"לא היה לי חלום להיות זמר, גם לא באמת חשבתי על הבמה. כתבתי מוזיקה, הפקתי מוזיקה, כתבתי מוזיקה לסרטים קצרים, להצגות, הרבה למחול, עשיתי מוזיקה גם לאוהד נהרין בחו"ל ואז גם עשינו עבודה ללהקת בת שבע. החלום האמיתי שלי היה לכתוב מוזיקה לקולנוע, רציתי ללמוד ב-UCLA בארה"ב. ביקשתי מלגה כי לא היה לי כסף, הם אישרו אבל רק אחרי סמסטר אחד. הבנתי שאני צריך עוד 20 אלף דולר, לא היה לי מאיפה להביא. חשבתי שבינתיים אעבוד בישראל ואחסוך כסף. הייתי עוזר טכנאי באולפני זזה, עשיתי קפה למרגול".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד סיפורים מאחורי השירים:
מקווה שדייקת בטעם, יש מערכון כזה ב"ארץ נהדרת".
"עשיתי לה קפה הרבה לפני שזה הפך למערכון. במקביל לעבודה על המחול, הקלטתי קסטה עם 19 שירים ושלחנו את החבילה הזו לשלוש חברות התקליטים הגדולות אז. התקשר אודי הניס מהליקון: שמעתי את הקסטה, זה מוזר קצת, אבל מעניין. בוא ניפגש. בפגישה הוא כבר אמר שאהב. בדיעבד אני יודע שבהליקון עצמה אף אחד לא ממש הבין מה הוא רוצה. שמע, אם אודי לא היה מרים במקרה את הקסטה שלי מהערימה של הדואר שהייתה אצלו, לא יודע איפה הייתי היום".
לא היית מוכר מדי בתעשייה בגיל 21.
"נכון. עשינו פרזנטציה להליקון עם שירים שהופיעו בהמשך באלבום הראשון ואפילו בשני. הם החליטו להחתים אותי. אחרי עבודה של יותר משנתיים, האלבום הראשון, 'מלטף ומשקר', יצא ב-1997, עם יועד נבו כמפיק ויהודה עדר כיועץ אמנותי".
"כתבתי את המילים בגיל 20-19. בתור בחור צעיר לא לגמרי הרגשתי שייך. הרבה אנשים גדלים בתוך ישראליות נורא ברורה. במשפחה שלנו זה לא היה כל כך ברור. אמא שלי ניצולת שואה, הם עלו לארץ, היו בקיבוץ בהתחלה, אחר כך יצאנו משם. בסוף 'לאונרדו' זה שיר על לחפש את עצמך. בגיל הזה נורא התעסקתי עם קולנוע, כך שבאלבום יש המון רפרנסים לסרטים".
לאונרדו על שם?
"באותו זמן יצא הסרט 'יומן נעורים' של לאונרדו דיקפריו. לא כל כך ידעתי מי זה, אבל לפעמים יש לך בראש שם שאתה נצמד אליו ומאחר שהשיר נכתב בסמיכות לסרט, עלה לי לאונרדו".
השיר זיקק את הסגנון שלך, התפוצץ ברדיו ואתה היית בכלל ביפן.
"זיקק מאוד. הייתי אז עם להקת בת שבע. חברים מספרים לי שהשיר מצליח, ואני זוכר את עצמי עומד בלובי של מלון מתראיין לעיתונאי. ואני חושב: מה קורה פה? זה מוזר. לא חושב שבאמת הבנתי מה קורה עד לרגע ההוא".
"'לאונרדו' הצליח, הושמע יפה ברדיו, הגיע הזמן של הסינגל השני והוצאנו את 'תמיד אהבה', עם קליפ מיוחד. נהיה להיט ממש גדול, פתאום כולם מכירים את השיר. פתאום אתה הולך להופיע והמקום מלא באנשים שהם לא רק חברים שלך. האלבום הראשון מתעסק הרבה מאוד בזוגיות, יחסים, פנטזיות, אהבה - אבל שום דבר מזה לא אוטוביוגרפי".
"תמיד אהבה" נכתב על רומן מסוים? כבר בגיל צעיר לכתוב שזה "תמיד מסובך ונמאס"?
"היו לי גם אינטראקציות רומנטיות עם בנות, אבל לא עם בנים. אני חושב שמערכת היחסים של ההורים שלי נכנסה לשיר. הם ביניהם היו לא בטוב, וזה מה שאתה לומד על זוגיות".
"בהליקון רצו לקרוא לאלבום 'תמיד אהבה', אני אמרתי שזה גנרי מדי. מחוץ לאמנות הייתי מאוד ביישן ועשיתי מה שאומרים לי. ברגע שזה נגע באמנות עצמה, זה כבר הוציא ממני דברים אחרים. אמרתי להם: לא מתאים. בביקורות ישר קיטלגו אותי כמיינסטרים. הטעם שלי הוא נורא לא. 'מלטף ומשקר' בנוי על סימפול של לופ מתקליט של איינשטירצֵנדֵה נוֹיבּאוּטֵן, להקה גרמנית הכי קיצונית בעולם".
למה זה הציק לך? לא רע לפגוע במיינסטרים באלבום ראשון. קלעת לטעם הקהל הרחב.
"זו דרך אחת להסתכל על זה, אבל הדרך שבה הרבה מבקרי מוזיקה התייחסו לזה אמרה בעצם שהאלבום פשוט מדי, לא עמוק מספיק".
הטקסט נכתב על מישהו ספציפי?
"על אבא שלי. שיר שכתבתי בגיל 18. לפעמים אתה אומר, 'אני לא רוצה להיות האיש הזה', ואז הפזמון הוא המקום שלי
באותה תקופה, אני זה שמלטף ומשקר. עושה דברים אבל הם לפעמים לא האמת האותנטית שלי".
"היה סרט איטלקי בשם 'מרי לנצח' שראיתי די בגיל 17 בקלטת וידיאו. זה היה מעון לנערים קשים ואחת הדמויות היא נער שרוצה להיות בחורה, וקורא לעצמו מרי לנצח, מתמודד עם כל הקשיים. היה משהו בקושי שלו שעניין אותי. בסוף הכמיהה הזאת לאהבה היא משותפת. למדתי בשנות ה-90 בתיכון אלון ברמת-השרון. לא היו חבר'ה מחוץ לארון בתיכון. 'מרי לנצח' מדבר בעצם על זה שאתה נורא רוצה משהו אבל לא יכול שיהיה לך".
כמה כותרות השיר הזה עשה במדורי הספורט.
"גם היום אני אומר, וואו איזה מגניב. 'יותר טוב כלום' נכתב בגלגול הראשון בקריירה שלי, עשיתי מוזיקה ללהקת בלט הולנדית. הייתה שם בחורה שהיה לנו סוג של רומן ונורא התלהבתי ממנה. ואז חזרתי לארץ וחשבתי: אם לא היא אז אף אחת, אולי יותר טוב כלום מכמעט".
האלבום השני גם הצליח, 150 הופעות. אתה כבר מפורסם. הלם כלשהו?
"לקח לי זמן כזה להסתגל לרעיון שאני זמר. בהתחלה הייתי רואה תמונה בעיתון וכתוב מתחת: 'עברי לידר, זמר'. אבל אני חשבתי על עצמי יותר כמוזיקאי. זוכר את עצמי אחרי התקליט הראשון הולך ברמת-השרון ברחוב אוסישקין, מולי באות שתי בנות תיכוניסטיות, הן מסתכלות, לא סגורות אם זה אני. ואז אחת אומרת לשנייה, 'זה הוא, אני שונאת אותו'. לא נפגעתי, אבל חשבתי שהיא לא מכירה אותי, אולי אני חרא, אולי אני מדהים?"
הפרסום לא בילבל גם בשלבים מסוימים?
"היום אני חושב שהיו לי את כל הסיבות ממש לדאוג, אבל אז ממש לא דאגתי, הייתי בתוך הדבר, היה מגניב, היה לי אלבום שאנשים אוהבים, הופעות בכל הארץ. אז הייתי ביישן ולא קומוניקטיבי. בראיונות זה היה סיוט, כבר לא רצו לבוא לכתבות איתי כי לא אמרתי כלום והם סתם מתעצבנים. בהופעות היינו מצמצמים כמה שיותר את הזמן בין השירים, כדי שלא יהיה רגע מביך שאני עומד על הבמה ואין מוזיקה. היום כבר צריכים לסגור לי את המיקרופון בין השירים, כי אני כבר מדבר יותר מדי".
"את 'הכוס הכחולה' כתבתי על גיטרה אקוסטית, דבר שכמעט לא קורה אצלי כי אני לא גיטריסט".
והכוס הכחולה עצמה?
"לא יודע אם הייתה לי ממש כוס כזאת. יש חפצים בחיים שלנו שאנחנו נקשרים אליהם והם מאפשרים לנו משהו מנחם, נגיד כוס הקפה של הבוקר. 'הכוס הכחולה' היא כביכול המכשיר לקצת להתמסטל, קצת לצאת מעצמך, להירגע ולהשתחרר".
מקורות באנגליה מספרים שפגשת אז באולפנים את דוראן דוראן וסיימון לה בון, הסולן.
"עבדנו על האלבום הזה שם, מ-1998, כי יועד עבר לאנגליה ועשינו מיקסים באולפן בשם מטריקס, די מגניב. דוראן דוראן בדיוק הקליטו שם אלבום והיינו יושבים איתם יחד במטבח, מדברים. הם היו הכי חמודים, גם סיימון עצמו, אהבו חומוס. הסברנו להם שמה שהם מזמינים בלונדון זה לא בדיוק הדבר".
"כשהאלבום היה מוכן, החלטנו שאת 'בחולצת פסים' נוציא קודם, שהיה בעיניי אמירה מוזיקלית חדשה לגמרי. מזכיר לך שבשנת 1999, לא כל כך הקשיבו למוזיקה אלקטרונית בישראל. 'בחולצת פסים', הפך להיט גדול. גם אחרי חודשיים, לא הוציאו אותו מהפלייליסט. מצד אחד אתה סופר-שמח, מצד שני אתה אומר, מה עם השיר 'ואולי'? גם הוא מחכה. אז הוצאנו אותו - ולא הכניסו לפלייליסט. בסוף, אחרי שלושה חודשים, הוצאנו את 'יותר טוב כלום' כסינגל, לשבועיים, ושני השירים היו בפלייליסט, די נדיר אז".
מתי כתבת את "בחולצת פסים"?
"אחרי ערב בפסטיבל הקולנוע בירושלים, עוד לפני שהאלבום הראשון יצא. נסעתי במכונית יפנית חדשה של הורים של חברה שלי, ניסן - שרק הגיעה לארץ, נראתה לי מפוארת כי תמיד הייתה לנו פיאט 131. היה בערב הזה משהו שלקח כאילו אל מחוץ לחיים".
"'ואולי' נכתב מתוך תמונות שראיתי כילד מסיפורי השואה של אמא שלי, הרעיון של להחזיק חיים, של לחכות למשהו שיוציא אותך, הנדודים של אמא שלי במלחמה עצמה וגם אחריה".
"מה שקרה שם היה מפתיע מאוד. לפני הכל 'האנשים החדשים' היה אלבום של עצמאות, בכל המובנים. למשל ההפקה, שלקחתי על עצמי, וגם במובן הזה של החיים. אתה יודע, אני מחוץ לארון, מתראיין לגל אוחובסקי ב'מעריב' וליאיר לפיד בטלוויזיה".
הזמר היחיד בעולם שיצא מהארון בפני ראש ממשלה.
"זה תמיד יצחיק אותי. וואו, איזה דבר".
זה היה מהלך כל כך מתוכנן?
"בין האלבום הראשון לתקופה הזאת בעצם נהייתי הומו, הכרתי את בן הזוג הראשון שלי (יניב ויצמן – ר"ש), הבנתי באופן שלם וברור מי אני. אהבתי את זה, אני והוא לא הסתרנו את זה. אחרי תקופה לא ארוכה התחלתי להרגיש לא נוח עם זה שאני מגיע לראיונות, העיתונאי יודע, אני יודע שהוא יודע, אבל שנינו לא מדברים. הוא רוצה לשאול אותי, אבל לא נעים כי יש איזה חוק לא כתוב".
ברור.
"מצד שני אני יושב שם וחושב, אני הכי גאה בזה, אני לא עושה משהו לא בסדר, למה להסתיר? אתה מתחיל לשאול את עצמך, מה אני עושה, למה השקר הזה? חשבתי הרבה, יום אחד אהיה מבוגר ממש, בן 80, אסתכל אחורה על חיי ואגיד: הייתה לי הזדמנות לעשות משהו כל כך משמעותי ולא עשיתי את זה כי פחדתי שארוויח פחות כסף? מהרגע הזה זה נראה לי פשוט".
העדפת לפזר את מסך הערפל.
"בדיוק. ואז הכל קרה כזה באופן קוסמי. אחרי האלבום הראשון פנו אליי מפרויקט 'עבודה עברית' ורצו שאקליט קאבר. אמרתי שאשמח לשיר את 'בוא' של ריטה, אני מעריץ גדול שלה. אמרו בסדר. שלחתי והם אמרו סבבה. עבר זמן, יוצאת בעיתון רשימה של שירי האלבום וכתוב בה עברי לידר, 'בוא'. איתן פוקס וגל אוחובסקי קראו את הרשימה. בדיעבד הם חשבו שאני בחור סטרייט שמשחק אותה הומו. ואז איתן פוקס אמר, יהיה מדהים לעשות סרט שנגמר עם גרסה של גבר שר את 'בוא'".
אבל התחייבת ל"עבודה עברית".
"ואז יצא האלבום. עד היום אני לא יודע למה 'בוא' נפל משם. לא דיברו איתי, פשוט הוציאו. מספר שנים אחר כך, איתן פוקס עשה עם אבנר ברנהיימר את 'יוסי וג'אגר', וביקש להיפגש. אחרי שיחה חמודה של שעתיים סיכמנו שלא רק שאעשה גרסה של 'בוא' לסוף של הסרט, אלא גם אכתוב את המוזיקה לפס הקול".
"השיר שמסמל את האלבום. בתחילת שנות האלפיים הייתה בישראל תקופה מדהימה תרבותית ואני שמח וגאה שהיה לי בה תפקיד. זה גם קשור להייטק, ל'יוסי וג'אגר', זה קשור ליציאה מהארון, לישראל כמקום שמתכתב עם מקומות כמו ניו-יורק, ברלין, לונדון ופריז, ליברלי ומודרני, מאוד קריאייטיבי. 'האנשים החדשים' הוא מבט על כל הדבר הזה. ויש בשיר סימפולים מערוץ הקניות, שאז היה להיט".
"אני אוהב להביט על הסביבה. עברתי לתל-אביב והתחלנו לשבת הרבה מאוד בבתי קפה. פתאום התחלתי להסתכל על החיים שלנו, אתה יודע, על ההוויה הזאת".
של דור של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום.
"זה היה חדש גם לי. אמא שלי הגיעה על הספינה, ויום למחרת בחמש בבוקר כבר נשכבה על טרקטור ואספה תפוחי אדמה. כלומר עבודה תמיד הייתה במשפחה עניין פיזי, לא לשבת בבתי קפה עם המחברת שלך ארבע שעות. פתאום אתה חי חיים כאלה ואומר לעצמך, וואו, זה מה שאני עושה?"
אתה כבר יודע מה השורה הכי מצוטטת מהשיר.
"'תקשיבי דיג'יי זה לא שם פרטי, למרות שחצי תל-אביב תסתובב כשתצעקי'. גם זה בדיוק התחיל לקרות אז בתל-אביב. פתאום כולם נהיו די-ג'יי".
"'זה לא אותו דבר' הוא בעצם תקליט פרידה. יניב ואני עברנו פרידה ארוכה ומאוד מטלטלת אחרי שמונה שנים של זוגיות. כשהכרתי את יניב הוא היה מפקד גדוד 50, עם קריירה צבאית לפניו, שעזב בסופו של דבר. שנינו בעצם גם יצאנו מהארון, כל אחד בחיים שלו, וזו הייתה הזוגיות הראשונה המשמעותית שלנו. הפרידה ממנו הייתה כמו 'מטייל אוסטרלי שחותך לעצמו יד', שורה משיר אחר באלבום. כלומר, ככה אני חותך אותך עכשיו מהחיים שלי".
"ניגנתי את השיר הרבה פעמים בחופה, מאוד אוהב לעשות את זה. זה לא שיר אהבה, זה שיר על אהבה, מתוך ההרהור הזה, מתוך איזה קושי של פרידה".
במלחמה השיר כבר הפך גם לשיר שכול. שרת אותו בלוויה של רס"ן שגיא גולן ז"ל, שהיה אמור להתחתן עם בן זוגו עומר אוחנה, בדיוק לאותם צלילים בחופה.
"מה שקרה עם השיר במלחמה, לפעמים אני לא תופס. יצא שלפעמים באותו יום, אני שר אותו באזכרה בבוקר וגם בחתונה בערב. יש משהו פשוט בטקסט הזה, שמתאים בכל אחת מהסיטואציות האלה".
איך לא בוכים בלוויה תוך כדי שירה?
"לפעמים זה על הגבול, אבל אני כמעט תמיד מצליח להחזיק את זה איכשהו".
"כמובן שם נורא ישראלי, מייצג הרבה מאוד סוגים של אנשים. אני מכיר הרבה מאוד אנשים מאוד שונים שקוראים להם ניסים. מאוד חבל שהוא תמיד רלוונטי, גם היום כמובן".
סיפרת לי בראיון האחרון שאחרי 7 באוקטובר קשה לך לשיר שאולי האויב הוא בעצם חבר. עדיין?
"נורא תלוי ביום. אם אני ביום אופטימי, אני רוצה לחזור על זה. היה קשה לי מאוד עם השורה הזו תקופה ארוכה, אבל זה לא יכול שלא לחזור, כי השורה הזאת גם מביעה אמונה בבני אדם, אחרת מה נעשה".
" אביב ברעם היה מנהל הבמה שלי וחבר קרוב. היינו צמודים עשור. מאז שאביב הלך, עוד מעט שנתיים, אבל אני ממש לא פחות מתגעגע. יש פצע. אביב נרצח ב-7 באוקטובר בכפר עזה. בכל פעם שיש דיבורים על 'הנס שקרה לנו ב-7 באוקטובר', אני אומר פאק, כמה אטום ומרוכז בעצמך ובעולמך אתה צריך להיות בשביל לחשוב דבר כזה? תגידו את זה לבן של אביב ז"ל".
"זה טקסט על גברים שאוהבים כוח, שמקדשים אותו ובסוף גם את עצמם ולא רואים אנשים אחרים, למשל פוליטיקאים עסקנים. כתבתי את השיר עבורי, ויצא שרוני חיפשה שירים אז וביצעה את זה בנזונה. אני מנגן את השיר היום הרבה, גם בהופעות שלי, אבל גם מול חיילים. במלחמה השיר הפך סופר-חזק. אחרי ה-7 באוקטובר קפצנו, הנגנים שלי ואני, לכל מקום שצריך. באחת ההופעות הראשונות אנחנו קולטים את החיילים שואגים את המשפט 'לא רואה אף אחד ממטר' יחד, אנשים שלא נולדו כשהשיר יצא".
"כתבתי את השיר בסגנון של פאנק רוק. ישב אצלי במגירה תקופה. אבי גואטה, המנהל של שרית חדד אז, מתקשר אליי, 'אני צריך שיר לשרית'. אמרתי לו, 'אוקיי, נראה', אבל חשבתי - מה אכתוב לה? לא הכרתי אותה, חשבתי שהיא זמרת מדהימה, אבל לא ראיתי משהו שמתאים לה אצלי. עברו שבועיים, חשבתי שגואטה שכח, הוא התקשר. אמרתי שעוד אין. חשבתי שאחרי שיחה כזו, הוא ישחרר".
אבל הוא התקשר אחרי שבועיים.
"בדיוק. היה לי את השיר במגירה, שנקרא 'פרחה במרצדס'. חשבתי פתאום שאם שרית הייתה מוכנה לשיר את זה, אולי היה איכשהו מתאים. פחדתי להציע לאבי. חשבתי שהוא או היא עלולים להיעלב. אבל בטלפון השלישי תפסתי אומץ ואמרתי לו. השיר מתחיל במשפט 'פרחה במרצדס משנה את המקום שלה בסדר החדש רואים את החיים'. אמרתי לעצמי, 'שרית חדד, מגדירה מחדש את הסדר החברתי'".
איכשהו השיר מאוד התאים גם ליציאה מהארון של שרית. אכן שינתה את המקום שלה, בזמן שלה.
"אבל בעצם ההצלחה שלה במיינסטרים הישראלי ובדמות שלה, היא הגדירה מחדש את הסדר. שלחתי לאבי את המילים. חששתי קצת כי אני באמת לא מכיר אותו. הוא קרא את הטקסט, אמר, 'מדהים, אני רוצה את זה'".
"שיר שאני מאוד אוהב לבצע. אם אתה שואל אותי מה הטקסט הכי טוב שכתבת בחיים שלך, יכול להיות שאני אסמן את זה. כתבתי אותו בשנת 2007, תקופה בחיים שלי שבה הייתי בין הזוגיות היציבה והארוכה שלי לבין הזוגיות היותר-ארוכה ויציבה הבאה. היו לי שם כמה שנים כאלה של רווקות. יש בשיר כל מיני דברים שקרו לי אז, אנשים שהכרתי. אני קורא לזה אלבום רווקות. משפיל מבטי לפני היומיום".
"רציתי להתעסק ברוק, לא כבד, אבל בעוצמה. גדלתי ברוקסן, אני מחובר לרוק מהניינטיז".
יודע בעל פה את "פרפרי תעתוע"?
"ברור, איזו שאלה. הגשמתי חלום לא מזמן ואירחתי את ערן צור. כרמלה גרוס ואגנר שלו ונקמת הטרקטור היו שתי הלהקות שהכי אהבתי כשהייתי בתיכון, הייתי בכל ההופעות שלהם. 'רק תבקש' נכתב על האש הזאת. יש בו הרבה ציניות על עולם הזוהר שאני חלק ממנו".
"כנראה שהרבה מאוד אנשים מכירים את הרגש הזה. אנחנו יודעים איך זה ייגמר, אבל אנחנו לא מסוגלים לשמוע. אני שר בסוף: אבל אני הטיפשה לא הקשבתי ללחן. כלומר, ללחן החיים של בן אדם אחר. לסבתא שלי היה סיפור כזה. היא ניהלה רומן עם גבר בארגנטינה. הם היו שולחים מכתבים אחד לשני, ובשבילי הרעיון הזה של מכתבים היה מערכת יחסים מרחוק. ואצלנו קשה להחזיק מעמד כי הכל מהר, וגם אחרי שזה נגמר אתה שואל, אוקיי רגע, היה שם לחן כזה יפה, למה לא הקשבתי לו? כי רציתי לטעום מהכל בחיים. זה הדיסוננס בין להקשיב ללחן של מישהו לבין להתמסר אליו".
"שיר מחאה שרלוונטי גם היום וזה בדיוק מה שמבאס פה. נתנו לי ולמוקי אז לצלם באולפני החדשות, זה היה די כיף להיות שם. מאוד הצליח בגלגלצ".
"מתוך אלבום שכתבתי בו כמה שירים עם יונתן ז"ל. התבוננות על אהבה, על מה שהיא נותנת לנו, על החדר המדהים שהיא בונה לנו, דבר נורא נוכח בחיים שלי. זה מתחיל מאמא שלי שהוחבאה בתור ילדה בשואה בחדר קטן, במשך שלוש שנים. כשגדלתי היה לי חדר משלי, נורא אהבתי אותו, הייתי מבלה הרבה שעות לבד בחדר".
יונתן ז"ל הלך לעולמו במאי 2020. עבדתם צמוד.
"במיוחד בתקופה של האלבום רצינו לכתוב ביחד, הוא היה בא אליי לאולפן, היינו יושבים הרבה, ניגן איתי הרבה שנים, חבר. אחד האנשים הכי מוכשרים שפגשתי בחיים שלי".
"ישבתי בקפה השכונתי, לבד, ליד תיכון. נכנסו כמה תלמידות, עם התיקים של בית הספר, והתחילו להזמין קפה. ואני מקשיב. אחת אומרת: אני רוצה אספרסו ארוך על חלב שקדים. השנייה גם הזמינה משהו דומה. אני זוכר שהסתכלתי על זה ואמרתי, וואו, אני בכלל לא נכנסתי לבית קפה עדיין בגיל שלהן, עזוב אותי בכלל מלהזמין אספרסו".
"הייתי בעין הוד לסשן טיפולי לפני שנה וחצי. קמתי מוקדם בבוקר, מול ההר, יצאה השמש. סידרתי את החדרון והתחלתי ללכת. בזווית של העין שמתי לב שיש כיסא. הוא הציק לי, הרגיש לי כמו הזמנה. התיישבתי מול ההר ושמתי לב שמגיעות אליי המון הרגשות. בתוך עשר דקות כתבתי את המילים.
באלבום הזה חשבנו שזה יכול להיות יפה אם אזמין מישהו אחר שהוא כביכול מאוד שונה ממני לשיר. אביתר ואני לא עשינו ביחד אף פעם כלום, כמעט לא נפגשנו, אבל אני מרגיש קשור אליו".
יש גם עוד יצירה חדשה בחייך ובחיי יונתן, בן הזוג: אמיל צדוק, הילד השני, אח לאלבי בן החמש.
"כל הסיפור הזה מדהים, ממש מהאגדות. עשינו את זה עם שחר מייזנר, חברה טובה שלנו ואשתו של תומר מייזנר, שעובד איתי צמוד כבר עשור. יש משהו די מטורף שאתה עושה כזה תהליך עם אנשים כל כך קרובים אליך. היו אנשים שחששו מזה".
כמו העצה אל תלווה כסף מחברים.
"לא יודע, אני דווקא נתתי כסף לחברים והכל בסדר. יום אחד שחר ותומר הזמינו את יונתן ואותי לשיחה על פונדקאות, אבל לא בשבילנו. לשחר היה הרבה זמן חלום להיות פונדקאית. להסביר לבעלה זה לא דבר פשוט. אז הם ישבו לדבר איתנו. יונתן ואני עוד לא היינו במקום של ילד נוסף. בהמשך, כשכבר כן, לשחר הייתה תאונה וזה ירד מהפרק. יום אחד שחר סיפרה ליונתן שהיא קיבלה אישור מהרופא לצאת לדרך. הזמנו אותם לארוחת ערב. לאף אחד לא היה אומץ לדבר עד שבסוף אמרנו להם. הם אמרו שהם רוצים".
להביא ילד דווקא במלחמה?
"זה המעשה הכי מוזר והכי אופטימי שאתה יכול לעשות".
