השאלה מה נשאר מהזוהר ומכל השירים היפים שהוא שר פעם, לא ממש תקפה לגבי זהר ארגוב, שהיום, 16 ביולי, מציינים 70 שנה להולדתו. ולא רק כי השיר ההוא של דני רובס לא נכתב דווקא על הזמיר שגדל בשיכון המזרח בראשון-לציון: ארגוב מת כבר 38 שנה, מאז 1987, אבל המוזיקה שלו, ואיתה הדיון סביב דמותו המאוד בעייתית, חיים וקיימים. נשאר הרבה.
לו היינו נדרשים לשרטט את גרף חייו של ארגוב, הוא היה דומה למשולש שווה צלעות: עלייה מהירה, קודקוד מוזהב שהוא האלבום "נכון להיום" מ-1982, ומכאן והלאה מדרון תלול שבסופו הזמר תלה את עצמו בתא מעצר. ארגוב, שהיה מכור כבד להרואין, ועוד קודם לכן ישב בכלא על אונס, ולקראת סוף חייו הוגשה נגדו תלונה על ניסיון אונס נוסף – היה גיבור טרגי; אולי הגיבור הטרגי הכי גדול שצמח כאן. מלך שנפל בתוך פחות מחמש שנים מגג העולם, לאחר שזכה בפסטיבל הזמר המזרחי עם "הפרח בגני", לתהום הכי עמוקה.
ב"נכון להיום" ביקש ארגוב והצליח לנפץ את תקרת הזכוכית של המוזיקה הים-תיכונית. הזמר שבתחילת דרכו רצה להיות צביקה פיק ושר רוק (חפשו את "ילדה חיכיתי שנים" מהתקליטון הראשון שלו), וגם שינה את שמו מעורקבי לארגוב – כמו סשה – היה חלק מנבחרת כוכבים שביקשו באלבום הזה לחבר מזרח ומערב. המפגש בין ארגוב לננסי ברנדס, מפיק האלבום, סופר על ידי האחרון כבר מיליון פעם בצורה מצחיקה, אבל העיבודים שהעולה החדש מרומניה העמיד עבור הזמר התימני משיכון המזרח, היו ללא דופי – בוודאי ב"כבר עברו השנים" וב"הפרח בגני". היה כאן גם הרבה רוק, בעזרת להקת ברוש והגיטרה של שמוליק בודגוב ובגיבוי נגני-על כמו אלון הלל וחיים רומנו. "נכון להיום" נשמע נהדר גם היום, לא מעט בזכות המיקס החי והעשיר שרקח גרי אקשטיין המנוח. גם באגף קולות הרקע לא חסכו כאן כסף וגייסו את מזי כהן – עד לפני רגע בלהקת גזוז ובאלבום "פרמיירה".
"נכון להיום" היווה קפיצת מדרגה בכל הנוגע לרף ההפקות בזמר הים-תיכוני – מחלטורות שהוקלטו במהירות, ליצירת מוזיקה שהיא קודם כל אמנות. לא בכדי התברג האלבום הזה בעשירייה הראשונה במצעד האלבומים העבריים הגדולים שפורסם במוסף יום העצמאות של העיתון שאתם קוראים כעת: אין בו ולו שיר חלש אחד, והכתיבה של אביהו מדינה, אבנר גדסי, שאול בן שאול ואחרים נותרה אמת מידה לאיכות שקשה לאתר ממנה כיום.
ב-1982, שנה לאחר הבחירות הכי סוערות עד אז, הפך ארגוב בתוך לילה אחד – ליל הזכייה בפסטיבל המזרחי – לגיבור של לפחות חצי מדינה. מי שהודר מהרדיו הופיע עכשיו בטלוויזיה, ובצבע. הוא הרוויח מהנסיקה, אבל גם החל לשלם עליה מחיר כבד. הזמר עם הקול החד-פעמי שחיפש "שיר פרטי" (עוד אחת מהפסגות באלבום המופת שלו) התקדם במהירות לסטטוס העצוב שאותו תיאר ב"בדד". הוא כבר נשמע אחרת.
המיתוס של ארגוב זכה לתחייה מחודשת, עכשיו כבר כמעט כל-ישראלית, דרך הסרט "זהר" שביים ערן ריקליס, כששאול מזרחי נכנס לנעליו. זה היה גם הרגע שבו אני ושכמותי – לא בדיוק קהל היעד של ארגוב קודם לכן – התאהבנו בקול של ארגוב ובמוזיקה שלו אחרי הקרנה פירטית של הסרט במוצב בדרום לבנון.
תרבות הביטול קיעקעה את דמותו של ארגוב – הפעם לא בגלל מוצאו, אלא בשל מעשיו. שיריו של האיש שבאלבום אחד ביקש לבטל את המחיצות התרבותיות בוצעו לאחר מותו גם בפי ערן צור ומאיר אריאל. השיר הפרטי של ארגוב הפך לנחלת הכלל, עד שדמותו עם החליפה המצויצת מתה בשנית, הפעם כהולוגרמה שנוצרה בידי בינה ממוחשבת. למלך מגיע יותר משעתוק מיותר ב-AI.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.07.25
