היא הונאה, טוען בן פול, אבל האמת אינה כזאת, האמת גלויה לעין. האמת היא סדרה של פשעים ומעשי אכזריות, והמוטיבציה של הפונדמנטליזם אינה חשיפת האמת היסודית, אלא העלמת העין מהגלוי. "הבט, בכל עיניך הבט", ציווה הטטארי על מיכאל סטרוגוב בספרו של ז'ול ורן, ואנחנו משפילים את מבטנו לאדמה וחופרים.
בשבת שעברה, לאחר הידיעה על מותה של פלג, חזרתי לבן פול ול"מלך, בלש". זהו ספר מפעים. יש בו רוחב יריעה ומשחקיות שאינם אופייניים לספרות ישראלית, ויש בו זעם אישי ופוליטי שנדיר למצוא כמוהו בספרות הישראלית, זעם משחרר ונפלא. זעם הוא רגש שקשה לכתוב ובן פול, ואולי מוטב לומר מיכל פלג, מפליאה לכתוב בזעם ובעצב ובחמלה.
אני זוכר שמיכל פלג הייתה פעילה ב"תעאיוש", ארגון שפעיל משנת 2000 בסיוע לפלסטינים ובהגנה עליהם. זה לא מקרה שהסופרת המשחקית מכולם הייתה מהמחויבות ביותר לסיוע ממשי. שכן המשחקיות הרצינית היא כלי יעיל הרבה יותר לראיית האמת ולשותפות ממשית במציאות.
האמת התגלתה, לכאורה. בן פול היה (ואני רוצה לומר הוא) מיכל פלג. אבל מיהו בן פול ומיהי מיכל פלג? התשובות האמיתיות לשאלות המעניינות האלה נמצאות בספרים שהיא כתבה. אלו ספרים שיופיים מתגבר מקריאה לקריאה, ואני מקווה שלפחות כעת, לאחר מותה, ניענה להזמנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
