אף שעידו הרטוגזון קרא לספרו "משנה תודעה: רשימות מהרנסנס הפסיכדלי", אני עדיין תוהה עד כמה הקוראים כאן אכן מודעים לכך שיש רנסנס כזה. במילים אחרות, כמה מאיתנו חשופים באמת לחומרים משני תודעה, כמה עברו חוויות פסיכדליות משמעותיות, כמה היו מוותרים על נוגדי הדיכאון לטובת טיפול בפטריות או ב-MDMA. כמה יוותרו על הטיפול הפסיכולוגי ארוך השנים שלהם לטובת טיפול פסיכדלי שיכול לפתוח להם דלת חדשה וריפוי. אני משער שלא הרבה. במדינה שבה מלחמה היא לא רק אירוע אלא תודעה שלטת, הגישה לפסיכדלים ולרפואה פסיכדלית היא עדיין בגדר אזוטריה. כל זה לא משנה את העובדה שמדובר בספר יוצא מן הכלל מבחינת רוחב היריעה שלו וכמות הידע שהוא מכיל.
הרטוגזון הוא פסיכונאוט ותיק שכותב על הנושא עשרות שנים. הספר הוא קיבוץ של כתבות שפירסם מעל דפי עיתון "הארץ" במשך שנים רבות. אין אבן שהרטוגזון לא הופך ומנסח את מה שיש מתחתיה. אין מחקר שהוא לא קרא, בדק, ופירסם את דעתו עליו. אין דמות מרכזית בשדה הפסיכדליה שהוא לא דיבר איתה. אין ספר שהוא לא קרא. זה ראוי לציון, בטח לאור העובדה שרבים מספרי העיון שמים דגש על הקורא ועל הפנייה אליו (ובעצם מתחנפים אליו) ולא על חריש עמוק, לעיתים מייגע וסיזיפי הקשור לנושא שלהם. רק לפני כמה שבועות ביקרתי כאן את הספר של הפסיכולוג עמוס פריבס, "בין פרויד לפורנו", שהתבלט גם בצמצום גבולות השיח וגם בחוסר הבחנה מובהק בין פנייה לגברים ונשים (ובכך חשף כשל של הפסיכולוגיה כולה — זה לא רק שהיא מצומצמת, היא גם מאמינה בצמצום הזה).
ב"משנה תודעה" תוכלו למצוא דיון על חלק מהנושאים הבאים: רפואה, מדע, קפיטליזם, מדעי הטבע, מדעי החברה, ההיסטוריה של הפסיכדליה, רוחניות, טקסים ילידיים, סוגי משנה תודעה והשוני ביניהם, פסיכדליה ותרבות, אמנות, מערכות יחסים, כשלים ואתגרים, אינטגרציה ויישום בחיים האמיתיים. על כל הנושאים האלה הרטוגזון כותב, מצטט מאמרים ומחקרים, מראיין דמויות מפתח, סוקר היסטורית וגם מבאר, מסביר ומנסח בשפה בהירה ונגישה לכל אחד. זה ספר שהוא הישג כביר ואני מכתיר אותו כספר העמוק, הרחב והחשוב ביותר שנכתב על פסיכדליה עכשווית.
שאלת הנושא של הספר היא: האם התחייה המחודשת של משני התודעה היא אכן בשורה לאנושות, לא פחות? האם קרוב היום שבו חומרים פסיכדליים ישמשו כתרופות לכל דבר, שמסעות ביקומים מופלאים יעזרו למכורים, לדיכאוניים, לפוסט-טראומטיים? האם הם יצליחו לשנות את מסלולה של האנושות הדוהרת אל כיליונה? התשובה מורכבת. בניגוד לספר אחר, מפורסם יותר, "איך לשנות את דעתך" מאת מייקל פולן, שנחשב לספר המשפיע ביותר שנכתב על הרנסנס הפסיכדלי (ובעצם תרם רבות לכינונו של הרנסנס), הרטוגזון לא ממהר להכתיר את הפסיכדליה כתרופת הקסם. מי שקרא את ספרו של פולן יודע שמדובר במיסיונר לכל דבר. הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות לאחר הקריאה הוא מסע עם פטריות פסילוסיבין לכל הפחות, שלא לומר לנסוע לדרום אמריקה ולהצטרף לריטריט איווסקה אגרסיבי.
לא אצל הרטוגזון. על אף התמיכה הניכרת שלו בחוויה הפסיכדלית והרצון הכן לקדם את התחום, ניכר שפועמת בו אחריות אמיתית להביא את התמונה המלאה. וכך, לצד מחקרים חיוביים והתלהבות מהגילויים החדשים בתחום הריפוי הפסיכדלי, הוא גם מראה כמה מורכב העולם הסובב את הנושא, החל בתאגידים שמעוניינים להשתלט על התחום ולהפוך אותו למכונת כסף משומנת וכלה בביקורת על העולם הפסיכדלי עצמו, שממהר לשטח מורכבויות בסיסיות שנמצאות בלב החוויה הפסיכדלית. גם הרטוגזון יודע שמילות המפתח הן איזון ואחריות, זאת מבלי למשוך את השטיח מתחת לרגלי המאמינים. להפך, דרך עיניו, החוויה הפסיכדלית, בתנאי שעושים אותה בצורה הנכונה (הוא מכנה זאת לאורך הספר "סֶט וְסֶטינג", כוונה וסביבה) היא אירוע רב-משמעות ומומלץ.
ובפרפרזה על המשפט האלמותי מתוך הספר "טריינספוטינג": "אין בעיה עם סמים, יש בעיה שאין אותם", אפשר לומר ש"אין בעיה עם פסיכדלים, יש בעיה עם האנשים שנוטלים אותם".
האם זה ספר שכל אדם ירצה לקרוא? אינני חושב. זה ספר חשוב, מורה נבוכים למי שמתעניין במשני תודעה, ההיסטוריה שלהם, ההווה, העתיד, הפוטנציאל שהם מהווים למין האנושי, וכן, גם למי שמעוניין להתנסות בחוויה הפסיכדלית ולעשות את זה בצורה בטוחה, אחראית ומתגמלת.
"משנה תודעה: רשימות מהרנסנס הפסיכדלי", עידו הרטוגזון, הוצאה לאור: פרדס, 252 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
