סר טעמה של השאלה על כוחה של הספרות, אם תש, עמם או התעצם. מול תלמידים שמעלים אותה, אני תוהה, באיזה עידן מבין העידנים האפלים שהמיטו הטיפשות והרוע האנושיים לא נזקקו המוכים ליצירה? מתי ולמול איזה חידלון דמם השיר? היכן ואחרי איזה מוות התמכרו הגרונות לשתיקה? הברייה הקשקשנית המכונה אדם תברבר עד כלה, תדובב את נפשה אל האין.
ובהרחבה אני אומר, אין צורך ללמד זכות על הספרות, היא גופא הזירה של לימוד זכות על ההוויה, על התודעה, על הלשון. אבל מה ההיבטים שראויים שיתלבנו בה, ואיך יתלבנו.
אין לי עתה דקה הממורקת מערות, בהקיץ אני ער, בתוך חלומותיי אני ער גם, ומחוצה להם אני מבחין בגמדים רוחניים, מהדסים בגאווה חגורי אקדחים. הם אומרים שהנשק נועד להגנתי, אבל אני יודע שמחר יכוונו אותו אליי. כל אידיאולוגיה, נאורה ככל שתכריז, משרתת לבסוף את המושחתים. כל השקפת עולם, מתקדמת ככל שתתיימר, בוררת לה את הקורבנות ההכרחיים ומשלחת בהם את כלי המשחית.
הנה אפוא ההיבט המידפק על הדלת, דלת הצלילות הכפויה עליי: סוגיית החמלה. מצד זה, התועלתנות שבה, היישום המחושב שלה, ומצד זה, טירוף המערכות שהיא נושאת בחובה, שיבוש הסדרים, כוחה לחלל מוסכמות ודפוס.
אני מציץ ב"הנפילה" של אלבר קאמי. המספר שלו, המשתייך בהחלט לזן היותר דברני, מציין ש"רבים מדי הם המטפסים על הצלב אך ורק כדי שיראום ממרחק רב יותר, גם כשעליהם לרמוס מעט לשם כך את הנמצא שם זה ימים רבים" (תירגם צבי ארד/ הקיבוץ המאוחד). מנגד מאבחן המספר של נָצוּמֶה סוּסֶקִי ב"קוּסָמַקוּרָה" כי "החמלה אינה מוכרת לאלים, אך מבין רגשות האדם היא המקרבת אותו ביותר למעלתם" (תירגמתי לעצמי מהתרגום לאנגלית של מרדית' מק'קיני).
אבל המספר של קאמי הוא עורך דין החש שחבריו מתנכרים לו והוא מודח בהדרגה ממעמדו, והמספר של סוסקי הוא אמן המבקש ללכוד את דיוקנה של צעירה חידתית שפגש וחוקר את הכלים הנפשיים העומדים לרשותו. אצל מי אני קרוב יותר, אצל מי שמתמרמר על מחיקת פניו, ומקטרג על החמלה שהיא הסוואה למוסרנות ותאוות כבוד, או אצל מי שחותר לפענח ארשת, ומבט, וקיום, ומסנגר על הפעולה בבחינת תנאי בל יעבור של צלם אנוש?
איני מסוגל להכריע, אבל כבר יודע שמה מהציטוטים יסתנן אל הרומן שאני כותב. אבל זה לא העניין. לא העניין. אני פותח ספרים נוספים. בדל שיר של דליה רביקוביץ, על ההפתעה הממלאת אותה כשהיא תופסת שהשתקעה בקינתה העצמית עד שחמק ממנה צער הסובבים. אני חושב, כמה מחליא הנרקיסיזם הענוג כשהוא הולם בלא התראה. ואני חושב, למשוררת גאונית כמותה מותר למעוד מפעם לפעם, ודאי. ואני חושב, לא אשמתה שהאבן שניגפה בה בזמנה, תהפוך אבן השתייה של שירה קלוקלת מקץ 40 שנה. ואני חושב, באמת זה לא לב העניין — קש בים סוער ולמי הוא מזומן?
נוחי על משכבך בשלום, אהובה. אני ממשיך אל פרננדו פסואה, למה דווקא אליו, פסואה שמסואה, הלבלר הפרוש, המתמיד. שיהיה. אני מושך אחד מספריו, טרחה של ממש ריבוי זהויות המחברים שלו, חוסר התחשבות במי שמקפידים על סידור הספרייה. סתם תרמית. בינינו, מי באמת מבדילים בין שמות המחברים שבדה, מי משכילים דיים לייחס את השירים להטרונים החתום עליהם. שברי יצירתו ניתכים לרביכה פסואית שלמה בזיכרון:
לַיְלָה, הַלַּיְלָה חָשׁוּךְ מְאֹד, בְּבַיִת בְּמֶרְחָק רַב
מַבְרִיק אוֹרוֹ שֶׁל חַלּוֹן.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ, וּמַרְגִּישׁ בֶּן אֱנוֹשׁ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ.
מוּזָר שֶׁכָּל חַיֵּי הַיָּחִיד הַגָּר שָׁם, וְשֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מִיהוּ,
מוֹשְׁכִים אוֹתִי רַק בִּגְלַל אוֹתוֹ אוֹר הַנִּרְאֶה מֵרָחוֹק.
אֵין סָפֵק שֶׁחַיָּיו מַמָּשִׁיִּים, וְיֵשׁ לוֹ פָּנִים, תְּנוּעוֹת, מִשְׁפָּחָה וּמִקְצוֹעַ.
אַךְ עַכְשָׁו חָשׁוּב לִי רַק אוֹר חַלּוֹנוֹ. (תירגם רמי סערי)
לא הוגן לקטוע שיר באמצע, אבל כאן הוא נקטע לי. המסקנה הקיומית שהוא שואף אליה, "אֲנִי לְעוֹלָם אֵינִי עוֹבֵר הָלְאָה מֵהַמַּמָּשׁוּת הַמִּיָּדִית", ברורה לי מן השורות הללו. תמצית שירתו של פסואה מבליחה לה: המאמץ לקרוע את קרום הבידוד המטפיזי, הפיתוי של פתח מילוט, ניצוץ הנהרה בעלטה, המשיבים את המשורר אל גלמידותו ביתר שאת. הזולת הוא רק ניחוש, האחר — פרי של דמיון פרא. הוא כמעט משכנע, האשף הנזירי. החולי לעולם מכשף מן הבריאות. כן, תבונה למכביר תימצא בקרב הפורטוגלים. חבל שהחמצתי את ההזדמנות להוציא דרכון אצלם. אם כי לא ירחק היום וגלגל האש של האינקוויזיציה יחל לחוג שוב גם בארצם.
כבר נדדתי אל מכמני שפתם, אנדוד בעורקי המורשת הקולוניאלית שלהם. אה, הקולוניאליזם, החטא הקדמון של המערב. בדומה למשבר האקלים, מיעוטים שחלקם מזערי בו יוטלו לכבשנים כדי שיוכל המערב להינקות ממנו.
אני דולה קובץ סיפורים של קלאריס ליספקטור, שתדיר נאמר עליה בצקצוק, הייתה אישה יפה, לעיתים בהשתאות נוכח גַדלות הפרוזה שלה, לעתים במתק השפתיים הרעיל של כותבים בינוניים. אבל איזו הגדרה הולמת לספרותה, חוצפת היופי, עזות הפנים, שבאשר לה גרס ר' זושא שהיא תכונתם של צדיקים, המתהלכים בלא מורא גם בנתיבות הגיהינום, בראש מורם.
אני קורא. ואני קורא. אני קורא וקורא. ועוצר ב"לגיון הזרים": "אילו באה אליי אישה בשעת ליל. אילו החזיקה בחיקה את בנה. ואילו אמרה: רַפּאי את בני. הייתי אומרת: איך עושים את זה? היא הייתה עונה: רפאי את בני. אני הייתי אומרת: אני באמת לא יודעת. היא הייתה עונה: רפאי את בני. ואז — אז, מפני שאיני יודעת לעשות כלום, ומפני שאיני זוכרת כלום, ומפני שזו שעת ליל — אז אני מושיטה את ידי ומצילה ילד" (תירגמה מרים טבעון).
עצביי רופסים באחת. אני שומט מידי את הספר. בחצות אני מצליח שעה לישון.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
