אני רוצה לספר לכם סיפור על נקמה, או בעצם, סיפור שאין לו דבר וחצי דבר עם נקמה. סיפור שאם הייתם קוראים או שומעים אותו בכל הקשר אחר, הייתם חושבים שנקמה בכלל לא קשורה אליו. ובכל זאת אני חושב שזה סיפור על נקמה, גם אם לא כפי שהייתם מצפים לקבל. אף שאין לי איך להוכיח את זה, הסיפור הזה על סבא שלי הוא סיפור אמיתי. לצערי הרב, כל מי שסיפר לי אותו הלך מזמן לעולמו. אבל שמעתי אותו כמה פעמים מדודים ודודות שלי, וגם מאנשים שעוד הכירו את סבא שלי מהעיירה.
מאוריציו איצקוביץ היה בחור צעיר שגדל בעיירה סאטמר, עיירה קטנה ששוכנת על גדות נהר הסומש בחבל ארץ טרנסילבניה. הוא שמר מצוות במידה וגם כפר בהן במידה, בתקופה שיהודים עוד יכלו לעשות דברים במידה. כך או כך, דבר אחד לא היה אצלו במידה – אהבתו להלן. מאז שהכירו השניים בתיכון הם לא נפרדו, וכל האנשים בעיירה ידעו שיום אחד הם יתחתנו. היו שמועות שהוריה של הלן התנגדו לשידוך, ושבתגובה המשפחה של מאוריציו החרימה את הכלה העתידית. אבל במונחים יהודיים זה בסך הכול אומר שהשידוך ביניהם היה מושלם.
השנה הייתה 1944, אבל המלחמה עוד לא ממש הגיעה אל סאטמר. הגרמנים היו בנסיגה והשמועות היו שהצבא הרוסי מתקרב בצעדי ענק. אלא שבחודש אפריל 1944 הגיע לרחובות העיירה קצין אס-אס בכיר בשם אדולף אייכמן. סאטמר לא הייתה העיירה הראשונה שהוא הגיע אליה, וגם לא האחרונה. אבל את מה שאנחנו יודעים היום לא ידעו היהודים אז, שבתוך חודש-חודשיים לא יהיו יותר יהודים בעיירות האלה.
הלן הייתה רשומה בטרסנפורט הראשון, אבל מאוריציו לא הופיע ברשימה. השניים לא ידעו מה לעשות. איך יוכלו להיפרד זה מזה? במין באינסטינקט שאין בו מידתיות, סבי ציטט אז את דבריה של רות המואבייה אל נעמי, "אל אשר תלכי אלך", וכשהגיעה הרכבת הראשונה הוא פשוט קפץ אחריה.
בסלקציה של אושוויץ הפרידו ביניהם, והפעם לא עזרו פסוקים מהתנ"ך.
בינואר 1945 סבא שלי השתחרר מהמחנה. הוא לא ידע איפה ההורים שלו. הוא לא ידע איפה הלן. הוא לא ידע כלום. הוא חזר אל סאטמר, לראות מה נשאר מהמשפחה שלו, וגילה שלא הרבה נשאר. הוא חיפש את הלן בכל מקום אפשרי. שאל על אודותיה כל ניצול שפגש. לילות שלמים לא עצם עין בהמתנה לחדשות, אך איש לא ידע דבר. לבסוף אחיה חזר לעיירה, וכשפגש את סבי הביט בו בעיניים דומעות ובישר לו את הדבר שמפניו חשש יותר מכל: מחלת הטיפוס. שבועיים לפני שחרור המחנה היא מתה.
ויקטור פרנקל כתב: "אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה עדיין מסוגל לדעת טעם של אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו". ופתאום הסוף הזה, המילים האלו, הנפש האהובה שנותרה רק בזיכרונו. ליבו של מאוריציו נשבר. הוא הסתגר בביתו. בקושי אכל. רגשותיו געשו בתחושות של זעם והשפלה. חברים הגיעו לבקר אותו, ניסו לנחמו, אבל איש מהם לא הצליח להגיע אליו חוץ מחבר אחד, שהציע לו להצטרף אל מסע נקמה. במי ינקמו? בשכנים שהשתלטו להם על הבית כמה שעות אחרי שגורשו מהעיירה. לרגע אחד נדמה כי המחשבה הציתה את דמיונו של מאוריציו, אבל ביום הפקודה הוא לא התייצב.
• • •
איכשהו, הזמן עשה את שלו, ואחרי כמה חודשים הוא התחיל לצאת מהבית. חבר מעיירה אחרת עבר בדוכן ירקות שמאוריציו החל לעבוד בו, ואיתו הייתה אחותו הצעירה. זאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שסבא שלי הרים את עיניו מהרצפה כשחיוך קטן מכווץ בפיו. לנערה הזאת קראו גבריאלה. הפעם, למרבה הצער, לא היו בכלל הורים שיכלו להתנגד לשידוך. תאריך החתונה נקבע במהירות כי מאוריציו וגבריאלה ידעו שהעולם יכול להתפורר שוב ברגע. אבל כמה שבועות לפני החתונה, בזמן שצעד ברחוב הראשי של סאטמר, שמע לפתע קול מאחוריו. "מאוריציו, מאוריציו". מאוריציו זיהה את הקול אבל פחד שהוא מדמיין. כשהסתובב לאחור הוא ראה אותה. "מאוריציו, מאוריציו", היא שבה וקראה לו. זאת הלן, ידע, הבחורה שקפץ אחריה אל הרכבת, זאת שאל אשר הלכה הלך גם הוא. אבל ברגע הזה בדיוק, כשהלן עוד רחוקה במידה וקרובה במידה, שוב החליט סבי לעשות משהו שאין בו מידתיות. הוא קפא לרגע, אולי פחות משנייה, ואז באופן שהוא אפילו לא הבין במלואו, הוא הפנה את גבו אליה והסתלק משם במהירות.
אולי אתם שואלים כמוני, למה? מדוע לא הסתובב אליה? איך זה יכול להיות? השאלות המטרידות האלה, אני חושב, הפכו אותי לאדם כותב, כי אחרי ששמעתי את הסיפור על סבא שלי ניצתה בי התשוקה לפענח, להבין, לבטא את שאינו ניתן לביטוי, להקיף במילים את מה שאין לו מובן.
"אני כותבת כדי לנקום בעבור בני עמי", אמרה אנני ארנו בנאום פרס נובל, וכך הרגשתי שסיפורו של סבי מצווה לי. אבל איזה מין סוג של נקמה זאת? ומה הקשר בין המעשה של סבי לכתיבה שלי? נקמה, במובנה המוכר, היא תגובה אלימה. ביטוי של דחף טבעי לרפא טראומה באמצעות גרימת טראומה למי שחולל את הכאב הראשוני. היא מנסה לייצר, לכאורה, רצף בין פצע אחד לפצע אחר, לחבר את קווי החיים שהתנתקו. לשוב ולמתוח את החוטים הקרועים של מרקם החיים כדי לתת מובן לסבל אחד באמצעות סבל אחר. אבל יש סוג אחר של נקמה, זו שארנו מדברת עליה.
כשסבי פנה עורף להלן, זו לא הייתה סתם בריחה. בפעולה זו נטמנה נקמה לא באויב. הייתה זו נקמה ברצף עצמו, באשליה שאפשר לחזור אחורה, לעולם שלפני אושוויץ. אבל יש פצעים שאינם מתרפאים. יש פגיעות שמשנות לא רק את מי שנפגע, אלא קוטעות את הרצף האנושי כולו. אחרי שבר כזה, הסירוב להשיב את הזמן לאחור, הוא אולי צורת הנקמה היחידה שאפשר להעלות על הדעת. זוהי הנקמה של ארנו. זוהי הנקמה של סבי. וזוהי הנקמה שלי.
כתיבה כצורה של נקמה אינה רק תיעוד של עוול או זעקה נגד אי-צדק. היא הצבת גבול ברור בין מה שהיה למה שיכול להיות. היא אומרת: כאן נגמר דבר אחד ומתחיל דבר אחר. אין גשר בין העולם שלפני אושוויץ לעולם שאחריו. אין המשכיות. נקמה במובנה המוכר מחפשת להשיב את מה שנלקח. כתיבה כצורה של נקמה מכירה בכך שאין דרך להשיב את הדבר, ובכל זאת היא מסרבת לתת לו להיעלם, היא מבקשת להעניק לו נוכחות, גם אם בצורה של שבר.
והנה השברים שבים וחוזרים, משנים צורה וחומר, מתגלגלים. הטראומה של 7 באוקטובר עוד מהדהדת בי היום, אחרי שבעל כורחי הפכתי להיות עד לרצח ברוטלי של אזרחים חפים מפשע. במשך שנים ארוכות האמנתי שהדרך הנכונה שבה אוכל "לנקום" את הפצעים של עמי תהיה פעילות למען השלום ונגד הכיבוש. אבל אחרי 7 באוקטובר, אחרי שנים שבהן האמנתי שהדרך היחידה להתמודד עם טראומה היא לסרב לקחת חלק במעגל האלימות, מצאתי את עצמי מניח את העט, אורז את הציוד, ומתגייס לשירות מילואים. הנקמה היחידה שמילאה אותי כלל לא הייתה נקמה במובנה המוכר, אלא ההתנגדות לרעיון שאפשר להמשיך לחיות בעולם שבו טבח של אזרחים שוחרי שלום הוא "עוד אירוע" בסכסוך. זו הייתה נקמה ברעיון שאני יכול לחזור להיות מי שהייתי. "אני כותבת כדי לנקום בעבור בני עמי", אמרה ארנו בנאום פרס הנובל שלה, ובעצם היא אמרה שיש רגעים בהיסטוריה שמחייבים כתיבה של סיפור חדש. באותו נאום ממש היא אמרה שדבריה מהדהדים את דבריו של רמבו, "לנצח אהיה שייך לזן נחות", וכאן אני מבקש לשאול: האם אמנם לנצח? האם הסיפור הזה לא יכול להיגמר אחרת?
אני יודע שיש כאן קוראים שיגידו, "לא, לא יכול להיות אחרת. סבא שלך לא הסתובב לפני 80 שנה, והנה אתה, עיוור כמוהו, מפנה עורף אל הסבל הפלסטיני". וכאן אני אומר, חלילה לנו מלהפנות עורף אל סבלם של אחרים, חלילה לנו מלבקש את אותה נקמה אלימה. אך גם חלילה לנו לחשוב שלא משנה מה נעשה, לנצח נהיה אשמים, לנצח נהיה נחותים. הנה אני מצהיר, ברצוני לספר סיפור אחר. ברצוני לערער על הנצח.
על ערש דווי, יום לפני שנפטר סבי, הוא אמר לאבי את המשפט הבא: "דע לך שהיו לי חיים טובים, אבל אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו, הוא שלא הסתובבתי באותו יום להלן". אפשר להבין את המשפט הזה בשתי דרכים: ייתכן שסבי חשב שעשה טעות, שכל חייו היו שגיאה, ושלמעשה היה צריך לבנות את חייו מחדש עם הלן. או שאולי, כך אני מעדיף להאמין, הוא המשיך את חייו מתוך הכרה בכך שהפצע עם הלן לא יגליד, והאובדן של אהבתו לא יתמלא. סבי לא הסתובב אל הלן מפני שלא רצה, אלא מפני שלא יכול היה לשוב להיות אותו אדם. ואני ממשיך לכתוב עליו כי פעם צעד אדם ברחובות סאטמר ושמע את קול אהובתו ולא הסתובב. אני כותב את הפערים שלעולם לא יוכלו להיסגר. אני כותב כי זאת הדרך היחידה שלי לומר, שישנם רגעים, שבהם דבר אינו יכול לשוב להיות כפי שהיה. אני כותב כדי לנקום בעבורו.
