מעולם לא רציתי להיות בעזה. לא רציתי – ואני עדיין לא רוצה – שילדיי או חברים שלי יהיו שם. לא כחיילים, לא כתושבים, לא בכלל. מה לנו ולעזה? מה איבדנו שם?
איבדנו מאות חיילים רק במלחמת חרבות ברזל.
איבדנו מאות אזרחים בטרור עזתי מאז 67'.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
איבדנו את הכבוד העצמי – החל מילדינו המגויסים שצריכים להוציא משפחות פלסטיניות מהמיטות בצרחות ובאיומי נשק באישון לילה, וכלה בילדינו המגויסים שצריכים לחפש בחולות ציר פילדלפי את חלקי גופות חבריהם.
איבדו בעזה כיוון. איבדנו זמן. איבדנו כסף. איבדנו, פה ושם, צלם.
איבדנו כ-8,000 ישראלים, שמכרו להם שיוכלו לחיות חיים פסטורליים, חקלאיים ונעימים על 20 אחוז משטחה של הרצועה הצפופה והאלימה ביותר בעולם, ושיהיה בסדר, צה"ל שם בשבילם. ואז – אחרי שהם באו ועשו בדיוק את זה – אמרנו להם: בעצם סליחה, קבלו תיקון, לא; אתם לא יכולים. זה לא עובד. נא לעלות על האוטובוסים שיבואו לאסוף אתכם מכאן לתמיד.
את כל הדברים האלה איבדנו בעזה.
והשבוע איבדנו חמישה חיילים נוספים, חמישה עולמות, חמישה ישראלים צעירים שלא הספיקו לחיות, רק כדי... מה? "חצו ציר בצפון הרצועה שבו צה"ל פתח במוצ"ש בפעולה התקפית", נכתב, ותחליטו אתם אם זו מטרה ראויה לחייהם ולמותם.
אנחנו לא רוצים להיות בעזה. לא רוצים את השטח הארור, לא מעוניינים בשום דבר שקשור לעזה. רוצים להתקדם. לכן גם התנתקנו ממנה חד-צדדית לפני 20 שנה.
זה לא עזר לנו, כי היא לא התנתקה מאיתנו. כמו עלוקה שנדבקת לעור ומוצצת את דמך, עזה לא התכוונה לוותר עלינו, גם אם אנחנו ויתרנו עליה. היא מצצה את דמנו ושופכת אותו מאז.
עזה לא התנתקה מאיתנו. כמו עלוקה שנדבקת לעור ומוצצת את דמך, עזה מצצה את דמנו ושופכת אותו מאז
כל השנים חשבתי שטוב שיצאנו מעזה.
טוב שלא התעקשנו על כל היישובים שהתעקשו להתמקם בין הים לרפיח ובין 1.6 מיליון פלסטינים, ושתושביהם נדרשו לליווי צבאי בכל פעם שביקשו לשלוח ילדים מהבית לגן ובחזרה. טוב שלא המשכנו לשגר חיילי סדיר להתפוצץ על צירים.
כמה טוב? מחקר שתמיד ציטטתי מ-2016, של ד"ר אבישי בן ששון-גורדיס, לשעבר בכיר מודיעין, הראה, מספרית, כמה חיים הרווחנו בזכות ההתנתקות: אם עד להתנתקות נהרגו מדי חודש בממוצע 2.7 ישראלים מטרור עזתי, בתקופה שאחרי ההתנתקות הממוצע ירד ל-1.1 הרוגים, ואחרי מבצע צוק איתן הגיע ל-0.4, כלומר שהמון חיי ישראלים – אזרחים, חיילים, ילדים, תינוקות – ניצלו בזכות ההתנתקות.
הבעיה העיקרית עם המחקר הזה היא, כמובן, שהיה נכון לשנת 2016, כלומר הרבה לפני 7 באוקטובר, שהוסיף למספרים האלה גם את 1,163 נרצחי אותו יום ומחק את כל הסטטיסטיקה הזו באבחה.
אז השבוע טילפנתי לד"ר אבישי בן ששון-גורדיס כדי לשאול אותו את השאלה הכי פולנית בספר: נו, מה אתה אומר עכשיו?
ואבישי אמר לי ככה: "קודם כל, ברור שאם היינו נשארים בעזה 7 באוקטובר לא היה קורה כפי שקרה, בסדר? אבל בוא; למה אנחנו מסתכלים דווקא על ההתנתקות בתור החטא הקדמון? יש עוד דברים שיכולנו לעשות אחרת והיו מונעים את 7 באוקטובר. דוגמה מטומטמת לזה היא לכבוש את עזה במלחמת ששת הימים. דוגמה הרבה פחות מטומטמת היא שיהיה ראש ממשלה שרואה בחמאס נכס. במילים אחרות, אפשר להאשים את ההתנתקות, אבל כמעט 20 שנה אחריה, אפשר גם לבוא בטענות למי שהיה ראש ממשלה ברוב התקופה שמאז, כי ההתנתקות יצרה הזדמנויות לחמאס - וגם לנו. חמאס ניצל אותן כדי להכין לנו את 7 באוקטובר. נתניהו לא ניצל אותן כי הוא שמח לראות בחמאס נכס שחסך לו את הצורך בפעולה מדינית מול הפלסטינים".
בכלל, אבישי אומר – כאילו לא ידעתי – כולנו התמכרנו, בחסות ההתנתקות, לשקט שנשאר אחריה (ברוב חלקי הארץ, לא ביישובי העוטף, לא. אבל רוב הזמן פשוט לא חשבנו עליהם שם, באזעקות ומתחת לבלוני התבערה). "ישראל שיגשגה תחת השקט היחסי שיצרו סדרת מבצעי ההרגעה בעזה, אבל היא גם התמכרה לשקט הזה וניצלה אותו, בחסות ניהול הסכסוך של נתניהו, כדי לדחוק את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום. מה שקרה ב-7 באוקטובר ובעקבותיו צריך לשמש תזכורת לזה שההיסטוריה לא נעצרת, ואם אתה משאיר בצד השני הרבה דברים לא פתורים כי נוח לך הלימבו הזה של 'אין הסכם ואני יכול לעשות מה בראש שלי', יש בצד השני מישהו שעשוי לחשוב אותו דבר".
הוא כמובן צודק, אבל מה זה עוזר לנו עכשיו להיות צודקים? 7 באוקטובר קרה, וכל מה שבידיים שלנו עכשיו הוא ללמוד משהו משמעותי ככל האפשר. "כולנו כאחד חששנו לצאת למהלך יזום", אבישי מזכיר. "כולנו חשבנו, אולי בצדק, שיש לנו כלים אחרים להתמודד עם זה שהאויב מתעצם בצד השני של הגבול".
אבישי הוא איש צבא לשעבר, "אני שייך לז'אנר לא נפוץ של שמאלנים שלא מתנגדים להפעלת כוח", כדבריו, והוא חושב שצריך היה לפרק את הכוח הצבאי של חמאס מוקדם יותר, גם אם בכוח. "בכל מקום שאנחנו משאירים מציאות פתוחה, יש לזה מחיר. היה ברור, והתרענו לאורך השנים, שהמדיניות של נתניהו בנוגע לרצועת עזה לא מסתכמת לשום דבר הגיוני, אבל נרתעתי מלהגיד שצריך להפיל את משטר חמאס, ובדיעבד אני חושב שאם הכלים המדיניים – שלא נוסו – לא היו משיגים את המטרה, היה לזה מקום".
אבל שוב, כל מה שנשאר לנו עכשיו זה להכות על חטא שלא בטוח שחטאנו, כי ההתנתקות לא הייתה הטעות; היא הייתה חלק מדרכה של ישראל לנסות כל דבר לפחות פעם אחת כדי להגיע למחוז חפצה הסופי: חיים של שקט ושגשוג. והיא הייתה ביטוי מובהק של הרצון הבלתי משתנה של רובנו: לשחרר את הרצועה מעלינו.
אז בואו נשחרר גם את רגשות האשם בקשר להתנתקות. בואו נזכור למה מלכתחילה לא רצינו להיות בעזה, ואיך הפך גוש קטיף מבעיה ביטחונית וסיכון עצום (תנסו לא לחשוב מה עלול היה לקרות שם ב-7 באוקטובר כלשהו), לזיכרון רגשי-סנטימנטלי: "התחושה שלי היא שרצו שנזכור את הילדים עם הסרטים הכתומים, ולא את החיילים שזוחלים ומחפשים את השרידים של החברים שלהם", כמו שאבישי אומר.
אז תזכרו את החיילים ההם. תזכרו את חמשת הלוחמים שנפלו השבוע. תזכרו את מאות הלוחמים שנפלו בחרבות ברזל. תזכרו שעזה לא שווה את זה, מעולם לא הייתה. זה למעשה מה שאריאל שרון אמר לנו בהתנתקות, וזה מה שכדאי לזכור: עזה לא שווה את זה.
ועזה לא יכולה לקרות לנו שוב. אז בואו נצא ממנה, והפעם לא חד-צדדית; הפעם רב-צדדית, עם כל הצדדים שיוכלו לדאוג שהיא לעולם לא תקרה לנו שוב. וקודם כל, עם הצד שלנו. בחתיכה אחת. חכם יותר. אשם פחות. אחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
