כדי לאהוב את הספר של אריאנה הרוויץ צריך, ראשית, לאהוב כתיבה פרגמנטלית. לאהוב את החסר, את המרומז, את השרירותי. להסתפק לעיתים בפיתיון של רעיון, בהכרזה לא מנומקת, באזכור פנימי סתום. הוא מורכב מקטעים בני משפט אחד ועד כמה עמודים. זו אינה מסה או כתב הגנה/התקפה מאורגן, אלא לקט שהופך לאחד מעצם כריכתו ככזה. כולנו, כמובן, מתורגלים עד לזרא בקריאה קצרה — הודעות, ציוצים, עדכוני חדשות — אבל איחודם של הרבה טקסטים קצרים ברצף ובמסגרת ספרותית דורש מאיתנו יחס אחר וקצב אחר, כשם שהייתה דורשת מאיתנו שחייה בנוזל שאינו מים.
אפוריזמים, אנקדוטות, הבעות עמדה, זיכרונות, המלצות, ציטוטים, קטילות, מיקרו-מסות — כל אלו נמצאים כאן, לכאורה עוסקים במגוון של נושאים, אך למעשה סבים כטורף סביב נושא אחד — מחויבותו של האדם הכותב לאמת. לא לאמת כשלעצמה, לעובדות, אלא לאמת שבלב הדברים, האמת של הספרות. הזעם והלעג הרב שמפנה הרוויץ לתקינות פוליטית ופוליטיקת הזהויות, נובעים מהיותן אויבות של האמת הספרותית; מכך שהן הופכות את הכתיבה לתרגיל שיש לו תשובה נכונה ותשובה לא נכונה, ואת הסופרים לחבורה של לקקנים רודפי מענקים. אף שהיא מכירה ביתרון המסוים שניתן לה, בהיותה אישה, בתיקון של "מאות שנים של העלמת נשים", הרי היום, היא אומרת, "הצמצום הזה של האדם למצבו הביולוגי, לזהות מגדרית, מינית או לצבע העור, הוא מאפיין של פאשיזם. זה סוג הסיווג שברחנו ממנו בבעתה במאה ה-20 ושהיום, דרך משתפי פעולה, אנחנו חוזרים אליו באמנות". הרוויץ אינה טועה (או ליתר דיוק: אני מסכימה איתה), אבל האופי הפרגמנטלי של "רעש התקופה" אינו מאפשר דיון מעמיק בשורשיה של פוליטיקת הזהויות או בטיעונים של מצדדיה. כך, הרוויץ מציבה את עצמה לבד בזירה, מתגוששת עם רוחו של אויב שלא הגיע לקרב.
אף שהתרבות הישראלית אינה חפה מתחלואי שיח הזהויות, היא לא נגועה בהם באופן וברמה של המערב, בטח לא ב-2023 שבה יצא הטקסט הזה לראשונה, לפני המטוטלת הטראמפית. אצלנו לא עסוקים בסכנות שבפסאודו-פאשיזם של התקינות הפוליטית אלא בגוד-אולד פאשיזם קלאסי. ישראל נמצאת עדיין בתוך ההיסטוריה, בתוך הדברים עצמם, בגוף, בזוועה, בחרדה. הזהות היחידה שאנחנו מתמקדים בה ומתחפרים בה עכשיו היא הזהות היהודית, ועל כך כותבת הרוויץ: "כדי למכור יותר, כדי להיות בצד של הטובים (גם אם לשם כך צריך לתמוך בפושעים, במיוחד אם מדובר בנשים, ולהעמיק את השנאה ליהודים), נצמדים לסוגיות פוליטיות עם יחסי ציבור חיוביים". האם אנחנו יכולים לבחון את האמירה הזו כפשוטה? האם יש לנו דרך להתייחס אליה מחוץ לשיח הזהויות עצמו — כלומר לא רק לפטור אותה ב"זו אמירה ימנית"? הספרון הזה כולו כתוב בשפה נחרצת, כזו שלא משאירה, לכאורה, מקום לדעה אחרת, אבל למעשה זו הזמנה לוויכוח, או לכל הפחות למחשבה.
אני מאמינה להרוויץ שהיא סובלת בתקופה של יצירה בינונית, של "שנאה לא ספרותית", של "גולאג דיגיטלי"; שהיא עצובה לראות איך בתוך כמה עשרות שנים "במקום לחיות לוחמים ובוגרים, לחיות חיים אפיים, צעירים נכנעו לחיים ילדותיים באפליקציות"; שהיא מוקסמת מ"העולם האחר ההוא", שהוא בעיקרו המאה ה-20, על זוועותיה: "הייתי רוצה להיוולד בשנות העשרים, גם אם באירופה היו רוצחים אותי בגז באביב נעוריי. הייתי רוצה להיוולד ב-1945, לראות מהעריסה איך ארגוני המחתרת נקרעים לגזרים. להיוולד בשנות השישים, גם אם באמריקה הלטינית המשטרה החשאית היתה מעלימה אותי". אפשר לפטור את האמירות הבוטות האלו כילדותיות, כשורות שמקומן ביומנה הסוער של מתבגרת שעוד לא מבינה מהם החיים. אבל הרוויץ לא נערה. היא מבקשת שנתייחס לאמירות האלו בכובד ראש. היא דורשת דיון רציני בשאלה האם החיים בחרושת הדיגיטלית ובצנטריפוגת ההתנחמדות הם חיים שראוי לחיותם. גם בשאלה הזו הקריאה הישראלית שונה: אצלנו יש גם "מלחמה של חפירות, עכברושים, פשפשים, דם, תשישות ורגעים של אימה", וגם את "המלחמה המודרנית, הדיגיטלית, ההיפר-טכנולוגית והמחושבת, שיש לה לוח זמנים של אזעקות נגד טילים והפסקות חשמל ליליות, כזאת שמאפשרת מראית עין של חיים נורמליים בין ההפצצות". לפי הרוויץ, "כדי לכתוב יש צורך בשתיהן", כלומר, בשני הסוגים של המלחמות, זו של הדם וזו של האלגוריתם. מהקביעה הזו עולות שתי שאלות, עבודת בית: 1. האם הספרות הישראלית יוצאת נשכרת משילובם של שני סוגי המלחמות? 2. האם מוסרי לשאול על טיבה של ספרות בעידן של מוות? על כך עונה הרוויץ: "הדבר הכי קשה, שבלעדיו אי אפשר להתחיל, הוא לגייס את חוסר המוסריות הדרוש כדי לכתוב".
"רעש התקופה", אריאנה הרוויץ, תרגום: מיכל שליו, הוצאה לאור: תשע נשמות, 140 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.25
