שנת 1903 הייתה הפורייה והמגוונת ביותר בחיי הכתיבה של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. בתחילתה בא הסופר בן ה-37 לגור בעיר ברסלאו שבגרמניה (כיום ורוצלב שבפולין), אחרי שנשא לאישה את רחל רמברג בת ה-23, בת למשפחה מבוססת מוורשה. היו אלו נישואיו השלישיים, אבל ברחל רבת-הכישרונות נמצאה לו בפעם הראשונה אהובה ושותפה רוחנית במלוא מובן המילה. בני הזוג התלבטו ארוכות היכן יקבעו את ביתם. אחרי ביקור ממושך בעיירת ילדותו האוקראינית של ברדיצ'בסקי, מסע גישוש בערי מזרח אירופה ומרכזה, ואפילו מחשבה חולפת להתיישב בארץ ישראל, נפל הפור על העיר שבה החל את לימודיו האוניברסיטאיים כתריסר שנים לפני כן.
באופק ניצנצה האפשרות להשתקע בברלין המושכת בקסמיה, שבה החלה היכרותם, אבל הכרך הגדול הרתיע אותם, ובינתיים קיוו להיבנות מיתרונותיה הצנועים יותר של בירת שלזיה. רחל אך זה הוסמכה כמרפֵּאת שיניים, ושאפה להתבסס במקצועה כדי לאפשר למיכה יוסף להתמסר לעבודתו הספרותית. הוא היה אמור לסייע בעבודתה, ולצורך זה השתלם בברלין בקורס מעשי לטכנאות שיניים. ברדיצ'בסקי חתר אז להסיט את מרכז הכובד של כתיבתו מסיפורת והגות פובליציסטית למחקרים בקדמוניות היהדות, משאת נפשו משכבר, ולתכלית זו החל לבנות לו באמצעיו הדלים ספריית מחקר צנועה. עד מהרה נולדו שני חיבוריו הראשונים בתחום זה: ילקוט של אמרות מוסר מן התורה שבעל-פה בשם מת"ם (משנה-תלמוד-מדרש), וחיבור סיפורי על חיי משה רבנו על יסוד עריכה מחדש של פסוקי המקרא.
אולם החיים התגלגלו בנתיב משלהם. הקליניקה של רחל לא הניבה את הפרנסה המקוּוה, הן משום שמוקמה מחמת שיקול מוטעה בשכונה מרוחקת ממרכז העיר, והן מחמת הצקותיהם של השלטונות הפרוסיים, שלא הכירו בדיפלומה הפולנית שלה. בינתיים הרתה, וככל שקרבה הלידה קשתה עליה עבודתה. כך אירע, שבני הזוג נאלצו להיזקק מדי פעם לתמיכת משפחתה האמידה של רחל, במחיר תחושות של חוסר נעימות עד כדי השפלה. ברדיצ'בסקי הבין שעליו לגנוז לעת עתה את תוכניות המחקר, ולשוב אל זירת הספרות השוטפת. המוניטין שלו כמספר נערץ וכאיש מחשבה מקורי ומסעיר היו ברום המעלה, והוא לא התקשה לרקום קשרים עם עורכיהן של במות ספרותיות ותיקות וחדשות, ששמחו לפתוח לו את שעריהן. אולם הסתערותו המחודשת על העבודה הספרותית לא נבעה רק מאילוצי פרנסה, אלא מצורך אותנטי להשמיע את קולו בציבור. הוא עקב בדריכות אחרי האירועים הדרמטיים שהתחוללו באותם חודשים במרחב היהודי והציוני: הפוגרום בקישינב ויוזמות ההגנה העצמית היהודית, הפולמוס הבוטה בין אחד העם למקס נורדאו סביב הרומן "אלטנוילנד" של הרצל, ההכרעה בקונגרס הציוני השישי בעד תוכנית ההתיישבות היהודית במזרח אפריקה תוך ויתור זמני על חזון ארץ ישראל, המאבקים על מקומה של הדת בתנועה הציונית, ובצידם שלל ענייני יומיום שעוררו בו רצון להגיב.
3 צפייה בגלריה
בחן ברצינות את האופציה האוגנדית. הרצל עם קבוצת עיתונאים בקונגרס הציוני השישי
(צילום: לע"מ)
בשורש מחשבתו וכתיבתו עמד הקרע הבלתי מתיישב בין העבותות הנפשיים שקשרו אותו לחברה המסורתית היהודית שבה צמח, לבין ההשקפה החילונית שגיבש. "כל יום אני יושב על כס המשפט לשפוט את היהדות, ולעולם איני רואה קץ לדבר", כתב ביומנו. "זו מהווה את עולם דמיונותיי ואת כאבי הממשי". כעבור זמן לא רב ניסח בחריפות את תודעת הקרע בסיפורו "הזר": "את עמו עזב! מה עזב? גופות נשברים, צללים רק צללים. מה אתם רואים בישראל חוץ מצללים? אבל הצללים הללו יושבים ברוחו, במהותו בכל אשר בו. אומרים: "זרעו של אברהם כָּלָה", והם לא כלו. היחיד כלה, אבל חזקים המה מהיחיד. אתה ומחשבותיך יִכלוּ באפס מעשים, והם לא יתמו, וילעגו לך לעג...". לבטי הזהות המתמידים נתנו את אותותיהם גם במעגל האינטימי. ביוני 1903 נולד בנו היחיד עמנואל, וברדיצ'בסקי שקע בהתחבטות מייסרת סביב מה שהגדיר: "שאלה קשה ורצינית: האם יובא הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו?" האם איש כמוהו, המשוחרר לכאורה מחובות המסורת וכבר 20 שנה לא דרך על סיפו של בית כנסת, ייכנע לציווי הקדום ויטיל את אות הברית בבשרו של בנו? מאפס יכולת להחליט פנה האב הטרי לשאול בעצתם של ידידים בני סמכא, ובעוד הוא מצפה למכתבי התשובה שלהם המתין התינוק האומלל לגורלו. החברים הגיבו כולם בזעזוע עמוק, ובהשפעתם נעתר ברדיצ'בסקי כעבור שבועות אחדים והזמין רופא אל ביתו לבצע את הניתוח בלא טקס דתי. כיאה למתלבט נצחי, מיד לאחר מכן התחרט, והצטדק ביומנו ברוח מה שיכתוב בסיפור "הזר": "הדבר לא צריך היה לקרות והוא קרה. יש כוחות היסטוריים שהפרט משועבד להם. ובכל זאת אסור היה שיקרה".
הציונות היא חלום נפלא, אבל מהם סיכויי הגשמתה?
טלטלות אלו הוקרנו אל כל מה שברדיצ'בסקי פירסם במהלך שנת 1903. מדובר ביותר מ-100 חיבורים בקשת רחבה של סוגות ונושאי כתיבה, שפרצו אל העולם בשלוש לשונות כתיבתו: עברית, יידיש וגרמנית. היו ביניהם סיפורים קצרים וארוכים, מסות הגות ורשימות ביקורת, עיוני לשון ופואטיקה, דיוקנאות סופרים, תגובות עיתונאיות בענייני דיומא, וכולם עד אחד עוסקים בחיי היהודים, תולדותיהם, יצירתם הרוחנית ומצבם בעבר ובהווה. הוא לא סבל מעולם ממעצורי כתיבה, אבל בשנה זו היצירתיות שלו ממש עלתה על גדותיה. "לא היו לי ימי עיבור וחידוש כבימים האלה", דיווח במכתב לחותנו. "רק שבוע אחד עבר עליי בהתמדת כתיבה, וכבר די בידי לפרנס עיתון שלם לזמן רב מאוד".
הבמה העיקרית שניתנה לו הייתה עיתון "הצפירה" הוורשאי, שעמד אז בשיא תפוצתו ותהודתו בניצוחו של מיודעו משכבר, העורך הדומיננטי נחום סוקולוב. הוסכם שברדיצ'בסקי יפרסם בו טור קבוע פעמיים בשבוע, וגם שכר הסופרים נקבע מראש. בעיקר הקפיד הסופר לוודא כי תישמר לו חירות הרוח להתבטא כרצונו. סוקולוב הגיב בפליאה על עצם השאלה: "כלום אינקוויזיטור אני להטיל על חושב כמוך אזיקי פרוגרמא שלי?" בהמשך הוסיף: "יש לך מעין אוטונומיה להשמיע את דעותיך, שהן לפעמים אקסצנטריות ופרדוקסיות", ואכן עמד בדיבורו. עשרות הרשימות שברדיצ'בסקי פירסם במסגרת הטור הזה משקפות את מבטו המקורי במכלול מגוון של עניינים אקטואליים, ומגלות פנים שונות בדיוקנו רב-הסתירות. לעיתים הוא מופיע בהן כאחד משלומי אמוני ישראל, החרד לגורל הלימוד המסורתי בחדרים או דואג לעתידה של אמנות החזנות, ולעיתים הוא קורא לדחוק את ההשתקעות בעבר ולייבא אל המרחב היהודי מחידושיה של תרבות אירופה. לעיתים הוא קורא לבצר ולחזק את הקיום היהודי במזרח אירופה, ולעיתים הוא קורא לשאת עיניים אל העולם החדש ולשאוב השראה מן החברה האמריקאית ומשגשוגה של הקהילה היהודית בתוכה.
אולם עיקר התעניינותו ברשימות אלה ממוקד בגורלו של העם היהודי כקיבוץ לאומי, וביתר דיוק: בסיכוייו של המעשה הציוני בארץ ישראל להעמיד את קיומם של היהודים על יסוד חדש ולגאול אותם מחיי פיזור נידפים בין האומות. דווקא התנועה הציונית הרשמית, שהייתה נתונה בתהליכי התמסדות מהירים, לא עוררה בו אמון רב, והוא לא תלה תקוות בפרוגרמות שניסרו אז בחלל. הציונות המדינית של הרצל ונורדאו, הציונות הרוחנית של אחד העם, הציונות המעשית של ליליינבלום ואוסישקין — כל אלה הצטיירו לו כתוכניות פגומות שהעיקר חסר בהן. מה יניע המוני יהודים, תהה ברדיצ'בסקי, לעקור ממזרח אירופה ולחפש את עתידם לא בארצות המערב אלא בטריטוריה העות'מאנית הצחיחה בירכתי הים התיכון? תקופה קצרה בחן ברצינות את האופציה האוגנדית, שנדונה על בימת הקונגרס הציוני השישי, אבל בא לידי מסקנה שאין תחליף לדבקות בארץ האבות ההיסטורית. לכן עקב במתיחות אחרי הדיווחים מן המושבות החדשות בארץ ישראל, וקיווה שההתחלות הצנועות המתרקמות בהן יצטרפו בכל זאת לחשבון גדול. אף על פי ששכר הסופרים מ"הצפירה" היה נחוץ לו כאוויר לנשימה לא היסס לפרוש מן הכתיבה שם משעה שהתברר כי עורכו התייצב לימינו של הרצל בתמיכה בתוכנית אוגנדה. "אין לי מקום מדיני ב'הצפירה' לפי רוחה עתה", הודיע לסוקולוב בינואר 1904.
הגותו המסועפת ורווית הסתירות של ברדיצ'בסקי הקשתה על בני זמנו וגם על חוקריו לעתיד לבוא לזקק את עיקרה של משנתו הציונית. והנה, הערפל בסוגיה זו מתבהר קמעא בזכות חיבור מיוחד במינו שהגיע לידינו. זהו מעין ראיון עיתונאי, היחיד שברדיצ'בסקי העניק בימי חייו, והוא בוקע מתוך אותה שנה דרמטית. בפברואר 1903 ביקר בביתו בברסלאו אורח מפתיע: יז'י ז'ולבסקי (1874-1915), סופר פולני ידוע שיתפרסם לימים כאבי סיפורת המדע הבדיוני הפולנית. ז'ולבסקי היה מחבריו הקרובים בשנות לימודיהם באוניברסיטת ברן בשווייץ בעשור הקודם. יחד חבשו את ספסלי הפקולטה לפילוסופיה, וכל אחד מהם השלים בה עבודת דוקטור: ברדיצ'בסקי על ניטשה ושופנהאואר וז'ולבסקי על שפינוזה. עתה, מקץ שבע שנים, סר לבקר אצל חברו הוותיק, "אחד האנשים המעניינים ביותר שאני מכיר", בלשונו, והשניים בילו שעות אחדות בשיטוט ברחבי העיר תוך כדי שיחה ערה. כעבור ימים אחדים הופתע ברדיצ'בסקי שוב: התברר לו שז'ולבסקי העלה על הכתב את עיקרי שיחתם, ופירסם אותה תחת הכותרת "מן הדרך" בעיתון הפולני Czas ("הזמן"), שהופיע בקרקוב.
ז'ולבסקי גולל את הביוגרפיה האקזוטית של ברדיצ'בסקי, שבליבה ההיקרעות מסביבה מוצאו ומאשת נעוריו, עד שפילס לו דרך ללימודים במערב. הוא התרשם במיוחד מן התכונה העיקרית שמשכה את ליבו שלו כפטריוט פולני: "האהבה הכפייתית אל עמו". ברדיצ'בסקי שלל באוזניו מכל וכל את נטייתם של יהודים להתבולל ולהתאזרח בין האומות, ופסק כי תמיד יישארו נטע זר בתוכן. אם כן, תהה ז'ולבסקי, ציונות היא הפתרון? הציונות היא חלום נפלא, השיב ברדיצ'בסקי, אבל מהם סיכויי הגשמתה? יש בה הרבה מן האשליה ומחוסר הכנות. מה מחבר, בין יהודי חסיד ברוסיה לאיש כספים עשיר במרכז אירופה, וכיצד ייהפכו לעם אחד? ובאשר לחוסר הכנות: מדברים על פלסטינה. האם סבור אתה שהם באמת רוצים לנסוע לשם? אדרבה, נסה להציע להם שיגשימו בעצמם את מה שהם מטיפים לו, כותבים ספרים ושולחים אחרים אל "הארץ המובטחת". סימן רע הוא, למשל, שהחברה היהודית המסורתית דחקה לקרן זווית את התנ"ך, יסוד זהותה הקדום, והעלתה במקומו על נס את התלמוד המושתת על התפלפלות אינסופית. אני עצמי, סח ברדיצ'בסקי, שואף בכל ליבי לתחייה לאומית יהודית, אך לצורך זה אין די בחלומות ערטילאיים על פלסטינה, אלא בהגשמה אישית ממש המבוססת על מהפכה רוחנית בתודעתו של כל יחיד. את תקוותי אני שואב מקומץ צעירים המבינים אותי והולכים אחריי, ובד בבד הרביתי לאחרונה לכתוב יידיש כדי לפנות אל המוני היהודים בשפתם, לפקוח את עיניהם ולשתול בהם את רעיונותיי. אולי אז תתגשם בכל זאת המחשבה הנועזת על הפיכתם של המוני היהודים לעם על יסוד ערכים חדשים. לרעיון נשגב כזה כדאי להקדיש את החיים.
ז'ולבסקי יצא מן הפגישה נפעם אך מבולבל לנוכח סבך הפרדוקסים שחברו העתיר עליו. אולם בדבר אחד לא הטיל ספק: "נחוצה באמת אהבה עזה לעם כדי ליטול תפקיד כפוי טובה זה". האם גם לעם הפולני כדאי לפקוח עיניים? שאל את עצמו. הוא לא יכול היה לדעת, שאותו קומץ צעירים שברדיצ'בסקי התגאה בו עתיד עד מהרה לעשות מעשה. היו ביניהם מי שנודעו לימים כדמויות המרכזיות של העלייה השנייה. דוד בן-גוריון, שלמה צמח, ברל כצנלסון, יוסף אהרונוביץ, יוסף חיים ברנר — כולם העידו במפורש על הכוח המעורר של מאמרי ברדיצ'בסקי וסיפוריו, על הליבה הרדיקלית של מחשבתו ועל הגותו רווית הניגודים והספקות, שדווקא היא משכה את ליבם והשפיעה על ניווט דרכם לארץ ישראל. אחד מאנשי המופת של התקופה, שלמה לביא מעין חרוד, מיצה את העניין במשפט שאמר פעם לעמנואל בן גריון, בנו של הסופר: "אותי הביאה לארץ-ישראל לא הציונות של אחד-העם אלא ה'אנטי ציונות' של ברדיצ'בסקי".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
