"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ (1959) ו"דברים" של יונה וולך (1966) היו שני ספרי ביכורים שפרצו לעולם השירה של שנות ה-60 והניחו מיד יסודות לשני כיוונים סגנוניים שונים. אחת פרועה, נועזת, מוחצנת ופרובוקטיבית; ואחת מרוסנת, מעודנת וטהרנית. שתי נשים שגם יופיין המיוחד כמו ביטא את השוני ביניהן. לא פעם קורה שאמנים גדולים מופיעים במעין זוגות המאתגרים זה את זה, כאילו נחוצה איזו לעומתיות לצורך הגדרת האחד מול השני, ביאליק וטשרניחובסקי למשל.
התוודעתי לשתיהן כאשר רק התחלתי לכתוב, סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית, והייתי מוקסמת. המורה היחיד שלימד שירה בת הזמן היה ס' יזהר ודווקא בחוג לחינוך למי שעתידים להיות מורים לספרות. אינני היחידה הזוכרת עד היום את השיעור הראשון שלו כשנכנס לחדר הכיתה, פיזר על שולחן הסמינריון ספרי שירה שזה עתה יצאו לאור, ("אהבת תפוח הזהב" ו"דברים" ביניהם) ביקש מאיתנו לשלוף אחד מהם, לבחור משפט ולנמק את הבחירה. כראשון המדגימים, שלף את "דברים" וקרא בהטעמה חגיגית: "בְּמַפְתֵחַ שֶׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת", משהו שלא פגשנו עד כה בשירה. בהתחלה נמשכתי אחרי החופש המחוצף של יונה וולך, אבל עם השנים, שלי ושלהן, זאת הייתה כבר דליה.
צרובה בי עדיין הפגישה עם "אהבת תפוח הזהב" של דליה וקסם השיר המכשף "חמדה" שהרבינו בשיעורים להפוך ולהפוך בו:
"שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,/ וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת/ וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.// וְהָאוֹר הָלַךְ מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ/ וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד./ אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.// הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבוֹעַ,/ נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,/ אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.// שׁוֹשַׁנִּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ/ אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחוֹפְזָן וְגִבְעוֹל הַשָּׁט,/ וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת/ וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ/ וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ".
המילה היפה "חמדה", המקפלת בתוכה חמדנות, ביחד עם המשמעות הכפולה של המילה "הזהירו", המכילה גם זוהר אבל גם אזהרה, זהירות וחשד, המבנה המוקפד של הטרצינות, המסגרת, האווירה. כולנו כבר הפנמנו את המשפט הראשון וידענו בעל פה את השיר שהיה בו חידוש מרענן, כי בחוג לספרות לא ממש עסקנו בשירה בת זמננו של משוררים חיים.
השיר הנוסף שנצרב בי וכמו השלים מעגל של מסע פואטי מיוסר רב-שנים, היה אחד משיריה האחרונים, השיר המצמרר "מים רבים". שיר זה התפרסם במוסף לספרות של עיתון "הארץ" ועד היום שמור אצלי גזיר העיתון, מונח באחד מספריה. לימים נדפס השיר בספרה בשם הזה, שראה אור כשנה אחרי מותה.
בין שני השירים נפרסת יצירה רצופה של משוררת גדולה, רגישה לעוולות ומעורבת בחיים החברתיים והפוליטיים, מגיבה על מלחמת לבנון, הטבח בסברה ושתילה, הממסד, מצמררת בשירים שכתבה על יתמות ועל אימהות, שירים אישיים המיטלטלים בין ארוס לטנטוס, בין אהבה לכיליונה.
"אֲנִי רוֹצָה לְבָקֵש, שֶׁאִם אַמוּת, אֶהֱיֶה כְּאָֹנִיָה טְרוּפָה", כתבה 30 שנה לפני מותה עם דימוי האונייה המוכר גם משירים אחרים, כמו גם: "כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים,/ אֲנִי עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת/ בְּפֶלֶג גּוּפִי הָעֶלְיוֹן,/ כִּמְעַט הָפַכְתִּי לִכְלִי שַׁיִט" או "מָה הִשֹּיאַנִי לָצֵאת לַשְּׂחִיָּה הַזֹּאת,/ שֶׁאֵין לָה סוֹף" ועוד, אבל בשיר האחרון, כמו איזה "אמרתי לכם" גדול וזעקה נוגעת ללב לעזרה, היא כבר אונייה בעצמה, אונייתו של קולומבוס שיצא לחפש את הודו וגילה את אמריקה. אלא שבשיר היא אומרת: "הָאָֹנִיָה הַזּאת הִיא דָלִיָה מָרִיָה/ הִיא תִטְבַּע הָיוֹם / הִיא טוֹבַעַת". וכך, עם תיקון קטן מעתיד להווה מסתיים השיר. מים רבים לא יכבו את האהבה? לא בטוח.
"מים רבים": אֲבָל בַּיָּם אֵין רוּח/ הַיָּם מִתְרַחֵב/ אֳנִיָּה/ צָפָה בְּלִי עֹגֶן/ יֵשׁ לָהּ מִפְרָשׂ/ הוּא נִשְׁפַּךְ לָאוֹקְיָנוֹס/ מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק/ אֵין צֵל/ הָאֳנִיָּה עַתִּיקָה/ מִן הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה/ אֵין לָהּ מָנוֹעַ/ הִיא הִפְלִיגָה לְהֹדּוּ/ הַלֶּחֶם הִתְעַפֵּשׁ/ פָּרְצָה בָּהּ מַגֵּפָה/ הַמִּפְרָשׂ קָרוּעַ/ הַמַּיִם אָזְלוּ/ אוּלַי סִירַת יְלִידִים תַּגִּיעַ/ וְתָבִיא תִּירָס/ אוֹ מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ/ רַב הַחוֹבֵל נוֹאָשׁ/ הוּא קוֹפֵץ לַמַּיִם/ מוּטָב לוֹ לִטְבֹּעַ/ בֵּינְתַיִם הוּא צָף/ בְּסָמוּךְ לָאֳנִיָּה/ הַחוֹבֵל הַשֵּׁנִי מִסְתַּכֵּל בְּמִשְׁקֶפֶת/ אֵין הוֹדוּ וְאֵין לֶחֶם/ אֵין בַּשַּׂר וְאֵין דָּגִים/ מַלָּח אֶחָד נָעַץ שִׁנָּיו בְּקֶרֶשׁ רָקוּב/ הָרָעָב אִיֵּם/ הָאֳנִיָּה לֹא תַּגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם/ הָאֳנִיָּה הַזֹּאת/ הִיא דָּלִיָּה מָרִיָּה/ הִיא תִּטְבַּע הַיּוֹם/ הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם".
אישית פגשתי אותה כשנה לפני מותה, כשהוזמנו ביחד להשתתף בערב הוקרה לזכרה של יונה וולך שהתקיים בצוותא. התבקשנו לקרוא שיר שלה. לפני המופע ישבנו שותקות בחדר האמנים הקטן. מאד התרגשתי. סדרנים מיהרו להגיש לה מים וקפה, מעריץ נרגש דפק בדלת כדי להעניק לה את ספרו הראשון. היו לדליה גינונים של מלכה וכך גם התייחסו אליה. הייתי סקרנית מאוד לדעת איזה שיר של יונה היא בחרה לקרוא אבל התביישתי לשאול. זכרתי כמובן את השורות הבוטות בכנותן מהשיר "סוף סוף אני מדברת" שכתבה על יונה "יוֹנָה, שָׁלוֹם, אֲנִי מְדַבֶּרֶת הַפַּעַם וְאַתְּ כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה", או בשיר "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", הפותח במילים "כָּל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה, הָאֲנָשִׁים בַּחֶדֶר אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה, וְעִם שֶׁהַשִּׂיחָה נָסַבָּה עַל סִפְרוּת, אָמְרוּ, זֹאת יוֹנָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, וְזִכְרוֹנָהּ שֶׁל יוֹנָה הָלַךְ וְהִתְמַעֵט כִּי אוּלַי לֹא אָהַבְנוּ אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת". אבל לא העזתי לשאול וגם חשתי באיזו הסתייגות שלה כלפיי והתאפקתי.
באירוע עצמו צפיתי בה מהשורה הראשונה באולם, עולה לאט אל הבמה, זקופה, יציבה, שילוב של מלכה וילדה גאה מאוד שכמו זכתה בתפקיד ראשי במסיבת סיום. "יונה ואני לא היינו חברות", פתחה. סיפרה כי למרות שאינה מרבה לבכות, בכתה כשנודע לה דבר מותה של יונה ושמעבר ליחסי היריבות המורכבים ביניהן, חשה שאיבדה נפש קרובה העשויה מאותו החומר ההיולי שממנו עשויות משוררות. "משפחה לא בוחרים", הוסיפה.
היא בחרה לקרוא את "יונתן". הרבה קריאות של השיר הזה שמעתי בחיי אבל מעולם איש לא קרא את השיר כפי שקראה אותו דליה באותו ערב. עם כל שורה אפשר היה להרגיש כיצד הופכת היא לילד יונתן הרץ על הגשר, נרדף על ידי חבורת ילדים מתעללים המבקשים קצת דם לקינוח הדבש, עד שלבסוף הם כורתים את ראשו ואורזים אותו בנייר מרשרש ושני ענפי גלדיולה, ובהיותם ילדים, הם פולטים בסוף את המשפט המיתמם "באמת תסלח לנו, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה". שיר, שבין פירושיו הרבים אומר משהו על משורר וקהל קוראיו התובעני. כאילו לא די בדבש השירה, הם זקוקים גם לקצת דם.
בקריאתה גילמה דליה את אחת המחוות הגדולות שמשוררת אחת יכולה להעניק למשוררת אחות, כשהיא מפנימה את השורות ומגישה אותן כאילו מתוך ליבה שלה הן נאמרות, הופכת עם כל מילה ליונתן (יונה תני) מול קהל נאשם של ילדים שכבר בגרו ויושבים כעת מולה באולם. כך היא קראה את השיר שגיבורו הוא ילד, מה שתאם להפליא את צליל קולה, שעם כל הריסון והרעד הקל בשפתיים, תמיד היה בו גם משהו מתיילד עם איזו שין שורקת לאהבה. עוד באותו לילה כתבתי עליה את השיר:
דליה
מִישֶׁהוּ תָּמִיד מֵבִיא לָךְ מַיִם
מֵכִין לָךְ קָפֶה
מִישֶׁהוּ תָּמִיד נוֹתֵן לָךְ
יָד, גַּם כָּאן
מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים
בַּחֲדַר הָאֳמָנִים הַקָּטָן
מִישֶׁהוּ כְּבָר יְלַוֶּה אוֹתָךְ
שַׁבְרִירִית
אֶל קַדְמַת הַבָּמָה.
אֲנַחְנוּ מְחַכּוֹת.
אֲנִי מְנַסָּה לְנַחֵשׁ
אֵיזֶה שִׁיר בָּחַרְתְּ,
הֲתִקְרְאִי מִשְׁפְּטֵי פִּיפִיּוֹת כְּמוֹ
"סוֹף סוֹף אֲנִי מְדַבֶּרֶת"
אוֹ "אַתְּ כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה".
אַתְּ מְסֻיֶּגֶת.
מִסְתּוֹפֶפֶת סְבִיב סִפְלֵךְ
מַעֲבִירָה אֶצְבָּעוֹת בִּשְׂעָרֵךְ
כִּמְיַשֶּׁרֶת אֵיזֶה כֶּתֶר
לְבַסּוֹף אַתְּ קוֹרֵאת אֶת יוֹנָתָן. מִמַּעֲמַקִּים
אַתְּ קוֹרֵאת יוֹנָתָן יוֹנָתָן
עַד שֶׁכֻּלָּם מִתְחָרְטִים
עַל הַדָּם
וּמַתִּירִים לְאַט
אֶת עַנְפֵי הַגְּלַדְיוֹלָה
כִּי הַיְלָדִים בָּגְרוּ
וְאַתְּ דַּלְיָה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
