"יסורי ורתר הצעיר", שיצא ב-1774, הביא לגל של התאבדויות בגרמניה. "על ארבע" של מירנדה ג'וליי, שיצא ב-2024, הביא לגל של גירושין. טוב, אולי לא גל, אולי רק אדווה, אבל בהחלט נחשול של דיבור שבתהומותיו סערה. את ההצלחה האדירה של ורתר ייחס גתה לטיימינג, לכך שהספר הופיע בזמן הנכון. כיום, ארועים משני-חיים — אישיים או תרבותיים — כבר אינם ענין של פעם ביובל או אפילו עשור, אבל אין חולק על כך ש"על ארבע" הוא אירוע. ג'וליי, שנכנסה בזכותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים של מגזין "טיים" בשנה שעברה, היא אישה של זמנה, המוכיחה שגם נשים בגיל המעבר יכולות עכשיו להיות איט-גירל.
כמו לכל סופה, לא כל שכן כזו שמחוללת אישה, יש ל"על ארבע" לא מעט שונאים ומבקרים: חלקם מוצאים את תיאורי המין בו בוטים מדי, חלקם מוצאים תיאורים אחרים — כמו ניקוי צואה מפי הטבעת של כלב — דוחים מדי. חלקם טוענים שזו לא ספרות טובה, או אפילו לא בדיוק ספרות. חלקם פשוט לא יכולים עם הנרקיסיזם הזה יותר. כך או כך, ביציאתו במקור וגם כאן, עם יציאת התרגום לעברית — כולם מדברים על "על ארבע", לעיתים בניסוחים שחורגים מתחום הקריאה, כמו: "איך עבר עליך 'על ארבע'?" או "המסע שלי עם 'על ארבע'".
המספרת היא אמנית רב-תחומית בת 45 שגרה בלוס-אנג'לס עם בעלה, האריס, מפיק מוזיקלי ועם סאם, הילד הא-בינארי הקטנים שלהם (לשון הרבים שבה ג'וליי כותבת עליהם גם היא מקור לטינה). היא אמורה לנסוע לכמה שבועות לניו-יורק לחגוג את יום הולדתה ה-45. במקום לטוס היא מחליטה לנהוג, לעשות מסע אמיץ מחוף אל חוף. אחרי 20 דקות של נהיגה היא יוצאת מההיי-וויי למלא דלק בפרבר, ופשוט נשארת שם. במקום לגמוע את המיילים במסע המתוכנן אל העיר הגדולה, היא עוברת מסע נפשי במוטל זול, ממש רגע מהבית. למה? "תשובה לשאלה למה אינה הכרחית. כל דבר חשוב מתחיל באופן מסתורי, והמסתורין הזה הוא כמו ים גדול שעלייך להיות אמיצה מספיק כדי לחצות".
הכניסה למוטל מתוארת ככניסה לעולם של חוקים אחרים, כמו בארץ הפלאות: "שלט ניאון הכריז ש'אין חדרים פנויים', אבל מעל ה'אין' היה עוד 'אין'. אין אין חדרים פנויים". חדר 321 לא נמצא בקומה השלישית כי יש רק קומה אחת, וגם, ניתן לשער, מספר החדר מרמז על הספירה לאחור עד לפיצוץ הקמברי של חייה. את הכסף שתיכננה להוציא בטיול — עשרות אלפי דולרים שקיבלה על שימוש במשפט שלה לסלוגן של יצרנית ויסקי — היא משקיעה בעיצוב מחדש של חדר 321 בסגנון של מלון פאר בפריז, כך שהוא הופך לחדר פלאות, עולם נפרד. את זמנה ואת תשוקתה היא משקיעה בעובד צעיר ונאה של חברת ההשכרה "הרץ" ששואף להיות רקדן היפ-הופ, במה שהופך להיות סיפור אהבה יפהפה וחריג.
כשהיא שבה מהמסע ולא יוזמת את הסקס הקבוע עם בעלה ("זה כמו לאחר בתשלום של חשבון כלשהו"), היא מתרצת את הקור בתסמיני טרום-גיל המעבר, רק כדי לגלות שהתירוץ הפך לאמת. משלל התסמינים האורבים לאישה בגיל הזה, היא מודאגת בעיקר מירידה בליבידו, שהיא עבורה מוות בעודה בחיים. חברה אחת (היא מתייעצת הרבה עם חברות, הן גם שולחות סלפי בעירום אחת לשנייה כי "בימינו זה פשוט חלק מלשמור על קשר") אומרת לה: "אין לי שום דחף הורמונלי עכשיו, אז הכל נהיה מנטלי... אני צריכה להמציא לי סיפור שהופך את זה לאפשרי, אחרת זה מתחיל להרגיש כמו אונס". אחרת אומרת: "ירידה לדברי מי? גברים זקנים שלנשים סטרייטיות נמאס סוף-סוף לספק?" כבר בשני הציטוטים הקצרים האלה ניתן להבחין שבחלקו השני של הרומן ג'וליי לא בדיוק כותבת ספרות, או לפחות לא ספרות כפי שהוגדרה על ידי "גברים זקנים", אלא המחזת סלף-הלפ לגיל המעבר. את החלק הזה היא מסיימת בכמעט-מניפסט: "דמיינתי את עצמי קמה עכשיו, חומקת מהדלת הקדמית ומגלה שכל הנשים בשכונה עזבו גם הן את בתיהן... להתחיל את המהפכה כאן, עכשיו, בשדה הזה? או לנהוג הביתה ולחמוק בחזרה לתוך העדר?" החלק השלישי מביא איתו את "האיכות המשוחררת ונטולת ההיררכיה של סקס לסבי", ואת המסקנה הניצחת: "שום דבר לא השתווה לזין מגומי רתום היטב".
השבר שמציגה ג'וליי — ואת זה לא אומרים מספיק — שייך בעיקר לנשים יפות. נשים שהורגלו להשתמש או לזכות ביתרון של יופי — גם אם לא במודע, או לא כתחליף לשימוש בשכלן המבריק — ומבינות שהן עומדות להיכנס לטריטוריה הבלתי מוכרת, שבה לא יהיו יותר הנחות על לוק. המספרת של "על ארבע" וגם ג'וליי עצמה, במציאות ובאינסטגרם, מנסות להילחם בזמן על ידי חיטוב עצבני של התחת. ג'וליי התייחסה בעבר בזלזול לנטייה לשייך עלילות ספרים שכתבו נשים לחייהן של הכותבות, אבל במקרה הזה קשה מאוד להתחמק מכך: הרומן, בגוף ראשון, כולל אין-ספור פרטים אוטוביוגרפיים שהיא חולקת עם עוקביה. אבל הטשטוש הזה אינו בעוכרי היצירה, אלא למעוניינים בכך, חלק משלים שלה. ג'וליי היא דמות ראשית מצוינת בעבודת האמנות הרב-תחומית שהיא חייה.
מבחינת שנתון שייכת ג'וליי, 51, לדור האיקס. אבל הפתיחות, הפלואידיות — המינית והספרותית — העיסוק העצמי האובססיבי וההשתקעות בגוף, ממקמים אותה תרבותית בדורות שמתחתיה. "על ארבע" מציג תמהיל ייחודי של בוטות, הומור מופרך וכמיהה — בורגנית, ילדותית ונצחית — ל"הגשמה עצמית". חלק מהַתֶּמות העולות בו, כמו שילוב קריירה ואימהות, נוגעות לנשים רבות ("בלי ילד יכולתי לדלג בקלילות על פני האפליה המגדרית שאפיינה את זמני, אבל האימהות דחפה את הפרצוף שלי היישר לתוכה"); חלקן נוגעות לפצעים ספציפיים בחייה של ג'וליי/המספרת, כשעצם השיתוף של טראומות ומאוויים באופן כה פתוח יוצר הזדהות שהיא, כידוע, אחד הנכסים הגדולים של התקופה. בלי קשר למרחק או לקרבה האוטוביוגרפית, ג'וליי כופה על הקורא אינטימיות כמעט בלתי נסבלת. מי שייתנו בה אמון יגלו שזו אינטימיות טיפולית, סוג של טיפול בהלם.
"על ארבע", מירנדה ג'וליי, תרגום: שפרה קורנפלד, הוצאה לאור: פן, 370 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.07.25
