האיש הזה לא עובד בשבילנו. זה לא חדש.
אבל הוא עובד. כל הזמן עובד. מהבוקר עד הלילה עובד.
ולכן אני באמת חושב שבנימין נתניהו הוא איש נדיר. יוצא דופן. ייחודי. יודעים למה? אין לי מושג, שכחתי מאז שהמשפט התחיל מרוב שהיה מופרך – אה, רגע, הנה חזר לי; בנימין נתניהו עושה משהו שמעט מאוד בני אנוש מוצאים טעם לעשות:
הוא עובד בלהישאר בעבודה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אתם יודעים לְמה הכוונה. לזה שכל מה שהאיש עושה בעבודתו כראש ממשלה – מהרגע שבו הוא מתעורר בבוקר ועד שהוא הולך לישון לפנות בוקר – נועד למטרה אחת: להחזיק בתפקיד עוד זמן. עוד קצת זמן. הרבה זמן. העיקר להישאר. או כמו שנתניהו קרא לזה השבוע בכנות האופיינית לו – שבמסגרתה הוא אומר תמיד את ההפך מהאמת: "שרידות פוליטית מעולם לא עניינה אותי".
כן, בסדר; גם לא דיילות בלונדיניות ונשימת חמצן סדירה.
וכשחושבים על זה, מדובר בתכונה מאוד לא אנושית – לעבוד בלהישאר בעבודה.
כי רובנו בוחרים במקצוע, עושים קריירה והולכים מדי יום לעבודה משלל סיבות ומטרות שהעבודה היא רק האמצעי להשיג אותן: אנחנו רוצים לבנות משהו. לייצג משהו. להגשים משהו. לעזור למישהו. להשיג איזו מטרה. לעשות כסף.
נתניהו לא. הוא לא רוצה שום דבר כזה. נתניהו רוצה, במסגרת עבודתו, להישאר בעבודה. זו לא עבודה כאמצעי להשגת יעד, מטרה, אידיאולוגיה, מצע (שלליכוד ממילא אין); זו עבודה שמטרתה היחידה היא הישארות בעבודה.
לכן כל דבר שנתניהו בוחר לעשות הוא רק חלק מקמפיין בלתי פוסק לעולם להישארותו. אם זה במקרה מסתדר עם איזה צורך חיוני של ישראל – נניח חיסונים לקורונה או תקיפה באיראן – אדרבה; ואם לא, שהצורך ילך לחפש, נתניהו לא עובד בשבילו. לא זו המטרה. המטרה היא להישאר בעבודה.
קשה לתפוס דבר כזה. כלומר, אם אני אגיד לכם שאני כותב את הטור הזה לא כדי להביע איזה רעיון, או כדי לשכנע, או כדי להתפרנס, אלא רק כדי, נו, שייתנו לי לכתוב אותו גם בשבוע הבא, ובזה שאחריו – זה יישמע לכם הגיוני?
מבחינת נתניהו, אין הגיוני מזה; המטרה היחידה בעבודתו היא להרוויח עוד זמן בעבודה. כל יום בתפקיד מבחינתו הוא משהו עד כדי כך טוב שזה חייב להיות משמין.
וזו המון עבודה, להישאר בעבודה של נתניהו. כי להישאר בעבודה אומר להיפטר מהיועצת המשפטית. להישאר בעבודה אומר לא לסיים את המלחמה בשום תנאי, שהחטופים יאבדו עיניים, שרירים, נשימה, חיים, ושישראלים ימותו. להישאר בעבודה אומר הפיכת כל הצמרת הביטחונית והמשפטית למשרות אמון, הפיכת החוק לבדיחה לא רלוונטית, הפיכת כל ערך ישראלי למרוקן מתוכן.
זה הרבה עבודה.
זו המון עבודה, להישאר בעבודה של נתניהו. זה אומר להיפטר מהיועצת המשפטית. זה אומר לא לסיים את המלחמה בשום תנאי, שהחטופים יאבדו עיניים, שרירים, נשימה, חיים, ושישראלים ימותו
ותשאלו אותו: אוקיי, ביבי, אבל מה כל העבודה הזו שלך נועדה להשיג? מה המטרה עצמה בסוף? אתה ראש ממשלה, בטוח יש משהו שגרם לך להיכנס לתחום. והוא יספר לכם שקר כלשהו, בסבירות גבוהה המילים "ביטחון" ו"ישראל" יככבו. אבל האמת – כפי שהוכיח תחקיר "הניו יורק טיימס" מהשבוע שעבר – היא שהוא לא רוצה להשיג שום דבר זולת להישאר ראש ממשלה, לא חשוב בכלל איזו ממשלה.
אין לי מושג למה, כי דווקא פוליטיקה – באמת תחום מטונף, מייגע, לא מאוד מתגמל ולרוב סיזיפי לגמרי – זה משהו שאתם נכנסים אליו כי אתם באמת מעוניינים לשנות משהו. לממש רעיון, תפיסה, אידיאולוגיה (ובמקרה בני גנץ: היעדרם). אבל לא נתניהו; הוא שם רק בשביל להיות שם עוד.
תחקיר "הניו יורק טיימס" ההוא שהראה שנתניהו חיסל בלי למצמץ המון הזדמנויות להפסקת אש או הפסקת המלחמה או החזרת החטופים (41 מהם הגיעו לעזה חיים ומתו שם), רק כי חשש שהדבר יפרק לו את הקואליציה ויאלץ אותו לוותר על הישגו הגדול ביותר – הישארות בתפקיד – מוכיח את הנקודה:
אין לנתניהו שום מטרה אחרת.
לא ביטחון ישראל, לא הגנה על אזרחיה, לא חילוץ שבוייה, לא רווחת תושביה. כלום. עוד לא נולדה הסיבה שתגרום לו להגיד: לא שווה את זה. לא; המטרה היא להישאר עוד יום, עוד שבוע, עוד קדנציה, עוד פגרה. לעשות מארה"ב קולות של "רוצה עסקה" רק כדי לא לרצות ולא לעשות. לעשות קולות של "חוק גיוס" רק כדי להמשיך לא לגייס ולהתרוצץ כאחוז תזזית, בערב יום שבו נפלו שלושה לוחמים, כדי לגייס רוב להשתמטות. להשיב לממשל האמריקאי – שמראה לך שיותר מ-50 אחוז מהציבור הישראלי תומך בעסקת חטופים – במילים המדהימות: "לא 50 אחוז מהמצביעים שלי", רק כדי להבהיר מה הדבר היחיד שחשוב: המצביעים שישאירו אותו בעבודה. כל השאר לא מעניינים.
עוד לא נולדה הסיבה שתגרום לו להגיד: לא שווה את זה. המטרה היא להישאר עוד יום, עוד שבוע, עוד קדנציה, עוד פגרה
זה אפילו לא שיש איזה סדר עדיפויות, נניח: במקום הראשון, להישאר בעבודה. בשני: ביטחון ישראל. כי גם את ביטחון ישראל נתניהו מכר קומפלט כדי להישאר בתפקיד. קודם לחמאס (בכסף קטארי) ואז לציבור הישראלי, כסיבה לכל מה שלא עשה (והיה צריך לעשות) לפני 7 באוקטובר, ולכל מה שלא עשה (והיה אמור לעשות) אחריו, למשל להחזיר את כל החטופים בהקדם. למשל לגייס חרדים.
אז גם ביטחון ישראל הוא לא מטרה, רק המשך תעסוקה. או כמו שאמר מיקי זוהר – בובת פיתום של נתניהו – על 7 באוקטובר: "לכל מנהיג יש ימים פחות טובים", כי מבחינת נתניהו זה היה בסך הכל יום פחות טוב במשרד, מה אתם רוצים – שיתפטר? שיפסיק לעבוד? בחייכם, האיש הקדיש קריירה שלמה רק כדי לוודא שימשיך בתפקיד לנצח, אז עכשיו לוותר רק כי מתו 1,163 ישראלים ביום?
אז תגידו: מה יש בעבודה הזאת שלו – בגיל 75, תמורת משכורת של בכיר בשירות המדינה – שגורם לו להיות מאוהב בה כל כך?
לא יודע; אני מניח שהתשובות המתבקשות הן "כוח", "כבוד", "כביסה", "שררה", "שרה", "שיירת רכבים שחוסכת לך פקקים", "מימון ילד מובטל וחסר כישורים במיאמי", "אישה שאין דרך לבשר לה 'פוטרתי' מבלי למות בעודך מנסה", ואולי הבן אדם פשוט מאוהב בפוזיציה של ראש ממשלה. זה כמו להיות מאוהב בלהיות מאוהב, כשחשיבות מושא האהבה בכלל לא קיימת.
בדרכו לעבודה שכל תכליתה הישארות בעבודה, נתניהו הורג את ישראל, כי ישראל זקוקה לדרך. דרכים. רעיונות. משמעות. ישראל לא מעוניינת, כמותו, פשוט להיות בתפקיד; היא קמה כדי להגשים יעד, והיא זקוקה ליעדים נוספים. וכשהיא מעבירה 15 שנה תחת שלטון אדם שלא עובד עבור שום יעד זולת המשך שלטונו, היא מתרוקנת ממשמעות. קמלה. הופכת למקום ש-7 באוקטובר יכול לקרות וקורה בו. הופכת למקום שהוא רק סידור עבודה עבור משפחת נתניהו.
יש לזה רק פתרון אחד: לקחת מנתניהו את העבודה. נכון, זה יהיה קשה כמו להוציא פגר של זברה ממלתעות צבוע מורעב, אבל כשהפגר הוא המדינה שלך, והיא עדיין נושמת, זה שווה כל מאמץ. האיש הזה יהיה חייב להפסיק לעבוד. למעננו.
