הפולמוס בין המצדדים ב"אמנות לשם אמנות", הממלאת יעדים אסתטיים שמציב לה היוצר מתוך עולמו הפנימי והכרעתו החופשית, לבין הדוגלים באמנות המשרתת יעדים חברתיים, חינוכיים או מדיניים, ימיו כמעט כימי השירה עצמה. טבעי שבתקופות של מהפכות, מאבקים לחולל תמורות חברתיות, חתירה לעצמאות מדינית וכדומה, מתחזקת ההכרה אצל יוצרים רבים — סופרים, משוררים, ציירים, מוזיקאים — שעליהם לרתום את כישרונם לביטוי המאוויים הציבוריים ולעידוד המגמות שהם מזדהים איתן.
שאול טשרניחובסקי, מגדולי השירה העברית בתקופת ה"תחייה" וממעצבי התרבות העברית החדשה, חי ופעל בתקופה שבה התגייסות וגילוי מחויבות לאומה, לסבלותיה ולשאיפותיה, היו כמעט מוסכמה, בייחוד באותו פלג לא גדול אז בעם היהודי, שחרת על דגלו הקמת ישות לאומית בארץ ישראל והחייאת העברית כשפת ביטוי בכלל רובדי החיים. יתר על כן: הייתה זו השקפה רווחת גם בסביבה התרבותית הרחבה יותר שבה הוא פעל, הסלאבית בכלל והרוסית בפרט. לכאורה מתבקש היה שטשרניחובסקי, בעל ההשקפות הלאומיות הרדיקליות, יגייס את יצירתו הספרותית לשירות ה"פוליטיקה" הציונית, להטפות מוסר בענייני השעה ולהשמעת קינות על ייסורי העם. אך בניגוד לציפיות הוא התנזר שנים ארוכות מעשיית שירתו, וסוגות אחרות שבהן כתב, כלי לתגובה על מאורעות גדולים בחיי האומה כמו הפוגרום בקישינב (1903) או מות הרצל (1904).
התרחקותו היחסית מהנושא הלאומי בתקופת כתיבתו המוקדמת פגעה בטשרניחובסקי היוצר בדרכים שונות. כך, למשל, דלתות כתב העת הספרותי החשוב ביותר בשנות כניסתו לשירה העברית, "השילוח" בעריכת אחד העם, היו נעולות בפניו כמעט לגמרי, משום שלפי השקפת העורך, הסופר העברי צריך לתת את חילו לנושאים לאומיים ולשאלות מוסריות ולא לפנות ל"הבלי הגויים" כגון מזמוטי גבר ואישה. "הנאווה מדילסברג" (חיזור אחרי מלצרית "שיקסע" בפונדק!) היה על כן פסול, ואחד העם הסכים לפרסם בביטאונו משירת טשרניחובסקי רק את "אני מאמין" ("שחקי, שחקי") בעל החזון האוניברסלי ואת הפואמה "בין המצָרים" הנוגעת בבעיית השתתפותם של יהודים כחיילים בצבאות של מדינות אויבות ("ולאור ברק הירייה איש אחיו הכירו.."). עקב ההסתגרות הזאת, במה שנראה אליטיזם מתנשא, רוַוח היחס אל טשרניחובסקי כאל "זר", שלא קנה לו ישיבת בית בלשון העברית ובתרבותה. מבקרי הספרות בני הדור המבוגר שהסתופפו ב"השילוח" מצאו שטשרניחובסקי מחקה אופנות זרות שכבר התיישנו, לדעתם, בארצות מוצאן, ביקורת דומה לזו שקידמה את יהודה עמיחי מצד הדור הקשיש כשפירסם את ספרו הראשון.
יוסף קלאוזנר, ידידו הגדול של טשרניחובסקי מימי נעוריהם באודסה, שהרבה לכתוב עליו ולטפח את תדמיתו הציבורית, טען לימים שבכִירותו של ביאליק כמשורר הלאומי בקרב הציבור העברי הוכרה עם פרסום "בעיר ההרֵגה" שלו, לצד "על השחיטה"ב-1903. לפי קלאוזנר, מעין מזל רע היה לטשרניחובסקי שפירסם את "ברוך ממגנצא" שלו ב-1902, שכן הפואמה הזאת, המתארת בפעם הראשונה יהודי הנוקם בפועל בנוצרים המרצחים, יכולה הייתה להיחשב תגובה ראויה לגל הפרעות ששיאו היה בקישינב. כשנפטר הרצל ב-1904 שָרתה על קהילות היהודים, בעיקר במזרח אירופה, תחושת אסון נורא. קלאוזנר תהה על טשרניחובסקי העוסק בשירתו ובפרוזה שלו בענייני אהבים ו"בגידות" ודחק בו לכתוב על האירוע. רק 20 שנה מאוחר יותר פירסם טשרניחובסקי שיר על הרצל, "לְבֶן האגדה". היה ונמוג.
זמן קצר לפני שפרצו אירועי קישינב פירסם המשורר את "שושנים", פיליטון במונחי התקופה, שבו שלל עקרונית ויתור של היוצר על נאמנות עקבית לעולמו הפנימי. לדבריו, הוא חש בַּצער שבמאבקי החיים, אך האמת העמוקה אצלו היא אמת ילדותו, האפופה בחום ובאהבה של הוריו, "איש ואישה צעירים ויפים"; על כן "ריח השושנים מעפיל בחכלילותו על כל המעשים הנעשים על סביבי". זאת גם תביעת גבריותו, כפי שהוא מסביר בסדרת השירים מאותה תקופה, "לֶנכֶן" (שיר שלישי): הטחת קללה בפורע, כפי שעשה ביאליק ב"על השחיטה", היא ממידת "אישה רפת אונים" או עולל. גם אם יש מקום לתגובת זעם על אירועים טרגיים בחיי העם, התגובה צריכה להיות מושהית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, שבה לקח טשרניחובסקי חלק כרופא צבאי, הוא פירסם רק ב-1917 שני שירים יחידים המתייחסים למלחמה — "ממנגינות הזמן", המגיב על הגליה של קהילות יהודים שלמות במהלך המלחמה, כמו גירוש יהודי קובנה וסביבתה ב-1915 ("ורטוב מדמי כי ייף בו החוח/ בו תכתת רגליה הורתי החולה/ כי תצא בגולה"); ו"מנגינה לי" רווי הפתוס ("וספוגי צמר על הלב נתרוקן מאלוהיו/ בכדִי למי שצינה [=מגן] לו ובחרבו עליו רָב").
הדרך שבחר טשרניחובסקי לרסן ולהרחיק את התגובה לאירועים דרמטיים הפוקדים את העם היהודי הייתה באמצעות כתיבת פואמה מסוג "ברוך ממגנצא" ובלדות היסטוריות מסוג "הפעמונים". הבלדה נכתבה ב-1925 ורִקעהּ כביכול מרד ההיידמקים באוקראינה ב-1760-1768, אך היא מהדהדת באון את ה"פוטש" הכושל של היטלר, שבעקבותיו נשטפה גרמניה במעשי אלימות נגד יהודים. גם בהיותו בארץ המשיך טשרניחובסקי להשתמש בתחבולת ההרחקה ההיסטורית. כך ב"בלדות וירמיזא" שפירסם ב-1943, כשהגיעו כבר ל"יישוב" הדי השואה הנוראים אך משמעותם לא הייתה מחוּורת עדיין לגמרי. אולם אז היה זה רק זרם אחד מתוך אחרים, בעלי אופי שונה, שזרמו בשירתו.
"ראי האדמה"
באביב 1931 התיישב טשרניחובסקי בארץ, והפעם לתמיד. 12 שנותיו האחרונות, שחי כאן, היו הפוריות ביותר מבחינת התפוקה הכמותית. המעבר לארץ ישראל, אל חברה המחדשת את הלאומיות היהודית, עורר בו תחושה עזה של צורך לחולל שינוי בהיבטים מרכזיים ביצירתו. החשוב והקשה אולי ביותר מבחינתו היה הצורך להסתגל לכתיבה ב"נגינה" הספרדית, לאחר שכל חייו עד אז היה משוכנע שצדק בדבקותו בנגינה (או ב"הברה") האשכנזית, ואף טרח להוכיח זאת בנימוקים מגוונים. העניין השני היה זה הנידון כאן: שאלת מחויבותו של האמן לשרת ביצירתו את החברה שהוא חי בתוכה, את יעדיה ואת שאיפותיה הקונקרטיות — כנגד ההסתגרות באינדיבידואליות של הגאון, שאפיינה את דרכו עד אותה עת.
כשהגיע טשרניחובסקי להתיישב בארץ הוא כבר היה בן 56. גם גילו — ה"מתקדם" במונחי התקופה — ומחשבות על המוות שכבר אינו רחוק השפיעו על רצונו להיות אהוד ומקובל יותר על העם, שבתוכו מצא סוף-סוף את מקומו. שאלות עד כמה תשרוד יצירתו ומה יעזור בהישרדותה, האופייניות לגיל הזה, הטרידוהו אף הן, אולי לא לגמרי במודע. עם זאת, הכרעתו בעניין לא הייתה חדה ומהירה. כשהשתתף בוויכוח בכנס הסופרים העולמי (PEN) בבואנוס-איירס ב-1936, הוא עדיין נמנה עם המצדדים ב"אמנות לשם אמנות", אבל גם ליגלג על עצמו ועל חבריו שעדיין משכשכים במי האפסיים האלה.
במאמר שפירסם ב"הארץ" יותר משנה לאחר מכן הוא פוסל כל ספרות מפלגתית ו"נקודית" (של נקודת יישוב, לוקאלית). ובכל זאת, המעורבות של שירתו בוויכוחים המרים שחצו את היישוב אז, ניכרת, גם אם לעולם אינו צמוד לאידיאולוגיה מפלגתית. הוא גייס את עטו כדי לצדד בפועלים היהודים התובעים מהאיכרים לתת להם עבודה ("במשמרת"), צידד בכיבוש הארץ בדרך של עבודת אדמה והתיישבות חקלאית ("בו במעדר") — כגרסת תנועת העבודה, אבל תבע נקמה חסרת הבחנה בערבים הפורעים במאורעות המרד הערבי ("פרשת דינה") – כגרסת הרוויזיוניזם ואף ביתר-קיצוניות ממנו. הפואמות שלו הועמדו לרשות המאבק בתוכנית חלוקת הארץ של ועדת פיל ("סבתא כך הייתה אומרת...", 1937). לעיתים כתב מעין שירי-דקלום, שניסוחם התפל וקצבם המכני נועדו אולי להקל על זכירתם בעל פה, כמו "במשמר" ("גם הלילה הזה נוותר על שינה") או "אלפא-ביתא דשאול" ("מלחמה אם אין מוצא/ נפש ניצחון רוצה"). אבל גם כשהגיב על אירועי השעה, התעלה לא אחת כמו בשיר "ראי אדמה", אולי בזכות המורכבות שהייתה בו שחיברה פאתוס לאומני עם הומניזם, ובכוחם של משקעי תרבות הפיוט הגדולה שספג.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
