אחרי שקראתי בפעם השנייה או השלישית את "הלית הלית", ספרה החדש, השמיני, הנפלא, של חדוה הרכבי, וניסיתי לחשוב מה חדש בו, מה יפה בו כל כך, נזכרתי בשיר חסר שם מ"אכלתי פרחים", ספר הביכורים של חיה לוי, שעשה עליי תמיד רושם גדול. שיר שנפתח בשורה "כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על בית החולים למשוגעים", ומסתיים בשורות, "את הכל אני זוכרת בחיבה/ אני רק מתאווה שתהיה שם מישהי בפתח שתאמר/ את יכולה ללכת, את יכולה גם לחזור, אין שום בעיה". השיר של לוי, בדומה לשירתה של הרכבי, חותר תחת אחד מבתי הכלא האלימים ביותר שהמוח האנושי והחברה האנושית יצרו — הכלא הבינארי. אתה גבר או אישה ושום דבר אחר או באמצע, אתה לנו או לצרינו ושום דבר אחר או באמצע, אתה שפוי או משוגע ושום דבר אחר או באמצע.
2 צפייה בגלריה
לזהות את התשוקה והיופי, את השירה. חדוה הרכבי
(צילום: עליזה אורבך, אוספי הספרייה הלאומית)
ברור שהכלא הבינארי הוא מתכון לאימה ולטירוף, וברור גם שהדרך היחידה להיחלץ ממנו היא ללמוד לנוע באופן חופשי בין הקטבים, לצאת ולהיכנס כרצונך, שוב ושוב, בלי להיבלע לחלוטין בטירוף, כלומר בזיכרונות הרעים, בכאב הבלתי נסבל, במערבולת שמחריבה את החיים, אבל גם בלי להיעלם לחלוטין לתוך שפיות מדומה, כלומר לתוך שכחה ואדישות. יש אפשרות שלישית: לחיות באופן מלא, חופשי ויצירתי (לפחות רוב הזמן), עם שניהם יחד, זה לצד זה, זו עם זו.
לאישה שחיה לוי מדמה בשירהּ, שומרת הסף שמלמדת איך חוצים את השער פנימה והחוצה, שמלמדת איך להשתגע קצת שצריך (וצריך) אבל לא לגמרי, יש שם בתולדות השירה העברית. שמה הוא "ראנא", גיבורת ספרה השישי והמשמעותי ביותר של חדוה הרכבי, שראה אור ב-2014. כל מי שקורא את "הלית הלית" ומכיר את "ראנא" יודע שהספר החדש נכתב כולו בעקבות קודמו, ובמידת רבה יצא מתוך חלציו. השפה של "הלית הלית" היא השפה שהתעצבה ב"ראנא". הזיכרונות שעולים שוב ושוב ב"הלית הלית" הם זיכרונות שהתעצבו בדמותם השלמה, המלאה, הסמכותית ביותר, ב"ראנא". אם ראנא הוא הסערה, "הלית הלית" הוא השקט היחסי שאחרי הסערה, וליתר דיוק: השקט הסוער שלצד הסערה או בצל הסערה. והשאלה ששבה ועולה היא כמובן: מי היא ראנא?
ראנא היא דמות כמו-אלוהית שהתגלתה למשוררת בלב האימה של חייה, גאלה אותה מבדידותה, ואז נטשה אותה שוב, ושוב, ושוב, עוררה בה מה שהרכבי מכנה "געגועים רצחניים", כמיהה איומה שאין לה מענה, ומתוך המעגל הזה של גאולה ונטישה, רצח ותחייה, לימדה את המשוררת לנוע באופן חופשי ומשוחרר ככל האפשר בין הקטבים, להיות בעת ובעונה אחת בעבר ובהווה, בתוך האימה ומחוצה לה, ביחד ולחוד. ואם רוצים להבין מי היא ראנא קצת יותר לעומק, אפשר לומר שהיא דמות בדיונית שהתהוותה מתוך שלוש דמויות ממשיות למחצה — המשוררת עצמה, שראנא היא האלטר-אגו האלוהי, הגואל, המושיע שלה; הפסיכואנליטיקאית רינה מוזס-הרושובסקי (המופיעה בשמה המלא בשני הספרים, "ראנא" ו"הלית הלית"), שבמהלך המפגש הגורלי איתה (אם הבנתי נכון את השירים, זוהי מסקנה פרשנית ולא מידע ביוגרפי) התגלתה למשוררת ראנא; וארכיטיפ של דמות נשית אהובה. ראנא, במילים אחרות, היא זו שמתגלה כנוכחת, או כגוף-שני-יחידה — צד האַתְּ — של שירת התפילה, ההלל, התחנון, הכמיהה לישועה, האהבה.
ובעצם, אם רוצים להבין לעומק לא רק מי היא ראנא, אלא גם מהי יכולת התנועה המסתורית שהיא העניקה למשוררת — היכולת שהרכבי גילתה ב"ראנא" ומיישמת ב"הלית הלית" — צריך פשוט לומר שזו היכולת לזכור ולהיזכר. לכאורה מדובר ביכולת מובנת מאליה, אך למעשה זוהי יכולת מופלאה ממש, המשמשת תנאי הכרחי לחירות, לשירה, לגאולה. כי לא תמיד אפשר להיזכר בזוועה, באימה, בכלימה, בלי לקרוס ולהיעלם לתוכן. לא תמיד אפשר לחיות על שפת אוקיינוס הזיכרונות בלי להיסחף ולטבוע בין מערבולותיו. ב"ראנא" מכנה הרכבי את היכולת המופלאה הזאת "לחיות על חוט השערה" ו"לחיות איפה שהכל קורה". לחיות ולא למות. להיות ולא להיעלם. וזה בדיוק מה שהרכבי עושה ב"הלית הלית": חיה על חוט השערה, איפה שהכל קורה, חיה ממש בתוך המערבולת, המבול, הצונאמי שמאיים להטביע אותה, בלי לטבוע בתוכו, בלי לשכוח, בלי להיעלם, בלי להיסחף מעבר לגבול שמעבר לו השיבה אינה אפשרית עוד, או תובעת מסע ארוך, כמעט אינסופי.
השפה של "ראנא" כולה שם, ב"הלית הלית", חוץ מהשם המפורש — "ראנא". למה? משום שראנא הייתה דמות אלוהית, כבירה, מושא של געגועים רצחניים בלתי פוסקים, ועכשיו, בספר החדש — וגם זו דרך להבהיר מה חדש ויפה בו כל כך — הדמות שהמשוררת פונה אליה, האַתְּ ששבה ועולה בשירים כדמות מרכזית בספר, אולי המרכזית ביותר, היא הרבה יותר נגישה, אנושית, הרבה יותר קרובה למשוררת. הפער האינסופי בין המשוררת לראנא לא נעלם לגמרי אבל הצטצמצם מאוד, ובעצם כמעט (רק כמעט) נסגר — בזכות ראנא כמובן. עכשיו הן יחד, ממש יחד, שקולות, משתקפות זו בזו, הגוף הראשון והשני, האני והאת. הם שני צדדים של אותו מטבע. ולכן "ראנא" הפכה ל"הלית הלית" — אני מנחש שזוהי מחווה להלית ישורון, שממלאת בספר החדש תפקיד שכמו נברא בשבילה, את תפקיד המוזה, אבל בניגוד למוזס-הרושובסקי או ראנא, משימתה העיקרית היא להעניק שם ולא להשתתף בבריאה עצמה, ולכן השם חצוי או כפול: הלית אחת היא "את" והלית שנייה היא "אני", ושתיהן אינן אלא השתקפויותיה של המשוררת מבעד לאישה שהיא אוהבת. לא פחות חשובה היא דמות נוספת שמופיעה בספר, הכלבה "קבלה", במלעיל. גם היא כנראה אלטר-אגו של המשוררת, וייתכן ששמה חושף היבט נוסף של מה שחדש ויפה כל כך ב"הלית הלית" — את ההשלמה של המשוררת עם עצמה, עם עברה, עם זיכרונותיה הקשים, ועם היופי והפלא של חייה למרות כל ההרס והמערבולות. קבלה כהשלמה. כי זה בדיוק מה שמאפשר לזכור ולהיזכר, ובעצם מה שהזיכרון עצמו מאפשר — לזהות את התשוקה והיופי, את השירה, את "הזריחה מעל לחרבות", גם אם האימה והכלימה מאיימות לבלוע הכל, להשכיח הכל, להכחיש את הכול.
"הלית הלית, שירים 2014-2024", חדוה הרכבי, הקיבוץ המאוחד, 171 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
