על שתי קורות עומדת ספרות המדע בדיוני. הראשונה היא יכולת הדמיון של הסופר או הסופרת. לא מדובר רק ביכולת להמציא סיפור הנשען על העולם המוכר, אלא להפך, להמציא עולמות החורגים מן המוכר ולעשות זאת בצורה אמינה ועקבית, כלומר, שהקוראים יאמינו שהעולם המתואר "הגיוני" בתוך הטקסט. יש עונג בלתי יתואר בקריאה כזו ההולמת איזו פנטזיה בסיסית של כל קורא: לצאת למסע בדיוני חריג. כמובן שקורה זו מחזיקה גם את הפנטזיה שעולמות כאלה יכולים להיות קיימים. שיום אחד בני האדם יחרגו מכדור הארץ ויכבשו את היקום כולו. לא פעם סופרי מדע בדיוני נחשבים נביאים. הקורה השנייה מחזיקה את העיקרון שכמה שנתרחק מהעולם המוכר, כך לא נצליח בשום פנים ואופן להתרחק מעצמנו. וזו הסיבה שספרי מדע בדיוני — מופרכים ומלאי דמיון — עדיין יעסקו במערכות יחסים, פוליטיקה, יצרים, אהבה, נקמה, פחדים ושאיפות.
האנתולוגיה "העולם הבא" מבקשת להציג לנו כמה מהקלסיקונים הבולטים של הז'אנר: ה"ג וולס, ארתור ס' קלארק, אדמונד המילטון, פיליפ ק' דיק, ריי ברדבורי וריימונד ויליאמס. כל הסיפורים בספר בתרגומו של יותם בנשלום, למעט הטקסט האחרון מאת ריימונד ויליאמס, שהוא מסה קצרה "העיר ועתיד" בתרגומו של יורם נסלבסקי. סופרים אלה, ורבים אחרים כמובן, השפיעו באופן עמוק על התרבות המערבית, השפעה שבאה לידי ביטוי באמנות, בקולנוע, בתרבות הפופולרית ובאין-ספור יצירות שנולדו בזכות הרעיונות והכתבים שלהם. במובן זה, מדובר על אנתולוגיה חשובה, שכן בישראל ז'אנר המדע בדיוני סובל מדלות ניכרת (אפשר להבין, למען האמת) וכל יוזמה המכירה לקוראים הישראלים עוד אפשרויות ספרותיות היא מבורכת.
האם ניתן לבקר באופן אובייקטיבי סיפורים שרובם נכתבו בחלק הראשון של המאה ה-20 וכבר הוכיחו את השפעתם על התרבות? האם ניתן להתפעל מסיפורים ישנים המציגים רעיונות חדשניים, ממקום מושבי במאה ה-21, כאשר שני סוכני AI מדברים ביניהם בשפה שאינני מכיר? התשובה מתגלה כבר בסיפור הראשון "הכוכב" מאת ה"ג וולס, העוקב אחר קורותיו של כוכב לכת שחדר למערכת השמש ועומד להתרסק על כדור הארץ ולמחוק אותו. מצד אחד, התיאור הקוסמולוגי של וולס, שייתכן שנקרא כהזיה במפנה המאה ה-19, נקרא כיום כאלמנטרי, שלא לומר חלקי ביותר, מצד שני, היכולת של וולס לנסח את הפסיכולוגיה של האדם, של האנושות כולה, המבינה שהיא עומדת להסתיים בקרוב היא נצחית ומעוררת השתהות: "בפועל עולם כמנהגו נהג, ומחוץ לכמה שיחות בטלות והתפעלות משמי הלילה, תשעה מתוך עשרה אנשים המשיכו לעסוק בשלהם". מוכר?
בסיפור אחר, "האדם שהתפתח" מאת אדמונד המילטון, מדען מטורף מפצח את סוד האבולוציה ומזניק את עצמו מיליוני שנה קדימה רק כדי לגלות שחזר אל ההתחלה. כלומר, היבריס, מי לא מכיר? מי לא חווה? וכן הלאה, מי שמצפה לפגוש חלליות משוכללות, חייזרים מוזרים או כוכבים רחוקים עלול להתאכזב. הקובץ כולו עומד על הקורה השנייה: העיקר הוא האדם, יכולותיו, כישלונותיו, אהבותיו. המדע הבדיוני משמש כסטינג שבתוכו רעיון מופלא פוגש תכונה אנושית בסיסית והמפגש ביניהם יוצר את הניצוץ הספרותי, את הגילוי המתאפשר רק בז'אנר המדע הבדיוני, כמה שזה קיצוני, ככה זה צלול. אם בכל זאת אתעקש על עיקרון מארגן לאנתולוגיה הספציפית, אז אומר שהוא עוסק בהתמודדות עם הסוף, עם המוות, עם החידלון, עם האפסות של האדם מול קוסמוס אינסופי.
סיפור אחד בכל זאת מזדהר מעל כל השאר. "הלילה האחרון עלי אדמות" מאת ריי ברדבורי הוא בדיוק כמו שמו, הלילה האחרון עלי אדמות. לא מדובר במטאוריט שעומד להתנגש בכדור הארץ, לא מדובר במגפה המכלה את האדם ולא מדובר בכוח טבע, למעשה אף אחד לא יודע מדוע זה הלילה האחרון, אבל זו עובדה מוגמרת. זוג אחד, גבר ואישה, יושבים האחד עם השני ומשוחחים על האניגמה הזאת שקורית ב-30 בפברואר 1951 שכידוע, אין תאריך כזה, כלומר אנחנו נמצאים בטריטוריה מחוץ לזמן השגור. זה סיפור עדין כמו ציור יפני על קערת חרס, שנשאר בגבולות התימהון והעצב, אבל לא מוותר על התובנה:
"לא היינו כאלה גרועים, לא?"
"לא, וגם לא כאלה מוצלחים. נראה לי שזאת הבעיה. לא היינו שום דבר, רק אנחנו, בזמן שחלק גדול מהעולם היה הרבה דברים איומים ונוראים במשך המון זמן".
ובכך, נראה לי, אסיים.
"העולם הבא", סופרים שונים, תרגום: יורם נסלבסקי, יותם בנשלום, הוצאה לאור: תשע נשמות, 152 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
