במציאות שבה 50 מאחינו עדיין מעונים מתחת לאדמה בעזה, ייתכן שהדבר האחרון שאפשר לצחוק עליו הוא ישראלי חטוף בארץ אחרת. אבל שלישיית מה קשור תיכננה את סרט ההמשך של "לשחרר את שולי" הרבה לפני המלחמה, על כנפי הנסיקה של הסרט הראשון, שובר השיאים. כשחזרו לעבודה על התסריט, היבהבו כל נורות הטראומה כמעט מכל עמוד. מי יכול היה לדעת שדווקא קומדיה שמובילות הדמויות ההזויות של ציון ברוך, שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף תיגע בעצבים הכי חשופים של החברה הישראלית? רמלה, יש לנו בעיה.
"לפני המלחמה כתבנו בצד רעיונות לצילומים: יפן, יקוזות, גגים של סרטי קראטה, סצנות אקשן", נזכר ציון ברוך. "מתחילה המלחמה. יושבים. הלם, הלם, הלם. תקופה הולכים, חוזרים. חצי שנה לא מתעסקים בשום דבר שקשור לסרט. ואז אורי כץ, הכותב שלנו, נוסע ליפן, חוזר עם תסריט. יושבים, לא יודעים מה לעשות. בוא'נה, הסרט שלנו הוא על ישראלי חטוף".
לקחת לי את השאלה הראשונה.
ציון: "איך אני מכניס נושא כזה בסרט? יושבים על התסריט, מתחילים לקרוא. רגע, הוא צריך להיכנס לבגאז' קשור, מה עושים? מי עכשיו יראה בישראל, בשיא של המלחמה, משהו כזה? אוי, כמה צמרמורות הולכות להיות פה, בראיון הזה. אני הרי מראה עכשיו בקולנוע חטוף ישראלי, כשהחטופים עוד בעזה. אתה יודע, זה כמו שבתקופה שאחרי הקורונה, להבדיל, יצאו סרטים על נגיף עולמי: מי רצה לראות דבר כזה בכלל? שחרר אותי. עכשיו אני מביא להם בעצם ילד חטוף, מה עושים? לשלום זה היה עוד יותר קשה. הוא הגזים, בהתחלה לא רצה שנגיד את המילה חטוף בכלל".
שלום: "זה לא שלי היה יותר קשה - אני בטוח שגם לאסי וציון קשה".
אסי: "לשלום ממש היה יותר קשה. כשמישהו מאיתנו רגיש למשהו, אנחנו לפני הכל מחבקים. שלום הוביל פה את האירוע, אז תמשיך".
שלום: "היו פה הרבה רגישויות מבחינתי, גם בגלל החברות הקרובה שלי עם גלי וזיו ברמן שחטופים בעזה. אנחנו כל כך מרגישים את הרצון לשמח אנשים ואנחנו יודעים מה יהיה עם הסרט, טפו-טפו, אני אומר את זה בצניעות גדולה. אני יודע מה זה יעשה להם. בתפילות שלנו כל הזמן ביקשנו שהחטופים יחזרו הרבה לפני שהסרט ייצא. תחשוב איזו שמחה גדולה הייתה יכולה להיות יחד עם כולם".
אמרת רגישויות, איך זה בא לידי ביטוי?
שלום: "יש לנו אחריות בסרט לשמח את עם ישראל, ואנחנו צריכים לעשות את זה ברגישות, בזהירות. אם בסרט הראשון יכולנו להראות הכל כמעט בהיבט של אלימות, עם הכנסת חטוף לבגאז'. פה אנחנו לא יכולים להרשות את זה פה לעצמנו".
ציון: "זה מצחיק, אתה רוצה לראות שתופסים את שולי, מובילים אותו, אז הכל היה בעדינות. מחזיקים אותו חלש, לא נוגעים בו יותר מדי, הוא הולך לבד".
כלומר, ריסנתם את התסריט.
ציון: "בטח. את שולי נגיד לקחו כדי לבשל לראש היקוזה היפנית, הוא לא מוחזק בחדר נעול, הוא לא במערה".
ציון: "בשבוע שעבר סימסתי לאסי ולשלום, כשבדיוק ישבנו על הכותרות לעלייה בקולנוע, איזה מזל שהסרט שלנו הוא על חטוף. זה אקטואלי. כי אם להוציא עכשיו קומדיה לא קשורה למציאות, משהו הזיה מהתחת - סליחה על הבוטות - זה ייראה מנותק ממה שקורה פה".
אבל אז יבואו ויגידו לך שזה חוסר רגישות להעלות קומדיה דווקא על חטוף ישראלי בטיימינג הזה.
ציון: "כשראית את הסרט, הרגשת את הדבר הזה?"
זו שאלה מעניינת. "לשחרר את שולי סאן" כן הציף עבורי בפתיחה על אוטומט את הזיכרונות מאירועי החטיפות של 7 באוקטובר, אי-אפשר שלא. גם הפטריוטיזם ו"ביחד ננצח" מהדהדים עם העלילה, והשיבוץ בפסקול של "חי" מארכיוני עפרה חזה מתכתב כמובן עם אותה הרגשה. אבל ככל ששעון הפופקורן מתקתק, הקומדיה מרחיבה את הפערים לעומת המציאות והסיטואציות ההזויות, יחד עם דמויות שמשוחקות מעולה, בונות די מהר נתיב בטוח לאסקפיזם שבמה קשור כל כך מבקשים לתת לקהל, ולא פחות מזה גם להם עצמם. אם ניקח את תפקיד הקולנוע מדרגה אחת קדימה, ייתכן שדווקא המעטפת הקומית לחטיפה, אבסורדית ככל שתהיה, יכולה להביא להתמודדות תרפויטית עם טראומות. יובל רפאל סיפרה כאן לפני האירוויזיון שהחליטה לעבור בין פועלים ערבים ברחוב, כדי להתמודד מקרוב עם החוויה הקשה שלה. במה קשור מניחים את החרדות מול עינינו ומקווים שבסוף גם נצחק מהן. "זה בדיוק העניין: לשים את הפחד שלך על המקרר", אומר ציון ברוך.
אסי ישראלוף: "מישהו ראה אותי בלונדון ב-7 באוקטובר ומההלם הוא אומר לי, 'שחרר את הילד'. יצא לו איזה גג מ'בובה של לילה' כנראה. אני מסתכל עליו והוא אומר לי, 'אחי סליחה, לא ידעתי מה להגיד'"
אסי: "צריך לזכור, בלי להתעלם ממה שקורה, שהיה סרט ראשון לפני כמה שנים ושיש פה איזו עלילה שהיא קצת קשורה וגם לא קשורה למציאות. בסוף, בוא נשים את הדברים על השולחן, שלושתנו לא גיבורי-על, וגם אם נתייחס לסרט הראשון, זו הזיה מוחלטת שהצלנו את שולי. יצרנו עולם שהוא לא באמת אידיאלי וכמובן לא מציאותי. לא נעשה ספוילרים, אבל אבא של שולי לא באמת יכול לעשות את מה שהוא עשה בסרט ולשחרר אותו בכוחותיו".
ציון: "אבל גם אמרו שמה שעשינו באיראן זה לא הגיוני".
ומבצע הביפרים הגאוני והמרושע?
ציון: "הזיה".
הייתה דילמה מתי לשחרר את הסרט?
ציון: "קרה לנו שוב, כמו בפעם הראשונה בקורונה. הסרט מוכן, אי-אפשר לשחרר אותו, עובר להולד. פתאום מלחמה עם איראן, עצרו. אני מאמין שאנחנו מוציאים את הסרט בנקודה הקוסמית הכי מדויקת. חנוך דאום העלה את הפוסטר של הסרט וכתב 'מגיע לעם הזה קצת נחמה'. אז מרגיש לי שיש לנו גם שליחות כאן".
מיכאלשווילי, ישראלוף וברוך התייצבו על הקווים כבר בימים הראשונים, המטלטלים, שאחרי 7 באוקטובר, מחבקים מתחילת הדרך את משפחות החטופים. מאז ימי הפסטיגל הם הפכו חברים של גלי וזיווי ברמן, שעבדו איתם כתאורנים. "שלום לא יכול להגיד את זה על עצמו", אומר אסי ישראלוף, "אז אני אספר. נוצרה שם חברות ברמה שהוא היה בפסטיגל כל הזמן עם גלי וזיו. הם היו באים בבוקר אלינו, שואלים איפה שלום, אני וציון היינו נעלבים. ואז ציון התחיל לספר אותם, הפכנו חברים. בחודשיים הראשונים של המלחמה ציון ואני דאגנו לשלום מאוד. הוא לא היה על הוואן, והבנו שהוא בווליום גבוה".
שלום: "מוזר לי שעברו כבר כמעט שנתיים ואנחנו כאילו מסכמים משהו שעוד לא נגמר. בשבועיים הראשונים הייתי חצי בן אדם".
ציון: "גם בן של חברה טובה שלנו, סימונה, נרצח. ליאם שרם ז"ל".
אסי: "וליאור אסולין, הכדורגלן שנרצח בנובה, היה חבר טוב".
ציון ברוך: "החיבוק של ירדן ביבס זה לגעת בעצב הכי גדול בעולם, והחיבוק שלו הקריס לי את הגוף. אמרתי ליאנה: יכול להיות שהגעתי למכסה שלי, הגוף לא יכול להכיל יותר"
שלום: "כמו כל ישראלי, אין פה מישהו משלושתנו שלא חווה איזו סטירה. הבן של בן דוד של אבא שלי נפל בעזה, ענבל אשתי איבדה אנשים בקיבוץ בארי. בימי שישי אני משחק פלייסטיישן עם חברים שלי כבר 20 שנה. אותם חברים, אותו ערב. הלכתי לישון בארבע בבוקר של 7 באוקטובר. ביום שבת אני בדרך כלל ישן יותר. ענבל מגיעה להעיר אותי. הטלוויזיה בחדר לא הייתה דלוקה מהיום שעברנו לבית הזה. לא אשכח את הרגעים האלה בחיים. אני קם, וענבל אומרת לי בדמעות, 'מאמי, ישראל במלחמה, יש 60 הרוגים כבר. אני זוכר שהתעוררתי מהמשפט הזה ולא יודע איך להכיל את זה. 60 הרוגים? מה? ואז בא כל השאר. לא נרדמתי איזה שלושה ימים אחרי, אולי שעת שינה פה, שעה שם. הגוף שלי לא ידע להכיל את זה".
בינתיים, בלונדון, אסי ישראלוף מתעורר בנוטינג היל, בחופשתו השנתית, למראות מזוויעים בווטסאפ. "הייתי עם חברים. קמנו, לא הבנו מה אנחנו רואים. מסתכלים על הטלפונים, נפלנו על הברכיים, התחלנו לבכות. תוך כדי שאנחנו מנסים להבין כמה מהר חוזרים לארץ, אני מסתובב בלב לונדון ונדהם מזה שהעולם מתנהל רגיל. שופינג מטורף. אני עומד, רואה עוד ישראלים. התקבצנו - וואו, יש לי צמרמורת - הגענו לסטארבקס. פתאום היו שם מלא ישראלים שבוכים ומחבקים אחד את השני".
איזו תמונה.
"מישהו ראה אותי ומההלם הוא אומר לי, 'שחרר את הילד'. יצא לו איזה גג מ'בובה של לילה' כנראה. אני מסתכל עליו והוא אומר לי, 'אחי סליחה, לא ידעתי מה להגיד'. פתאום אתה מרגיש בגולה, יהודים שבוכים ביחד, ואף אחד אפילו לא שאל מה קרה. אותי החיבור הזה מאוד ריגש. הטיסה לארץ הייתה העצובה ביותר בחיים שלי, השקטה ביותר בחיים שלי. דממה, כולם בוכים. מאז לא טסתי לאירופה, מה שקרה שרט אותי קצת ואני כרגע בדיס עם היבשת. מקווה שהאירופאים לא יקראו את הכתבה וייקחו לי את הדרכון".
מיכאלשווילי ניסה בשעות הראשונות לברר איפה גלי וזיו. "התכתבתי עם אופיר וכספי, החברים שלהם, אחרי שזיו לא ענה לי. כספי כותב לי, 'תשלחו צבא, תשלחו כוחות'. אני כל 20 דקות מתכתב איתו, והוא מתחנן אליי שאני אשלח חיילים. באיזה עולם אני מתכתב עם חבר שלי, שנמצא 45 דקות נסיעה ממני, ושואל אותי למה הצבא לא מגיע? פעם בכמה זמן אני מסתכל בהתכתבות הזאת ואומר לעצמי, כבר היה אחת בלילה בשבת, איך עוד לא הגיעו לשם? אתה מרגיש חסר אונים".
אסי: "חן אביגדורי הוא חבר טוב. פתאום המשפחה שלו התפצלה, אשתו והבת חטופות, מה אתה אומר לו? מה אתה בכלל כותב לו? זה פתאום נכנס אליך ממש, זה פה אצלך".
כשהחלו שורדי השבי לחזור הביתה, עוד בנובמבר 2023, אחת הבקשות הפופולריות שלהם הייתה פגישה עם מה קשור. במהלך הזמן, נוצר לשלישייה קשר קרוב יותר עם חלקם. "הלכנו לבקר את ירדן ביבס אחרי שהחזירו אותו", מספר ציון ברוך. "חזרתי הביתה, שבועיים הייתי חולה, לא יצאתי מהמיטה. החום לא עובר. יום אחרי יום. תקשיב, החיבוק שלו זה לגעת בעצב הכי גדול בעולם, והחיבוק שלו הקריס לי את הגוף. אמרתי ליאנה: יכול להיות שהגעתי למכסה שלי, הגוף לא יכול להכיל יותר. לא יצאתי מהבית בכלל בשבועיים האלה. ביטלנו הופעות, כל מה שהיה".
מה קרה שם בדיוק שפתח כזה פצע?
"חיבקתי את ירדן, והוא אמר לי באוזן משפט ממערכון שלנו, 'הנחתם, הנחנו'. נשברתי, בכיתי לידו כמו ילד, ואני רואה את שלום בוכה גם. קרסתי".
שלום: "היה חטוף שחזר שסיפר לנו שהמערכונים שלנו נתנו לו אוויר בשבי. הוא היה זורק למחבלים משפטים ממערכונים שלנו והם היו עונים לו. הבן אדם במצוקה הנפשית הכי גדולה בעולם, מצטט שטויות שלנו. מי חשב על זה בכלל, רז? מי חשב שרגעים כאלה מטומטמים, שבהם אנחנו מצחיקים אחד את השני, יצילו נפש של בן אדם שאיבד את כל עולמו? והילדים שחזרו? חלקם היו שלוש שעות בארץ בערך וביקשו לראות אותנו. אתה יודע מה זה עושה לנו בתור אמנים?"
אסי: "אני הייתי המום מזה שביום הראשון שלהם בארץ הם מבקשים לראות אותנו, לא נתפס".
תובנות?
ציון: "ירדן ביבס סיפר לי שהמחבלים היו בוכים בכריות בלילה, הם לא האמינו שצה"ל בכלל ייכנס ויילחם בהם ככה. המחבלים היו בטוחים שאחרי זמן תהיה עסקה, הם ישחררו את החטופים ויעזבו אותם. הם לא האמינו - סליחה שאני אומר את המילה הזאת - שככה נזיין אותם. הם בוכים. אמרתי פעם לשלום: המטרה שלנו היא לתת להם לזכור ש-7 באוקטובר זה היום השחור בחיים שלהם, לא יום הניצחון".
"לשחרר את שולי סאן" עלה קומה בהיבט של הפקה, מורכבות והשקעה כספית. השלישייה מתכתבת במהלך העלילה עם סרטי קאלט ישראליים וגם עם קוונטין טרנטינו, אחד שיודע משהו על צילומים ביפן. "הוא האליל שלי, שלנו", אומר ציון ברוך. "הלוואי שהוא יראה את הסרט. בגדול זה סרט יפני, טרנטינו מעריץ את כל סרטי ברוס לי. כיוונו גם לסרטים דומים".
אסי: "הוא האלוהים שלנו, אבל ציון המעריץ הכי גדול".
ציון: "ישבנו עם אורי כץ, אמרנו, 'תשמע, עשינו קולומביה, עשינו תאילנד. מה הדבר הכי קיצוני לעומת התימנים, השלישייה, הישראליות? יפן!' זה היה החלום שלנו".
אסי: "חשבנו בהתחלה על סין ואז דייקנו ליפן".
היה יוצא יותר זול.
ציון: "הרבה יותר זול. כן. סין, מרוקו, משה אדרי ניסה לדחוף לנו את כל הארצות. אמרנו לו, 'אנחנו רוצים יפן', הוא אמר, 'חבר'ה, אף פעם לא צילמו סרט ישראלי ביפן, תנו לי לבדוק איפה עושים את זה'. אז שלחנו אנשים לשם ויצא מאוד יקר".
שלום: "יכולנו לחסוך מיליונים".
אסי: "אם לא היינו מצלמים שם אולי גם יכולנו להרוויח כסף".
ציון: "אנחנו באמת רוצים לעזור למשה אדרי, המפיק הראשי, הרי אין לו כסף. השבוע הוא שלח לי תמונה, כתב שהוא עובד בוולט כי הוא מנסה להחזיר את ההוצאות של 'שולי'. כשאהיה גדול, אני רוצה להיות משה אדרי".
שלום: "חודשיים לפני שאנחנו הגענו, הייתה הפקה ישראלית ביפן, פרויקט דוקו. אחרי עשרה ימים, הם לקחו את הרגליים וברחו משם. לא בגלל הכסף. יש פערי תרבויות, וכשאתה מגיע ליפן אתה פוגש את זה ממש".
דוגמה?
ציון: "בהתחלה אתה אומר, כמה כבר זה שונה ביפן לעומת ישראל? עד כמה פערי תרבויות? הבנתי את זה כשהם שכחו פעם על הסט, לפני הצילומים, מטפחת של אסי. הבחורה בהפקה יושבת שעה בחדר ובוכה בלי הפסקה כי היא זו ששכחה את המטפחת. כולם מסביב מנסים להרגיע אותה, אבל היא יושבת בחדר ואומרת שהיא נכשלה בתפקידה, הייתה גמורה לגמרי".
ככה לוקחים אחריות.
אסי: "שלוש המלבישות היו על הברכיים, בדמעות, כי הן איבדו את המטפחת ועיכבו את הצילומים ברבע שעה. עכשיו, אני לא נעים לי, אמרתי למלבישה, 'מה יש לך? תקומי בבקשה. את בגיל של אמא שלי, לא עשית כלום'. ואתה רואה להן בעיניים את הכאב, ואני מחבק אותן. היפנים אמרו לנו שהם לא מבינים איך יש לעם ישראל יכולת לקום כל כך מהר כשקורה משהו. מדפדפים, יאללה נקסט. הם לא יודעים לעשות את זה. מהעיניים שלה, היא כשלה. ובכל פעם שתראה את הסרט, היא תזכור את הכישלון הזה".
שלום: "הביאו לצילומים גיישות אמיתיות, לא מאזור טוקיו, ואיתן הביאו מלבישות שסידרו לי שש שכבות במדי הגיישה. אלה קשירות לא נוחות, כפכפי עץ מאוד לא נוחים, אבל ככה גיישה צריכה להיות. אני אומר למלבישה, 'תשמעי, אני צריך רק שכבה אחת בבקשה, אני שחקן, רוצה להרגיש בנוח'. אם אתה אומר את זה למלבישה ישראלית, היא אומרת 'אין בעיה'. היפנית שמעה את זה, וואו".
ציון: "נדלקה נורת אזהרה".
שלום: "היא יצאה מהחדר, נכנסה המפיקה הראשית ושואלת, 'מי העליב את המלבישה?' אמרתי, 'חס וחלילה, לא העלבתי, ביקשתי ממנה להתלבש בשכבה אחת, רק כי אני שחקן'. הייתי צריך להסביר שלהפך, אני מכבד את העבודה שלה".
"לשחרר את שולי", סרט הקולנוע הראשון של שלישיית מה קשור, הפך מיד עם צאתו לאחד מלהיטי הענק של הקולנוע הישראלי, עם למעלה ממיליון צופים בתוך שלושה חודשים בלבד וכניסה מיידית היישר למקום הרביעי ברשימת עשרת הסרטים הישראליים האהובים והמצליחים בכל הזמנים. הסרט הראשון וזה הנוכחי הופקו על ידי "סרטי יונייטד קינג". המספרים מהווים אתגר גדול לסרט ההמשך, בוודאי במהלך מלחמה. "בסוף לקחנו סוג של סרט בורקס עם הוויה מאוד ישראלית עממית", אומר ישראלוף, "והלבשנו עם בן בכר וליאל פלוטניק פריימים הוליוודיים. אז לקחנו צעד קדימה, אבל צריך לזכור שההומור בסוף מאוד ישראלי. ישראלים מטיילים בחו"ל יותר משהם בארץ, והחיבור הזה מוליד הרבה רגעים קומיים. עזוב את הסיפור שמעל, יש פה סרט באמת קומי שרגע מוציא אותך לטיול ביפן".
ציון: "ואת הסרט החלטנו לסיים עם תמונה של זאב רווח, מורנו ורבנו. אגב, אנחנו האחרונים שביקרנו אותו".
עשיתם מספרים מאוד יפים בסרט הקודם. יש לחץ לא לעמוד בזה?
ציון: "הפעם יבואו תשעה מיליון".
שלום: "בגלל שאנחנו שלישייה, תמיד יש מקום להישאר צנועים, גם ריאליים - וגם לחלום בגדול".
ציון: "צדקתי בראשון ואני אצא צודק גם עכשיו. אני אומר לך הפעם: זה יהיה סרט לא רק ישראלי, אלא בינלאומי, זו קומדיה שתצליח בעולם בשפה זרה. אם זה טוב, ואתה מאמין בסרט, לא משנים המספרים".
שלום: "הפרויקטים הכי מוצלחים שלנו היו כאלה שעשינו בעיקר כדי ליהנות, בשביל עצמנו, מהדברים שמצחיקים אותנו".
אסי: "אותי זה מלחיץ, המספר אחת שלוש מיליון ומשהו. זה קהל פשוט באמת עצום. אני בצנעה קונה 50 אחוז מההצלחה של הסרט הראשון, מחבק אותם".
ציון: "מה פתאום?"
אסי: "רגע, אני מדבר בשמי. לא דיברתי רק על צופים, אלא על איזה גל שהסרט עשה למה קשור. ברור שבפנטזיה הייתי רוצה עוד כמויות כאלה של צופים, ואני גם חושב שהסרט השני יותר טוב".
הצילומים ביפן הולידו רגעים משעשעים, בכל זאת שלושה קומיקאים פוגשים תרבות אחרת, וגם אחד פחות נעים, יוצא מהכלל, מהכיוון האנטישמי. "יש משפט בסרט: 'רוצה להיות יהודי? זה לא זמן טוב להפוך יהודי", אומר מיכאלשווילי.
אסי: "היפנים מאוד אוהבים אותנו. הייתה לנו שם רק תקרית אחת, וכזו שלא שמנו ממש לב אליה".
שלום: "היינו במרכז שיבויה, אכלנו פיצה, בעמידה. מישהו שמע את העברית והתחיל לקלל. הוא אמר 'פאקינג ג'ו' לסוכן שלנו ניב עשת, ומיד הלך. אמרתי, אוקיי, איזה מזל שהוא כבר לא פה, כי הייתה יכולה להתעורר מהומה בינלאומית".
אסי: "שלום, לא היה קורה כלום. מקסימום היו עוצרים אותנו והשגריר הרי אבא שלך. הכל בסדר. או שהיינו משחררים את עצמנו".
אתם לא ממש מצניעים בסרט את עובדת היותכם ישראלים, בניגוד להוראות שב"כ, אגב.
ציון: "בכל מקום שאנחנו נכנסים, הגיבור תולה מזוזה. כן. יעני, שמים עליכם. אצלי מזוזה זה כמו OCD, אני מחפש אותה גם כשאני נמצא בבית מלון ביוון. אז היינו חייבים להביא את הפאנץ' הזה, שהגיבור בא עם מזוזה בכיס, מדביק בכל מקום, מנשק ולוקח חזרה. זה מאוד ישראלי. אנחנו כן רוצים להראות את הישראליות, גם עם הבלגן שלה".
לפני שבוע שאלתי כאן את נועה קירל אם דאגה אחרי המלחמה שהפופ מת. אולי היו לכם אותן דאגות לגבי הקומדיה?
ציון: "הקהל צוחק היום יותר מפעם. יש שלבים שאסי אומר לי, אני לא מצליח לשמוע את עצמי, הם צועקים".
איפה צעקו הכי הרבה?
אסי: "הופענו מול חיילים לפני הכניסה שלהם לעזה. יש איזה פחד ומתח, ובכל פאנץ' קטן הם שאגו, כפרה על החיילים שלנו, כי הם היו בסטרס גדול".
את הדרייב הם שאבו מהשטח בימים הראשונים של המלחמה, כשהם מתמודדים עם עוצמות חרדה מצד אחד, משולבת בסיפורי זוועה, ועם סיפורי גבורה מהצד השני. "חנן בן ארי אמר לי במלחמה, 'תשמע, אני קצת מקנא בכם, בכל סיטואציה אתם מצליחים לראות משהו קומי'", מספר אסי ישראלוף. "היינו עם חנן יום אחד במקום פחות קומי. מישהו הלך עם חצי צליעה, ציון ושלום ישר מסמנים לי משהו וחנן אומר, 'אני לא רואה שזה גם קומי, אני בעצב של הדבר'. משהו בדי-אן-איי שלנו כזה. כמו שחייל יודע לקחת נשק, אנחנו יודעים להצחיק. ב-7 באוקטובר גורי אלפי התקשר אליי, 'תגיע דחוף, ניסע לבית חולים'. אמרתי לו, גורי למי ניסע, למי להודיע? אמר לי, עזוב שטויות, בוא. ופשוט היינו שם".
שלום: "ארבעה ימים אחרי, כבר התפצלנו מהבקשות. הופענו לחיילים שהלכו להוציא גופות מעזה, כשעוד לא הייתה כניסה קרקעית. הם פשוט שלפו גופות מהשבילים, ואלה חיילים שבחיים לא אשכח את הפרצופים שלהם. פעם ראשונה בחיים שלי שהופעתי לבד על הבמה, כי התפצלנו, רצו שנגיע לכמה מקומות. עמדתי בסוף ההופעה וחיבקתי 400 חיילים לדעתי. והם אומרים, 'הייתי צריך את זה, שיחררת לי את הפחד, הוצאת לי את המראות הקשים מהעיניים', אתה יודע מה זה בשבילי? נכנסתי לסוג של ג'ננה, שאל את ציון ואסי".
אסי: "הוא הופיע כמה פעמים ביום, כל יום. למדנו במלחמה מה הכוח של האמנות. התקשרה אליי אמא של לוחם שנפצע קשה ואיבד את החבר הכי טוב שלו. הילד לא חייך חודשיים. והיא אומרת לי, 'שמע, אתה הטלפון האחרון, הבן שלי, העולם שלו זה איציק קוברה, דמות קיצונית בסדרת רשת שמאוד הצליחה. שאלתי אותה מתי הוא יוצא מהבית לבדיקות, הגעתי אליו בלי שיידע. חיכיתי".
הצליח?
"שמע, לקחתי את הפאה של איציק קוברה, התלבשתי איציק קוברה, חיכיתי לו במיטה שלו. הלוחם חוזר, צולע, רואה אותי ואומר, 'איציק קוברה!' הוא לא האמין, התחיל לצחוק, אמא שלו ישר התחילה לבכות, יחד עם האחיות. קמתי לחבק אותו".
באחרונה הופיעו יחד עם עידן עמדי, חברם זה שנים ארוכות. "אסי קרוב אליו במיוחד, הוא הודיע לנו כשנפצע", מספר ציון ברוך.
אסי: "עזוב, לא היה אותי באותו יום. איך שאמרו לי שעידן נפצע, הרגשתי שהגוף שלי מתנתק מהנשמה. התקשרתי לחברה טובה בבית החולים שיבא, בהיסטריה. אמרה לי, 'אסי, יהיה בסדר' וניתקה. זה קצת הרגיע אותי. עידן הוא בן אדם כל כך מיוחד, שאני מאוד מחובר אליו. הגעתי לבקר אותו והמשפט הראשון שאמר לי היה, 'אני אהיה בסדר'. ואני מסתכל עליו וחושב, בהצלחה מה שנקרא, יש פה חתיכת דרך. יצאתי מהחדר ולא הפסקתי לבכות. בהמשך כבר עשיתי איתו פיזיותרפיות, אין נסיך כזה".
שלום: "הנה, אתמול הופענו ביחד. אדם-מפלצת עומד על הבמה".
אסי: "זה עוד לא גמור ויש לו דרך ועוד ניתוחים. האיש הזה באמת גיבור ישראל, מצליח לעלות לבמה אחרי הכל ולשמח אנשים. לא יודע איך הוא עושה את זה. המופע שלו הוא מסמך שכל ישראלי צריך לראות".
אני מצביע לו מחר לראשות הממשלה.
שלום: "אתה וכל מדינת ישראל".
ציון: "לי לא היית מצביע? את האמת" .
מול עידן עמדי? לא, לא.
ציון: "מה אתה גנוב?"
אסי: ואם ציון היה מצטרף לעידן? איזה תיק אתה לוקח, ציון?"
ציון: "רק את הביטחון".
אסי: "אז אני רגוע".
מיכאלשווילי וברוך נשואים שנים ארוכות, אסי הוא החפר של החבורה אחרי שהתגרש. "עברתי לתל-אביב לפני שנה וקרה לי בדיוק הפוך, מאוד נרגעתי", הוא אומר. "הגעתי למה שנקרא לונה פארק תל-אביב, ואין בי רצון להמשיך לעלות למתקנים. דווקא נכנסתי יותר פנימה, לעצמי, אז אני פחות מציק להם עם דייטים. גם יש דברים שהם לא יודעים. אני שומר עליהם".
ציון: "הסיפורים של הדייטים לא מצחיקים אותנו, זה מעצבן אותנו".
אסי: "אבל אני אסגור לך את האירוע, אני ממש בתחילת קשר, חמסה".
איך היה במלחמה כגרוש?
"חזרתי הביתה ב-8 באוקטובר. דבר ראשון אמרתי לאפרת ולילדים, 'בואו נתאחד כולנו, נבין רגע את הדבר'. חזר התא הבסיסי, עשינו את זה מאוד יפה. אחרי חודש ומשהו כבר טיפה נרגע, ובאמת כל אחד היה צריך את הפינה שלו. אנחנו בטוב, אני אוהב ומעריך את אפרת. כשצריך, אנחנו יודעים להתכנס".
ציון: "כן. למה לא לגמור יפה? מה כבר קרה?"
אסי: "בסוף בזוגיות פחות הסתדר, אבל עשינו יחד את שני המלאכים שלנו ואנחנו גם מגדלים אותם יחד מאוד יפה, וזה הכי חשוב".
ציון: "במלחמה אמרתי לו, 'אסי, אני צריך אותך לידי, בוא אליי, תישן אצלי'. אני פותח את הדלת ורואה את אפרת איתו, עם הילדים. אתה יודע מה זה היה בשבילי? הם באו, ישנו אצלי בבית. איזו הרגשה!"
שלום מיכאשווילי איתגר ביפן את בעיית הקלסטרופוביה שלו. "אני כזה מכיתה ה', מהטיול למערות בית גוברין", הוא אומר.
ציון: "אבא שמן נתקע במערה, הוא לא יכול היה להיכנס ולא לצאת".
שלום: "נסענו לצלם ביאמאנאשי, זה אחרי פוג'י, הגענו לבית המלון היחיד שיש שם באזור. נכנסתי לחדר שבו הראש שלי נוגע בקיר אחד של החדר והרגליים שלי לא יכולות להתיישר. במשך שבוע כל יום נסעתי לישון בטוקיו אחרי הצילומים, שעתיים וחצי נסיעה. חזרתי בבוקר, עוד שעתיים וחצי נסיעה".
ציון, הסתדרת עם העישון?
"בקושי עישנתי. אסור לעשן ברוב המקומות".
אסי: "גם לא נעים. היפנים הם עם כזה נחמד. אם אתה מעשן, יבוא אליך יפני, יגיד לך, 'אדוני, כשתסיים את הסיגריה, לא מעשנים פה ברחוב, תזרוק את הפילטר שם'. אתה ממשיך לעמוד עם הסיגריה, בא עוד יפני, אומר לך אותו דבר, בשלישי אתה מכבה. הבמאי בן בכר השאיר פילטר של סיגריה במרפסת, קיבלנו דוח עם ראיה, הפילטר בשקית".
פגשתם גם ישראלים, אני מניח.
שלום: "צילמנו בלוקיישן רחוק, שתיים וחצי בלילה, אני מקבל הודעה באינסטגרם מזוג מילואימניקים מישראל והם כותבים, 'ראינו אותך כאן, אולי נוכל לבוא לצילומים?' הצעתי שיבואו להיות ניצבים. התייצבו. היה גם ישראלי אחד שכתב לי, 'שלום אני במלון שלכם', סיפר שהוא מאבטח. אמרתי לו, 'אני בג'ט לג, אתה משחק פיפ"א?' הוא כותב לי, 'אני קורע אותך'. כתבתי לו, 'תעלה לחדר 206 יא זין'".
מי ניצח?
אסי: "עם שלום אסור להתעסק בפלייסטיישן, הוא שבר לו את העצמות. המאבטח תקוע בחדר עם השלט עד היום".
