"כן, אנחנו מדינה של חבר'ה", כתב יהונתן גפן ז"ל לפני כ-40 שנה בטקסט חגיגי ל'מעריב'. אותו טור התפרסם בגלל משפט אחר שהגאון המנוח ציטט והסכים איתו ("שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה"), אבל הוא לא היה המהות. "מדינה של חבר'ה" היא לפעמים כל מה שצריך כדי להסביר, למשל, את ההצלחה ההיסטרית – ואפילו זה בלשון המעטה – של 'לשחרר את שולי סאן', ההמשך של 'לשחרר את שולי'.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
8 צפייה בגלריה
מתוך 'לשחרר את שולי סאן'. לא צריך כוחות על, העיקר שהם שם
(צילום: לאל אהרון אוטניק, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
החבר'ה, במקרה זה שלישיית מה קשור, לא צריכים כוחות-על ולפעמים אפילו עדיף שיהיו להם תת-כוחות: העיקר שהם שם זה בשביל זה באש, במים ואם אפשר גם ביציע של בית"ר ירושלים. לא חשוב אם הם נפגשו בגן הילדים, בטירונות, בטיול הגדול לדרום אמריקה או בקורס לאמנות הפיתוי: מה שמשנה הוא אם הדמויות יהיו חביבות בפני עצמן והדינמיקה הקבוצתית תהיה מספיק אותנטית, נוגעת ללב וכמובן מצחיקה, כדי שהחבר'ה שבאו לקולנוע ביחד ירגישו שגם להם, אולי, תהיה פעם הזדמנות למצוא את עצמם במרכז עלילה שמצדיקה לפחות 100 שקל על כרטיס, פופקורן ושתייה.
ולא, לא ניתן להתעלם מהחיבור העוצמתי של החברה הישראלית למוסד החבר'ה על רקע הימים הללו, שבהם דור שלם מקריב את עצמו בגוף ובנפש, במלחמה שנמשכת כבר שנתיים ומרגישה כמו 5,000. חלקו של הציבור היקר הזה, ויש שיטענו רובו, מאמין בלב שלם בצדקת הדרך. אבל יש כאלה שלא מסתכלים למעלה אלא הצידה, והם רואים שם את מה שהצליח לרגש אפילו ציניקן מורד כמו יהונתן גפן. ואז, בזמן הקדוש מחוץ לשדה הקרב, הם מחפשים משהו שישחזר את הקסם שיש לאותה אחווה. לא פלא שהם מוצאים אותה בקולנוע, פעם אחר פעם. (עינב שיף)
8 צפייה בגלריה
מתוך 'גבעת חלפון אינה עונה'. כל קבוצת סטנד-אפ שקמה רצתה להיות הגשש
(צילום: ערן ריקליס)
"לכי תכיני לי את החליפה של האיומים", הוא רק פסיק מתוך שורה של ציטוטים שאין אחד מכם שלא מכיר. כולם של ויקטור, סרג'יו וג'ינג'י וכולם איקוניים, בלתי נשכחים וכבר חלק בלתי נפרד מהשפה העברית. כשאומרים 'גבעת חלפון' אומרים ישראליות, אומרים יום העצמאות, אומרים אסי דיין, אומרים פשנל ובעיקר אומרים הגשש החיוור.
כשמה קשור היו קטנים - ובעצם כל קבוצת סטנד-אפ שקמה מאז וחלמה לפרוץ - הם רצו להיות הגשש. החיבור הזה בין פולי, שייקה וגברי סיפק לנו כמות מערכונים גאוניים לשתי תקופות חיים, והסרט 'גבעת חלפון' הוא, במובנים רבים, פסגת היצירה של השלושה. הוא מצליח, גם היום - למרות שחלפו כמעט 50 שנה מאז עלה לאקרנים - לזקק את האותנטיות הישראלית שלנו, את המאכעריות, את החספוס והאופי, את ההוויה הצבאית, וגם את הלב והנשמה. אז עשו טובה, קחו לכם שעה וחצי, תתרווחו על הספה, ושבו לצפות ביצירת המופת הזו. שוב. כי זה מגיע לה, כי זה מגיע לכם, כי אין סרט חבר'ה שמצליח בו-זמנית גם להיות כל כך מצחיק וגם באמת לפנות לכולם. או כמו שאומרים אצלנו, "לסרג'יו פנית, לא טעית". (דביר רשף)
מה יש בה, בלאס-וגאס, שהופך אותה מעיר נוראית, שתפקידה לרושש אנשים מפרי עמלם, למקום קסום, מקור לאין-ספור שירים, סרטים ואגדות אורבניות? לרשימת האמנים שגויסו להנעים את זמן המבקרים על הבמות שם, מאלביס עד סלין דיון, יש יד בדבר, וגם לאלה שפקדו את הרולטות מימי היווסדה ושידרו שהמקום הוא תמצית החיים הטובים. ובכל זאת, כשחבורת סלבים בטוקסידו, שהם באמת גם חברים, מתכנסים בווגאס, הדרך האמיתית שלהם לשדר קוליות היא אחת: לשדוד את הקזינו – יותר נכון שלושה מהם. ובלילה אחד.
זה קרה בסרט 'אושן 11' המקורי מ-1960, שכינס את ה"ראט פאק", חבורת הבדרנים האגדיים של התקופה שהופיעו בבמות של וגאס וגם היו חברים בדם: דין מרטין, סמי דיוויס ג'וניור וכמובן המנהיג הבלתי מעורער - פרנק סינטרה. וזה קרה שוב ברימייק הטוב ממנו בפיקוד ג'ורג' קלוני, ולצידו בראד פיט, מאט דיימון וג'וליה רוברטס.
הסרט מ-2001 והמשכיו אולי מוצלחים יותר קולנועית וזכורים יותר מהמקור, אבל האמת היא שבחברות הזאת היה משהו קצת מהונדס (קלוני ופיט לא באמת חברים בחיים האמיתיים שיוצאים לשתות ביחד, בניגוד לסינטרה ושות'). אך המשותף לשני הדורות הוא שגם השוד המתוחכם בעולם הופך בסוף לערב עם חברים, להימור לא אלים ולא מזיק, שמוכיח שגם הסלבס, שהם בסוף חלק ממנגנון דפוק ומנצל, מבינים שהצופים רוצים בחיים (ובקזינו) רק דבר אחד: ערב שבו הם ניצחו את הקזינו, הערימו על בעל הבית, ויצאו בסוף הג'וב לצפות במזרקות היפות. (בנימין טוביאס)
הרבה לפני שהריאליטי זכה בלוח השידורים, ג'ון יוז הבין שבידוד משותף הוא צלחת פטרי לתופעות הקיצון של הנפש. בסרט הפולחן שיצר, 'מועדון ארוחת הבוקר', חמישה ארכיטיפים - המורד, הנסיכה, המוח, הספורטאי והווירדו - נענשים ונאלצים להעביר את השבת בספרייה. המתכון פשוט: ערבב זרים תחת לחץ, הוסף שעמום ותקבל אלכימיה רגשית. כל סוד הופך להשקעה בנאמנות הדדית, כל וידוי יוצר קרבה. הם מתוודים אחד בפני השני כדי להיכנס לקבוצה, לא לנצח אותה. והספרייה הופכת לכנסייה חילונית שבה החטא מכפר על עצמו בעצם החשיפה.
הקונספט קיבל חיים חדשים בתוכניות הריאליטי של היום. גם שם יש בידוד וסודות, אבל הווידוי הפך מטקס מקרב למכירה פומבית של טראומה. במקום חיבור יש תחרות. במקום קרבה - מניפולציה. המטרה השתנתה מלהיות חלק מהקבוצה ללנצח אותה. שני סוגי הבידוד האלה חושפים את הנפש, אבל בעוד ב'מועדון' סוד בונה את היחד, בריאליטי הוא הורס אותו.
40 שנה אחרי שהסרט הוכיח לנו שהזולת תמיד יותר טוב ממה שחשבנו, הריאליטי לא מפסיק להוכיח לנו שהגיהינום הוא הזולת. אז איך אפשר שלא להתגעגע למה שהיינו פעם? (גבי בר-חיים)
כשהסרט 'מציצים' יצא הוא דווקא לא התקבל בהיסטריה, למרות שני כוכביו הגדולים, אורי זוהר ואריק איינשטיין. את האהדה הוא צבר לאט אבל בטוח, עד שבשנות ה-80 כבר כולם ידעו לזעוק "בשישי לשישי" או "זה ילד זה?" ובעיקר, כולם רצו להיות יפים כמו אריק, מגניבים כמו אורי ומצחיקים כמו שטיסל. וכולם חלמו להיות חלק מחבורת לול, שמגלמת בתוכה גם את המקובלים שעל הברזלים וגם את המנודים שבמחששה. גם את הצבר החזק והמחוספס שעשה שש מדינות בשישה ימים, וגם את האמן המיוסר, שיודע מי זה גודאר ושואב השראה מאנדי וורהול.
כל ההערצה הזו קרסה בשנות ה-2000. התמונה של מונה זילברשטיין נרטבת מהצינור של זוהר הפכה בלתי נסבלת, הסצנה שבה הוא מתעקש ש"יבוא לה" הופכת את הבטן, הקטעים עם סימה אליהו כאשתו הנבגדת של איינשטיין קשים, ובכלל, ההווי של החבורה, שכוללת הצצה לנשים במקלחות, מעוררת בחילה.
אבל עכשיו הגיע הזמן להגיד "הפוך גוטה, הפוך". 'מציצים' היה הראשון שסימן את השינוי שעבר נער הזוהר עד להפיכתו לרב זוהר. את חשבון הנפש שהוביל אותו כל הדרך לירושלים. הוא הראה את החיים של החבורה לא במטרה להאדיר אותם, אלא להמחיש את עליבותם וריקנותם. והוא גם הראה את הכוח ההרסני שיש לפעמים לחבורות: את הבוץ הטובעני שהן מציעות, שמאוד קל ונוח להתמסר ולשקוע בתוכו, ורק כשמנסים לצאת מגלים עד כמה זה בלתי אפשרי. זוהר, כמו גוטה, דמותו שבסרט, היה מנהיג של חבורה, אבל מה קורה כשיום אחד המנהיג מגלה שהחבורה שטיפח בצלמו ובדמותו מביכה אותו? לרב זוהר זה גרם לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה. מעניין מה זה יכול לעשות למנהיגים אחרים. (תיגל נשיא)
כשחבורת 'אסקימו לימון' התפרצה לחיינו בפברואר 1978, אף אחד ואחת לא שיער שבנצי, מומו ויוד'לה יהפכו לדמויות פולחן נצחיות, שאהובות גם בארצות כמו יפן וגרמניה. איש גם לא פינטז שהסרט החביב והנוסטלגי הזה, יהיה הסרט שהכי הרבה אנשים צפו בו בבתי הקולנוע בארץ (כש'לשחרר את שולי' נושף בעורפו) ויתפתח לסאגה משופעת המשכונים. סאגה שהלכה והפכה נועזת, בוטה וירודה יותר ויותר עם השנים.
הבמאי בועז דוידזון ביסס את 'אסקימו לימון' על חוויות הנעורים וגילויי המיניות שלו ושל חבריו, אבל היה משהו בכנופיה התל-אביבית שקסם לא רק למי שגדל בעיר העברית הראשונה בשנות ה-50.
החבורה הזאת הפכה לסמל של נעורים, והיא גם הסיבה להצלחה של המותג, יותר מהעירום, הבדיחות והפסקול המשובח. פשוט שילוב מוצלח של דמויות מנוגדות: בנצי הביישן (יפתח קצור) והרגיש שמחפש אחר אהבת אמת, מומו החתיך הפלייבוי (יהונתן סגל) ויוד'לה החרמן הילדותי והמצחיק (צחי נוי). הדינמיקה בתוך החבורה הצליחה לדבר אל כולם ואל כולן. כל אחד יכול היה להתחבר אל מישהו מהדמויות. גם המבקרים שלא אהבו בשעתו את סרטי 'אסקימו לימון' ציינו את הכימיה בין השלושה כאחד הגורמים המרכזיים למשיכת הקהל.
החברות הגברית המבוססת על נאמנות הפכה את החבורה לאיקונית, מהנה ואהובה בקולנוע הכחול-לבן. או כמו שאמר מומו לבנצי בסרט שחנך את הסדרה: "אתה לא הולך לשום מקום, עכשיו מתחיל הכיף". (אמיר קמינר)
בית הספר התיכון הוא כר פורה לחבורות, ולא סתם לרבים מאיתנו יש את "החבר'ה מהתיכון". בישראל, הדאגות בגיל הזה נוגעות לשאלות כמו "איפה נשרת בצבא?" או "הבגרות במתמטיקה מבוטלת בגלל הטילים?" - אבל מעבר לים האיום שונה, והדאגה הגדולה של י"בניקים היא המעבר לקולג'. כך גם אצל אוון (מייקל סרה החמוד), סת' (ג'ונה היל חסר המעצורים) ופוגל, או מק'לאבין בשבילכם (כריס מינץ-פלאס, שנשלף לסט היישר ממגמת תיאטרון) - גיבורי 'סופרבאד' (או בשמו העברי הנורא: 'סופרבאד: חרמן על הזמן'). השלישייה עומדת לסיים את התיכון כשהם עדיין בתולים, ונחושים לשנות את הסטטוס הם מנסים להשיג אלכוהול למסיבה של הבחורה הכי שווה בכיתה.
סת' רוגן ואוון גולדברג התחילו לכתוב את התסריט כשהיו רק בני 13, ואולי דווקא בגלל זה הם הצליחו להביא את אחד הביטויים הכנים והמדויקים ביותר של חוויית נעורים שנראו על המסך, שבמרכזה ערכה של חברות כנגד כל המכשולים: מהמגוחכים יותר - איש זועם כי רקדת עם חברה שלו שהשאירה עליך כתם מחזור, והמגוחכים פחות - הניתוק והבדידות שמביא עימו שינוי. וכל זה במסווה של קומדיה פרועה וגרוטסקית. (יעל אילן)
8 צפייה בגלריה
מתוך 'בדרך לחתונה עוצרים בווגאס'. ההשראה של מה קשור?
(צילום: Collection Christophel/AFP)
בכל חבורה יש את האחד הזה: לא הדפוק או הלוזר או המצחיק, אלא הנורמלי מדי. זה שאם תוציאו אותו מהמשוואה, כל השיגעון של האחרים יתפרץ. זה בדיוק ההיגיון התסריטאי שעומד מאחורי שני סרטי 'לשחרר את שולי' (שולי, הבן שנחטף, הוא הטיפוס הכי סאחי בעולם, שאבא שלו וחבריו עושים לו בושות לפני שהם מצילים אותו), ואנחנו מהמרים ששלישיית מה קשור שאבה לא מעט השראה מסרטי 'בדרך לחתונה'.
הנוסחה של הסרטים הללו כוללת חבורת גברים מזדקנים ושעירים, שיוצאת לסופ"ש תענוגות במסיבת רווקים בווגאס (או בתאילנד בחלק ב'). המחותן המשעמם נעלם, ואז כל העכבות משתחררות והטיגריס משתחרר מהכלוב (מילולית). המסע להשבת הנורמלי, כלומר הנורמליות, הוא בסוף מסע להשלים עם הדפיקות שלהם: השרמנטי הדוש (בראדלי קופר) עם דושיותו, החנון הלוזר (אד הלמס) עם לוזריותו, והמטורלל שאיש לא מבין ממילא (זאק גליפנאקיס, הכוכב האמיתי) עם מה שלעזאזל עובר לו בראש. לא פלא שמאחורי סדרת הסרטים הזו עומד הבמאי המרושע טוד פיליפס, שהשתדרג אחר כך ל'ג'וקר', עוד סרט על דפוק בעיר הגדולה, שבמקרה שלו היה צריך להתמודד עם הטרלול והדיכאון לבד. ב'בדרך לחתונה' לפחות יש חברים. (בנימין טוביאס)
