לא יודע, אולי זאת המלחמה – מה אולי, בטוח – אבל משהו קורה לי. משהו בתוכי. משהו משתנה. והמשהו הזה, במילים פשוטות ומפורשות, הוא הדבר הבא:
אני הולך ונהיה אודטה.
ההיא, כן. למה, היו אחרות?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
לכל מי שלא היו פה בזמן שאודטה הייתה אודטה, אציין שאודטה ניסתה להיות המרתה סטיוארט הישראלית. ולכל מי שלא היו פה כשמרתה סטיוארט הייתה מרתה סטיוארט, אציין שמרתה סטיוארט ניסתה – והצליחה – להיות הבשלנית, המארחת, מגהצת המפות, עורכת השולחנות, הגננית, עקרת הבית והפמיניסטית המושלמת.
לא חשוב. אם הפסדתם, הרווחתם.
בקיצור, אני הולך ונעשה אודטה, או מרתה – לא רק ברמה הגופנית, נעזוב את זה, זה מביך מדי, האופן שבו גברים מבוגרים הופכים לדודה – אלא מכיוון שגם אני מתחיל לגלות את עולמן המופלא של המטלות הביתיות הבלתי נסבלות, ולאהוב אותן כמו שאוהבים כלב מכוער ומפורעש שהוא שלך, כלומר כנגד כל הסיכויים.
השבוע, ביום אחד, כיבסתי את הסניקרס הלבנות שלי, הוצאתי פעמיים כלים מהמדיח וסידרתי אותם בארונות, ושאבתי את רוב הרצפה עם הדייסון. אחר כך פירקתי מהדייסון את המברשת המתגלגלת, שטפתי אותה ושמתי להתייבש.
זה היה מספק כל כך, עד שלמחרת הגדלתי את ההימור, עשיתי כביסה לבנה ומגבות של כל בני הבית והפעלתי את התנור במטבח על מצב ניקוי עצמי.
ביום השלישי הלכתי על הגביע הקדוש: הורדתי וכיבסתי את ריפוד הספה קומפלט, ואז ייבשתי אותו בשמש בחוץ, ואז החזרתי.
אני חושב שהדברים האלה החליפו בחיי את המין. לא בטוח שאני נהנה או מסופק פחות, ואני לא מסתכל לאחור אלא קדימה; אני רואה שם בית שלם שדורש ניקוי, כיבוס והדחה. אני חושב שאנחנו הולכים להיות מאוד מאושרים יחד, המטלות ואני.
האמת היא שכבר כמה חודשים אני עושה בבית דברים כאלה בסוג חדש של חדווה. אני משפשף קירות עם ספוג הפלא (מוריד הכל!), משפשף את השיש הישן עם מסיר השומנים המדהים אסטוניש (מוריד הכל!), ופיתחתי לעצמי תחביב לקחת את המחבתות והסירים הכי מטונפים לשטיפה ידנית במים רותחים (מוריד הכל!) ואז להיכנס להתקלח בעצמי (מוריד הכל!).
אין לי מושג מה קורה איתי. אני יודע רק את מה שיודעים אנשים שסיימו, לראשונה בחייהם, לרוץ מרתון: שאני מסוגל. שהתחושה הזו בסוף כל קרצוף טוב – שהכל נקי ושכל דבר מונח במקומו הנכון – מזרימה למוח אנדורפינים.
אני ערני כפי שמעולם לא הייתי לכל חריגה במטריקס הדירתי; אבק שהצטבר על כנפי המאוורר מהצד של הלמעלה. כתמים חומים בהירים לא ברורים על התקרה. אפור טביעות אצבע סביב שקעי חשמל. שערות של הכלבה בכל מקום, כולל במקרר.
אבק שהצטבר על כנפי המאוורר מהצד של הלמעלה. טביעות אצבע סביב שקעי החשמל. כל הדברים האלה ניתנים לפתרון, בניגוד גמור לכל הדברים שאינם ניתנים לפתרון - למשל מה שישראל הפכה והופכת להיות
כל הדברים האלה ניתנים לפתרון, וכל מה שאני צריך זה לעזוב הכל ולקחת לידיים ספוג, מטאטא, מברג, נייר סופג (תודה לכם, סנו סושי, על הגליל הכפול!). וזה בניגוד גמור לכל הדברים שאינם ניתנים לפתרון – למשל עזה והחטופים, או מה שישראל הפכה והופכת להיות, או החום והלחות, או רותם סלע, או עוד המון דברים שאין לי שום דרך לפתור, ביניהם אגב העובדה שכשאתם רוצים לנסוע כיום ללונדון מישראל שואלים אתכם מראש, בטופס, אם במקרה ביצעתם רצח עם.
בחיי.
אז בקשר לכל הדברים האלה אין לי מה לעשות. אבל על האבק, הכתמים והכביסה בדירה, אני יכול. זה בשליטתי. לפיכך אני משקיע את עצמי בזה. וכמו אוסקר שינדלר בשעתו, גם אני יודע תמיד שיכולתי עוד קצת. עוד סיבוב כביסה וקיפול. עוד שחור-בין-החרסינות באמבטיה שאפשר היה לגרד. עוד אבק דביק שהצטבר בין החרכים של המזגן שיכולתי להסיר. אין סוף לכמות הדברים בדירה שדורשים ניקיון, תחזוקה ותיקון – וכל זה יכול להיות שלי. למעשה, זה תמיד יהיה שלי, כי לאף אחד אחר שמתגורר כאן לא אכפת בשיט מכל זה.
לפני שבועיים עליתי שלב: מצאתי יקב שהסכים לקבל אותי כמתנדב, והתחלתי לשטוף ולשפשף חביות יין גדולות. זה היה מספק מאוד בשעה הראשונה, די נסבל בשלישית, ובאזור השעה השביעית אני חושב שהגעתי לנירוונה כי לא הרגשתי יותר את הידיים או הרגליים וייתכן שעברתי למצב ריחוף – או מכת חום, קשה לדעת.
בכל אופן, יצאתי משם באופוריה, חזרתי הביתה והתעלפתי מעייפות ותחושת סיפוק: כן, יש כרגע אי שם במרכז הארץ מחסן של יקב, ובו מונחות בשורות חביות נקיות. שאני ניקיתי. מה יותר מזה? נרדמתי מיד ושקעתי בשינה נטולת חלומות.
עכשיו תראו, אני חושב שזה יותר מעניין של שליטה; זה עניין של נטרול המוח, שעובד מאז המלחמה על טורבו, כל הזמן, ואין לי ספק שכבר מזמן התחמם הרבה מעבר לרף העליון שעליו עוד יש לי איזושהי אחריות יצרן.
המוח שלי לא מפסיק לטחון לאורך כל שעות היום; מגלילה נואשת ואחוזת חלחלה ברשת ועד ניהול שיחות נואשות ואחוזות דכדוך עם אחיי הישראלים; מבהייה בחדשות ועד בהייה בפקק; הכל דורש נוכחות מוחית ודיכאון תמידי, והמוח שלי – כמו הלב – נשרף כל יום. מצער, מחשש, מחוסר אונים, ממחשבות על מה יהיה ומה עוד יכול להיות איתי, איתנו, עם המקום, עם החיים והמתים.
וגיליתי שהזמן היחיד שבו אני מצליח לכבות את המוח הוא הזמן שבו אני מבצע פעילויות שאינן דורשות שום חשיבה. ניקיון, כביסה, טאטוא, גירוף, קיפול, הברגה, קרצוף.
הידיים עובדות והמוח פשוט נרגע, נשען לאחור, בוהה בדבר הנקודתי הזה שאני מושקע בו ולא מבצע שום פעולה חשיבתית בכלל. הוא מתנטרל. לוקח בשתי הידיים שאין לו את ההפסקה הזו שאני מציע לו ופשוט נעדר לזמן מה. נכבה. נמוג. ואני, בזמן הזה, יכול לשכוח מהכל מלבד מטרה ברורה ופשוטה: שהדבר יהיה נקי, מקופל, מוברג, מותקן, שטוף, במקומו. אני נכנס לאיזה מקצב. לאיזו מדיטציה. אני גוף, אני מאמץ, אני תנועה רפטטיבית, אני תכלית קטנה ולא משמעותית שתביא לסדר וניקיון. אני לא חושב על כלום.
זה הכל.
ונדמה לי שגיליתי באיחור את הגאולה שבעבודה פיזית; יש בה משהו שלוקח אותך אל מעבר לגדרות הסבל הנפשי. אולי העבודה באמת משחררת – אבל לא במובן הנאצי הרצחני, אלא במובן הפשוט ביותר: כשהגוף עסוק מספיק, המחשבה לוקחת הפסקה.
ואני לא מכיר דרך טובה יותר – שאינה כרוכה באלכוהול – להוציא את המחשבה להפסקה כזאת. ואני חייב מדי פעם – כל יום עכשיו, למעשה – להפסיק לחשוב. כי כשאני חושב, אני שוקע. והדאגה – לַכל ולכולם – משתלטת ומטפסת עליי. והכל נראה מייאש מדי.
חוץ מהכביסה. היא מקופלת ובמקום. הכלים נקיים. והבית נראה טוב בסך הכל. אני חושב שכפרשן זוטר ופשרן בכיר, אם אתם שואלים אותי מה תושבי ישראל צריכים לעשות עכשיו, התשובה שלי היא כזו: להישאר שפויים. וזה פחות קשה מכפי שנדמה; פשוט תשטפו ותנקו הכל. כל הזמן.
