כל חייו, כל הקריירה שלו, נאבק אלון אבוטבול בתחושה שעוד רגע זה יכול להיגמר.
לא משנה אם הרגע שתה קפה עם כריסטופר נולאן או ניהל שיחה מעמיקה עם דייוויד לינץ' על התפקיד הבא – נגע בכוכבים ליטרלי – אבוטבול נשאר עם רעב ותשוקה נצחיים לחוות עוד, להראות עוד צד ביכולות המשחק הבלתי נגמרות שלו. הוא לא הצליח לדבר כאילו כבש את אמריקה גם אחרי שחזר משם עטור שבחים ועם שלל הצעות. לאלון הקטן מקריית-אתא, שגדל בבית קשה יום, בנוכחות אבא אלים, היה סיכוי אחד למיליון להגיע לקצפת של הוליווד. הוא הכה ושרט ובעט והאמין בטוטאליות מרהיבה בכישרון שלו. וכשהכישרונות פרצו מהנער העטוף בכריזמת הפלא, העולם קם, השתחווה וחיכה לעוד. אחד מיוחד. אחד משלנו.
רק בן 60, אבל מאחוריו גוף עבודות מרשים שהיה מספיק לקריירה מרהיבה של שני שחקנים. זו לא רק היכולת שלו להיכנס למגוון עצום של עשרות דמויות אלא גם היכולת להתכתב בו זמנית עם הקולנוע, אהבתו הגדולה בכל זאת, הטלוויזיה, התיאטרון, וגם להשאיר מקום למוזיקה שהספיק לעשות בשלהי חייו.
אבוטבול לא רק נכנס לתפקיד, הוא היה מהשחקנים שנימיו התערבלו עם הדמות. הוא נתן לה את הקול, את הסדק, הנשמה האבוטבולית, עד שלעיתים לא היה ברור אם הדמות בולעת את אבוטבול או שפשוט נטמעה לאחד מאלף הפרצופים שביכולתו לגלם בדיוק מרשים, לפעמים עם כל הלכלוך מתחת לציפורניים.
כך יכול היה לחיות תמיד בין עולמות. בין הוליווד לישראל, בין פחד מתמיד להצלחות מהדהדות, בין המשפחה לבין הצורך לעוף לאן שהנשמה תיקח אותו, כפי שסיפר בראיון שערכתי עימו ב-2021. החרדות ליוו אותו כמעט תמיד אבל מעולם לא הצליחו להכניע אותו ולהסיט אותו מהמסלול. להפך. "אני תמיד בפחדים של מה יהיה עם העבודה הבאה ומה יהיה עם הילדים ומה יהיה עם המאמץ. שום דבר לא מרגיש לי בטוח למרות שרציונלית אני יודע שיש לי הרבה אפשרויות", אמר לי באותו ראיון, "אני מפחד, כל הזמן. גם כשאני מצליח, גם כשאני על סט גדול. זה לא עוזב אותי. אני כל הזמן מרגיש שזה תכף נגמר. הלוואי שהייתי רואה את עצמי מבחוץ כמו שאנשים רואים אותי. זה העשיר יחשוש להיות עני, והשחקן הכי עסוק ירצה לעשות משהו תכף אחרי שהוא גומר פרויקט".
הפחד הוליד את התעוזה, את החיפושים, את הספקנות שהביאה לחקור כל דמות ודמות. התחושה שכלום לא בטוח הניעה את אבוטבול להיות הכי טוב שיש, הכי אמיתי שיש. האש בעיניים אף פעם לא דעכה, היא ביקשה לבעור עד לתקרה הבאה, לנפץ אותה באופן יסודי ועיקש.
מותו של אלון אבוטבול הוא אבידה עצומה לעולם התרבות הישראלי. הוא משאיר לנו דרך, השראה, תשוקה. אגדה.
כבר מתגעגעים. היה שלום, אביר אפל.
