בישיבה של תנועת החרות בחודש ינואר 1974, שבוע אחרי הבחירות לכנסת השמינית, שבה התמודדה לראשונה תנועה חדשה בשם הליכוד, וצימצמה את הפער בינה ובין מפלגת השלטון לכדי תריסר מנדטים בלבד, אחרי שפרש מצה"ל אריאל שרון ויזם את הקמתהּ, עלה מנהיגהּ של אותה תנועה חדשה, מנחם בגין, ואמר את המשפט הבא: "רוב כוחנו בא לנו מהמאמינים העניים". חוקר התרבות איתן בלום, שביקש, בין היתר, בספרו בעל הכותרת הכוללנית "שורשי הגזענות הישראלית", לבחון את מה שהוא מכנה "הפוליטיקה של המזרחים", כלומר: את האופן שבו אזרחי ישראל יוצאי מדינות האיסלאם ביקשו לתבוע לעצמם ייצוג הולם בבית הנבחרים, מצטט את שש המילים הללו של בגין ומבאר: "הקבוצה שבגין התייחס אליה היא כל אותם מזרחים שמבחינה פוליטית ראו בו סוג של סולטן. בגין השכיל לנצל את תחושת הקיפוח והניכור של יהודי ארצות האסלאם (המזרחים) כלפי ההגמוניה האשכנזית של תנועת העבודה, ולתרגם אותן להון פוליטי [...] באמצעות אפקטים רטוריים פופוליסטיים".
מן המשפט של בגין מהבהבת המילה "מאמינים", שחושפת כי עבורו לא מדובר פשוט באזרחים בעלי חופש הצבעה — שיזדהו או לא יזדהו עם ערכי התנועה שאיחדה בין גח"ל שלוֹ, שלא הצליחה לרכוש לעצמה מעמד משפיע בשלוש מערכות בחירות קודמות, ובין אנשיו של שמואל תמיר בתוספת אנשי הפורשים מרפ"י — אלא קהל מ א מ י נ י ם כשם שיש למשיח, או לפחות לרב. ההסבר שבלום מעניק כאן הוא הסבר חלקי. לא זו בלבד שההנחה שמזרחים מעריצים כוח מטבעם, או מזדהים מטבעם עם הנהגה לא דמוקרטית, היא הנחה שמושתתת על בסיס גזעני, שהרי מזרחים רבים ראו עצמם בני המערב, גם בזכות החינוך החילוני שקיבלו במדינות שמהם נאלצו להגר, וגם אם הזדהו עם ערכי האחווה של הציונות העובדת נוסח גורדון. בהסבר החלקי נעשית התמקדות ביוצאי מרוקו. הם כנראה רכשו רגשות חמים לסולטן מולאי יוסף, אבל כמה דמיון יש בינו ובין בגין הצנוע עם המבטא המזרח-אירופי. הלוא אותם מזרחים, גם מרוקאים, אהדו את בן-גוריון במהלך העשורים הראשונים לקום המדינה, והלוא גם הוא היה כריזמטי ופופוליסטי לעיתים, אבל עליו לא נכתב שהוערץ כסולטן, לא רק היות שהתייחס לעליות המזרחים כפתרון לבעיית כוח אדם.
ספר המחקר של בלום כתוב בבהירות, ויוכל לעניין כל ישראלי.ת שרוצה להבין איך הגענו עד הלום, כיוון שהוא מראה עד כמה דומיננטית הייתה התפיסה הגזענית בחשיבה המערבית של תחילת המאה הקודמת, ואחריה כיצד השקיעה המדינה החדשה בניתובם של העולים ממזרח לצרכיה. אבל הסיפור שהוא מספר חסר אתרים של סתירות פנימיות, של ניצול רב-כיווני ושל ערעור זהות לצורך מאבקי כוח, חסר התייחסות לפלסטינים ולאתיופים, ובעיקר - הוא חסר פרספקטיבה חדשה, של אחרי הטבח והמלחמה, תוך כדי הפיכה שלטונית.
שלמה זנד כתב בספרו "גזע מדומיין": "כדי לבנות זהות קולקטיבית, מלבד סולידריות פנימית נחוץ לרוב אויב חיצוני, 'אחר', שאת תכונותיו המסוכנות יש לשלול". איך ידובר בשורשי הגזענות בישראל בלי לדון באופן מעמיק באדישות אל סבלם של נשים וילדים חפים מפשע בערי האויב. אכן המדינה החדשה "נטלה לעצמה זכות לעצב את גורלו" של המזרחי, אך גם העניקה לבני הדור הראשון חינוך ממעלה ראשונה והזדמנויות לשוויון חברתי. בלום מצטט היטב את המשורר רוני סומק, שראה בילדותו שתי תמונות תלויות על קיר וחשב שמדובר בבעל ואישה: "עַל קִיר בֵּית הַקָּפֶה בַּמַּעְבָּרָה/ תָּלוּ אֶת שְׂעָרוֹ הַמִּתְגָּרֶה בָּרוּחַ שֶׁל דָּוִד בֶּן גּוּרְיוֹן/ וּלְיָדוֹ, בְּמִסְגֶּרֶת דּוֹמָה, אֶת פְּנֵי הַסֻּפְגָּנִיָּה שֶׁל אֻם כֻּלְתוּם", ומבהיר את העובדה שהצלחת הליכוד "לא נבעה מכך שהאידיאולוגיה של הליכוד הציעה תוכנית משמעותית לצמצום הפערים [...] אלא בכך שהצליחה להעניק למזרחים תחושת התקבלות שפיצתה על חוויית הדחייה שחוו".
בלום אינו מתייחס מספיק לשימוש הציני שעשתה התנועה הפוליטית החדשה באפלייתם הממשית של המזרחים, לא כדי לשתף אותם בחזון חדש, אלא כדי להחליף דיכוי בדיכוי. אולי כדאי להתמקד במילה "עניים" בהבחנה של בגין לגבי "המאמינים העניים", ולחשוב על גזענות כחלק מתבנית חברתית, כמו באִמרה המפורסמת "גזענות היא סנוביזם של עניים". אחווה ובנייה מחדש דרושים עכשיו, לא שיסוע ידוע מראש.
"שורשי הגזענות הישראלית", איתן בלום, הוצאה לאור: אדרא, 320 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
