תשמעו סיפור: זמר יוצר פוגש סופר תסריטאי. שניהם נולדו פגים. לשניהם יש אמא דומה כשהם כותבים אותה במילים. הם מחליטים להופיע יחד. "השמן והרזה" הוא שם המופע. הוא עדיין לא סופי. יש עוד אופציות אבל בסוף האמנות תכתיב, כי יהיה גם אלבום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זה חיבור לא צפוי. ארקדי דוכין, האיש הגדול עם הקעקועים על הפנים. שכמעט נורמלי ב"יש בך" ומפחד בלילות הארוכים של "נאמר כבר הכל". ואתגר קרת, הסופר של "צינורות" אבל גם תסריטאי של החמישיה הקאמרית. ושניהם לחוד אבל גם ביחד, לא באמת מוגבלים להיות סולן החברים של נטאשה או של הכותב של הסיפור ההוא עם החזיר וקופת החיסכון. יש להם כבר מעמד נצחי בתרבות הישראלית. תוקף שאינו פג.
"זה קרה בקיץ שעבר", מספר קרת. "ארקדי זימן אותי לארמונו. הוא אמר, 'תשמע אתגר, אני ואתה אנשים רגישים, ותקופות קשות לא עוברים לבד. אני עברתי אותן עם להקה, אני עכשיו כזה בלי להקה, בוא נעבור את זה ביחד. תכתוב לי שיר'. אמרתי, 'אני לא כך יודע לכתוב שיר', הוא צעק, 'אמרתי, טוב, אכתוב לך שיר'. הוא אמר, 'אבל תכתוב לי שיר על מישהו שעשה משהו נורא והוא מצטער על זה', אמרתי לו, 'בסדר, זה קל', ואז כשהלכתי הוא אמר לי, 'אבל אתגר, משהו באמת נורא עם דם'".
לא הכרתם אחד את השני?
דוכין: "רציתי לפגוש את אתגר כי הוא נמצא במקום שהכל כזה נספר באחד: יש לואי להב אחד, יש שלום חנוך אחד, יש אתגר אחד. לו ולי חשוב לספר סיפור. לשיר סיפורים זה הדבר הכי כיף שיכול להיות, לא לשיר שירים. משעמם אותי לשיר שירים".
כמה הזוגית הזאת לא רק מקצועית? אתם נפגשים גם סתם בשביל הכיף?
דוכין: "עשינו שתי ארוחות. אחת אצלי בבית ואחת במסעדה".
קרת: "אחת הייתה עם המשפחות. אבל אני חייב לומר שבכמעט שנתיים האחרונות, בתקופה של המלחמה, אני מתקשה לבלות. אני מתבודד. זאת אומרת, אני באמת נמצא הרבה עם הארנב שלי".
דוכין: "הייתי אוכל את הארנב, אבל הוא לא מרשה לי. אני רוצה להביא חתול, וסימה אשתי לא מרשה לי".
הם מתכנסים בסטודיו של דוכין בדרום תל-אביב. כאן הם כותבים ומקליטים. אין חתול, אבל יש קולה זירו. אלבומי זהב על הקירות וריח טוב שמגיע מחתיכת עץ שדוכין שורף. ב-30-31.7 יופיעו שלוש פעמים ביום, במשך יומיים, באירוע "דורבנות" במסגרת פסטיבל ישראל לציון 25 שנה לפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס. ב-24.9 יופיעו יחד עם "השמן והרזה" באולם צוותא. במקביל הם גם לחוד. קרת עם מפגשים על ספרו היפה "אוטוקורקט" ודוכין עם הופעה ב-7.8 באולם D-ONE בנווה ירק. בינתיים הם עובדים על איך עובדים יחד.
קרת: "כשבאתי לארקדי זה היה קצת כמו שיש שביתה של בית ספר ואתה הולך לשחק עם איזה ילד מהכיתה. ארקדי לא יודע את זה, אבל תמיד כשאני בא אליו אני אומר לשירה אשתי (שירה גפן), שאני הולך לחוג. כי זה חוג שארקדי מלמד אותי בו דברים על החיים. פעם הייתי כותב ספר והייתי מחכה שבע שנים ואז מוציא אותו. עכשיו התפקיד של האמן השתנה כי זה כאילו שאנחנו מציירים ציורי נוף שכל הזמן משתנה. אני כותב דברים על מציאות. חודש אחרי זה אני כבר תופס את המציאות באופן אחר. אז כל הזמן באמת יש את הדבר הזה של ארקדי שאני בא ואומר לו, 'יאללה, בוא נעלה שיר ליוטיוב גם אם זו לא הקלטה הכי טובה, כדי שזה יהיה שם', וארקדי אומר, 'בוא נהיה מקצועיים'".
קרת: "אני קורא לארקדי 'מיסטר מיאגי', כמו ב'קראטה קיד'. הוא נותן לי משימות ואני עושה. פעם רציתי להגשים יעדים, היום אני אחרת. קיבלתי פרס מפעל חיים בדיוק, אני רשמית פנסיונר"
צריך זמן להתבשל עם היצירה או שזמן כבר לא כל כך רלוונטי בתקופה שלנו?
דוכין: "מבחינתי צריך להיכנס לסוג של טירונות, להסתגל, לזרוק את המפתחות לים ולא לצאת עד שזה לא קורה".
קרת: "אני בעד. בחו"ל בא נניח איזה לייבל ואומר, 'יאללה, אתם נכנסים עכשיו לחודש לאיזשהו מקום, עכשיו'. אבל ארקדי ואני עם משפחות, ילדים, מחויבות, זה הדבר הזה שהיינו יכולים לעשות כשהיינו בני 22, אבל עכשיו זה יותר קשה. זה משהו שהוא פחות טריוויאלי כשאתה כבר בגילנו".
אז מה עושים?
דוכין: "ממה שאני יודע, הדברים שהתמדתי בהם, לא כי אני מתמידן גדול, החזיקו כי המציאות הייתה כזאת שאתה קם בבוקר, עושה 'רדיו בלה בלה', הולך לאכול צהריים, עושה רדיו בלה בלה, הולך לישון, עושה רדיו בלה בלה, באמצע הלילה מתעורר בחלום רדיו בלה בלה, עוברות שנתיים וחצי, יש אלבום. חלקם הסתכלו עלינו, אמרו, 'אתם משוגעים, מה זה הבלגן הזה'. פתאום נהייתה הצלחה ונוקיות והכל".
קרת: "אני קורא לארקדי 'מיסטר מיאגי', כמו ב'קראטה קיד'. הוא נותן לי משימות ואני עושה. פעם רציתי להגשים יעדים, היום אני אחרת. קיבלתי פרס מפעל חיים בדיוק, אני רשמית פנסיונר. בעצם מה שאני מחפש זה את החוויה, אני רוצה ללמוד, פחות אכפת לי איזה תווית ייתנו לי. ארקדי לימד אותי לחשוב באופן אחר על המציאות. כשאני רואה ציפור על דשא או איש צועק אז פעם הדרך היחידה לחשוב את זה הייתה בסיפור, היום אני גם יודע לחשוב את זה בשיר".
החיבור ביניהם לא ארוך שנים, אבל הוא דרך שק קמח מטאפורי. לדוכין וקרת נקבעו שתי הופעות גדולות, ואז גילה הזמר שהוא לא ממש יכול לעמוד על הבמה. "נתפס לי קשה הגב", הוא אומר. "שזה לא סתם, זה נתפס כנראה מסיבות נפשיות. וזה קרה לפני שתי הופעות גדולות, אחת גדולה ואחת גדולה מאוד. בפסטיבל הפסנתר עם אלף ומשהו אנשים, ובאקספו עם 7,000. מעבר לזה שאתגר לקח אותי לאיזה רופא ודאג לי, פתאום הוא בא ואמר לי משהו שאני בחיים לא אשכח: 'ארקדי, מבחינתי, אם אתה מבטל, אני בסדר גמור עם זה. שאני לא אהיה שיקול'. לא קיבלתי את זה מהאנשים שנמצאים איתי 30 שנה, וקיבלתי את זה מבן אדם שאני איתו כמה חודשים בסך הכל. זה היה משהו מאוד רועש בשבילי, כי אנשים מאוד משמעותיים ויקרים לי בקריירה אמרו שאני חרא שאני עושה את זה ושאני פוגע בהם בכוונה. הם לא ראו את כאב הגב שלי, הוא ראה".
קרת: "אני אמרתי לארקדי משהו נורא פשוט. מבחינתי, להופיע איתך באולם מול 1,200 איש, זה חלום, כן? אבל אמרתי לו, זה חלום אם אתה נהנה ואני נהנה. אבל אם אנחנו על הבמה, הקהל לא שם לב אבל אני כל הזמן רואה שאתה סובל, ואתה סופר את הדקות, אז למה?"
בסוף הופעתם?
דוכין: "לא. נסעתי למצפה רמון, רציתי לנסוע לתקופה אבל היה לי יום אחד. קרסתי".
מה קרה לך שם בדיוק?
"תחושה שאתה שונא את המקצוע הזה, למרות שאתה אוהב את האמנות. לא הצלחתי בהרגשה, בצומת ההוא, להרגיש שאני מצליח לסחוב על המוח את הדבר הזה שנקרא 'מקצוע' עם המילה 'צריך'. 'צריך' הפכה להיות מילה הכי מעצבנת".
ולמה זה לא עובד?
"כי זה פחות או יותר לחזור על אותו עניין. נעשה פארק, אבל עכשיו בואו נעשה משהו חדש. אני לא מאומן לעשות אותו דבר עשר שנים, 15 שנים רצוף. זה לא שאני לא אוהב את זה, אני אוהב את זה. אבל לפעמים אתה צריך כל הזמן לעשות את זה, אז אתה עוד פעם עושה את אותו שיר, עוד פעם, ואין אוויר".
קרת: "הרבה פעמים אני צריך ללמד תלמידים שלי מה זה סיפור. אחת ההגדרות שאני אוהב, שסיפור זה סך כל ההחלטות של הגיבור של הסיפור, זאת אומרת, נניח רסקולניקוב ב'החטא ועונשו' היה אומר 'עזוב אותך להרוג זקנה, בוא נאכל גלידה'. אז לספר היו קוראים 'החטא וגלידה'. בסופו של דבר, אנחנו כל הזמן מחליטים דברים שמובילים אותנו לאיזשהו מקום. לי, נניח, תמיד היה נורא קשה הקטע הזה שסופרים מקדישים ספרים. כי מה זה מקדישים ספרים? בא בן אדם שאתה לא מכיר, שם 50 שקל על ספר, מה אני אכתוב לו? תודה שריפדת לי את החשבון בנק? בטח גם ככה לא תקרא את זה ותביא את זה לסבתא שלך, וכביכול הסופרים שהם כל כך אותנטיים ויצירתיים וזה יכולים לשבת 500 פעמים, לכתוב 'בידידות' ולחתום. יש מערכון של 'החמישיה' שהגיבור אומר בו, 'מה שאני הכי חזק בו זה גם מה שאני הכי חלש בו'. אז ארקדי, המקום שהוא הכי חזק והכי חלש בו הוא שהוא יכול לייצר איזה מראית עין של בן אדם שמבין מהלכים בעולם. הוא יכול לבוא ולהגיד לך, אני מסתכל על סנופ דוגי דוג והוא עושה קאמבק, אבל באמת הוא לא מבין כלום מהחיים שלו. בגלל זה כיף ללכת איתו לאיבוד. אנחנו כמו פו וחזרזיר".
דוכין: "אני הולך לפי הרגש. איפשהו בדרך אני מאבד את השכל וההיגיון".
אבל מי שומר עליך?
דוכין: "תמיד כשחיפשתי את ההיגיון מצאתי את עצמי פותח מסעדות וזה לא עבד. כי זו הייתה מחשבה שכלתנית, אבל כשהלכתי על פי רגש ועם כל מיני תקליטים מוזרים שכולם הסתכלו עלינו, אמרו לי, וואו מה זה. בסוף זה הצליח".
איך עובדת הדינמיקה ביניכם?
קרת: "ארקדי בלתי נשלט. יש סוסים שכשמצליפים בהם, הם רוכבים יותר מהר. ארקדי ואני, אנחנו חמורים, כשאתה מצליף אנחנו לא זזים. הדרך שאני מרגיש שאפשר ליצור איתו זה פשוט איכשהו להיות בסביבה ומשהו יקרה".
הם מופיעים יחד. לא אחד לצד השני. טקסטים ושירים. חדשים וגם לא. ההגדרה העצמית שלהם מעניינת כי היא מסרבת לשבת בתבנית. "התחלתי לפרסם בזמן שלמדתי באוניברסיטה", מספר קרת, "ולמדתי שם מתמטיקה, פילוסופיה, כל מיני. ואז אמרתי לאבא שלי שהייתי רוצה שכתיבה תהיה המקצוע שלי. הוא אמר לי, הייתי ממליץ לך שתרצה שזה יהיה תחביב שלך. אם יש משהו שאתה אוהב, תעשה ממנו כסף, אף פעם אל תהיה תלוי בו. בכל פעם שאני צריך למלא טפסים ומגיע למשבצת של מקצוע אני אף פעם לא כותב סופר, אני אומר פרופסור, מורה, תסריטאי, עורך תסריט. אני אוהב את זה יותר מדי בשביל שאני אתָלה בזה".
"בכללי התחלתי לעשות את הקעקועים על הפנים אחרי שהתחילה המלחמה. יש את הפתגם הזה 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו', אז רובם מסתכלים על הקנקן, אז עכשיו כולם מסתכלים על הקעקוע. אבל זה לאט-לאט מסביר להם שאני גם עושה היפ הופ, ואני אוהב מוזיקה שחורה"
דוכין: "יש פה אבל. המערך של לצאת מהבית. להרצות על הספר שלך לעומת לצאת מהבית עם איזה שבעה נגנים. לחכות שהם יקנו כרטיסים, גם אם בסוף קונים. אתה לא שקט שיקנו. זה אף פעם לא מובן מאליו, זה כל הזמן גם להיות במתח הזה, יבואו או לא יבואו. כשהלכתי לפסיכולוגית עם סימה, אז אמרתי לה, 'גברת, סימה התחתנה עם מהמר', והלכתי בעצבים".
המקצוע שלכם דומה אבל גם מאוד שונה.
קרת: "בזמן האזעקות של הטילים מאיראן מצאתי פינה בבית, לא ליד חלונות, אני הולך לשם, הארנב בא, אני מאכיל אותו בפיסטוקים, וחושב כל מיני מחשבות, כי יש איזשהו משהו במצב המדיטטיבי הזה כשיורים טילים. כשאני נמצא במקלט עם אנשים, אין לי בעיה לעמוד מול הקיום ומול המוות שלי, אני בסדר עם זה, אני כל החיים שלי עושה את זה, אבל יש לי בעיה לעשות את זה בזמן שלכל מיני אנשים אחרים מצפצף הטלפון. שיש להם בכלל אזעקה מטבריה כי יש להם גיסה שם. והם צועקים או מישהו בא למישהו ואומר לו, 'תיקח את הכלב שלך הוא עולה לי על הרגל'. זה קשה לי. אני לא יכול לחשוב מחשבות פילוסופית כשכל האנשים האלה מנפחים לי את המוח".
דוכין: "אני לא מכיר את ישראל. בתקופה שהופעתי עם נטאשה היינו בכל מקום אבל אני לא יודע איפה הייתי, אני לא מכיר את הארץ. אז אם הייתי עושה את זה היום, הייתי הולך מהמקום שאוקיי, בוא נבוא בבוקר, נבין איפה אנחנו בישראל. הייתי הולך על ארקדי עושה את חוצה את ישראל".
ארקדי, למה יש לך מלא קעקועים על הפנים? וגם ניסית להוריד את המפתח שהיה על המצח?
"את המפתח רציתי להוריד, כי כשאתה רב עם מישהו באותו יום אל תעשה קעקוע. בכללי התחלתי לעשות אותם אחרי שהתחילה המלחמה. יש את הפתגם הזה 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו', אז רובם מסתכלים על הקנקן, אז עכשיו כולם מסתכלים על הקעקוע. אבל זה לאט-לאט מסביר להם שאני גם עושה היפ הופ, ואני אוהב מוזיקה שחורה".
כמה חזק אתה שם?
"עשר שנים אני חוקר היפ הופ בכלל. זה בעקבות ילד בן 25 שפגשתי ואימצתי לחיי. הוא ירד עליי איזה שלוש שנים. אמר על שירים שזה בכלל לא היפ הופ, זה חרא, זה עוד יותר עיצבן, הוא היה מיסטר מיאגי שלי. אני חושב שעכשיו הגעתי לרמה טובה. אני לא מופיע עם זה עדיין, אבל אני רוצה. לפחות המראה פחות או יותר מתאים. אני רציתי להתחייב, פשוט להתחייב, ככה זה מזכיר לי".
אתגר, פגשת את הבחור הזה, בן ה-25 שארקדי אימץ, המיסטר מיאגי שלו?
"ארקדי ואני התראיינו פעם לפודקאסט, והבחור היה בחוץ. הוא הסתכל עליי ולמרות שהוא צעיר הרגשתי שהוא כמו אבא של ארקדי, מנסה להבין מי החברים שלו, ואז הבחור שאל אותי, 'תגיד, אתה רואה את ארקדי הרבה?' אז אני אומר לו, 'כן', אז הוא אומר לי, 'יופי, אתה השפעה חיובית עליו'".
קרת לא נמנע מפוליטיקה. במאמרים שהוא כותב, בראיונות. דוכין פחות מתעסק במה שמחוץ לסטודיו. זה לא שלא אכפת לו, הוא פשוט מעדיף לשקוע איפה שהוא מרגיש שיש לו השפעה.
אתגר, מרגיש שאתה ושירה משלמים מחירים בכל פעם שאתם מתבטאים?
"מה זה מחיר? זה לא, זאת אומרת, תראי, קחי למשל את בוריס אקונין (סופר ספרי המתח הפופולרי ברוסיה, שהוכרז כסוכן זר שנידון עכשיו שלא בפניו, ל-14 שנות מאסר בגלל שהביע ביקורת נגד המלחמה באוקראינה). שם משלמים מחירים עצומים. כאן אני מרגיש שאולי כשאני אומר דברים מסוימים, אנשים יכולים לאהוב אותי פחות או להחרים אותי או אפילו לאיים עליי. אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. ובגלל שאני עדיין יכול, אז נורא חשוב שאני אעשה את זה כל הזמן. כמה זמן זה יימשך, אני לא יודע".
כמה רשתות חברתיות חשובות בעיניכם? איזה ערך של סיפור הן מביאות?
קרת: "ישבתי עם אמא שהבת שלה בטיקטוק. אז אמרתי לה, 'תראי לי מה היא עושה', והיא הראתה לי שיש מישהי שעושה סבונים בכל מיני צבעים, מועכת את הסבונים, והסבונים משמיעים איזה צליל כזה, ואז יוצאים מהם כל מיני צבעים, ויש מאות סרטים כאלה שהבת רואה. זה סוג של מטאפורה לריאליטי. שאת רואה דבר שהוא חוויה שהיא כמעט חושית, נניח מישהו מקלל מישהי נורא חזק, את רואה מישהו שעושה משהו באמבטיה שנורא לא נעים לו, אבל החוויות האלה הן לא חוויות סיפוריות, ומהבחינה הזאת אנחנו באמת חיים בעולם שהוא מאבד את הסיפור שלו".
