הגיעה העת לומר שגדול פייטני הסליחות שבדורנו הוא אליעזר הכהן איש מונטריאול, או בשמו המוכר: לאונרד כהן. וגדולתו בהיותו פייטן של סליחות פצועות והללויות שבורות. בשנה כה פוצעת ושבורה, שיריו מהווים עבורי אחד המפתחות היחידים לכניסה להיכלי התפילה של הימים הנוראים.
4 צפייה בגלריה
איש של סליחות שבורות. לאונרד כהן מופיע בפני חיילי צה"ל במלחמת יום כיפור, 1973
(צילום: יעקב דורון)
"מי באש" המוקדם או "הנני" המאוחר כבר זכו לתשומת לב רבה, ואף נכנסו למנגינות בתי הכנסת ומופעי הסליחות. אך השנה השיר המתאים ביותר של כהן הוא Come Healing, שמתפרסם בעברית כאן לראשונה תחת הכותרת "ובא מרפא", בתרגומו של קובי מידן, גדול מתרגמי כהן לעברית. אני מבקש לקרוא את השיר כמדרש על מהלכו של יום הכיפורים: מ"כל נדרי", דרך עבודת הכהן הגדול בצוהרי היום, ועד סגירת שערי הרחמים בנעילה. בין שורות השיר ניתן לראות כיצד כהן פיתח לשיא את תפיסת עולמו בנוגע לתפילה.
הרבה מעבר לגבולות הסידור
כהן, שגדל בבית הכנסת "שער השמיים" במונטריאול ובחלקתו נקבר, הכיר את מהלך התפילות במחזור התפילה ועשה בהן שימוש בכתיבתו. אך תפילותיו פורצות הרבה מעבר לגבולות הסידור: כהן שוזר יחד קבלה עם זן, התפעמות מדמותו של ישו הנוצרי לצד ציטוטים מהיכלות הקודש של תרבות הפופ האמריקאית. מצויד בעולם סמלים עשיר זה הוא נע בין תשוקות הגוף והמין לתהומות הנפש, בין תקוות הגאולה לבין ספק מוחלט בקיומו של ההיגיון. מעל הכל, לאונרד כהן הוא משורר השברים.
בשירו "הללויה" הוא מתאר את דוד המלך — וכנראה גם את עצמו — כמי שמפיו יכולה לעלות רק "הללויה שבורה". אין שום הללויה אחרת בנמצא. מי שאיבד את אביו בגיל תשע מתאר את השבירות האנושית כחוויה אוניברסלית: "לכולם יש מין תחושה קורעת / שהכלב מת להם ואבא גם" הוא שר ב"כולם יודעים". ב"אם יהיה זה רצונך", שיר התפילה המובהק שלו, הוא מבקש רשות להתפלל מתוך השבר: "אם יהא זה רצונךָ / שקולי יהיה אמת / מגבעה שבורה / אשיר לךָ כעת. / מגבעה שבורה / קול שבחיך יהדהד / אם יהא זה רצונךָ / שלפניך אדבר" (תרגום: גבריאל בלחסן). אלא שלשבר יש תכלית, כפי שרומז כהן בשירו "המנון": "הכל סדוק כאן, כל דבר, וכך חודר האור". השבר, הקרע והסדק הם המקומות שמהם פורצת תפילתו של כהן. בשיר שלפנינו, שהופיע לראשונה באלבומו Old Ideas, הוא לוקח את הרעיון העתיק שלו על השברים כמצב קיומי ארור — והופך אותו לאמצעי להבאת ריפוי לעולם.
השיר נפתח בציווי: "אֱסֹף עַכְשָׁיו אֶת הַשְּׁבָרִים / הֲבֵא אוֹתָם אֵלַי / אֶת רֵיחַ כֹּל הַנְּדָרִים / אֲשֶׁר אִיְּמוּ מִדַּי". כהן מזמין אותנו למעין טקס כל נדרי משלו, ובו איסוף ההבטחות השבורות והנדרים שלא ננדרו והופך אותם מכתם של בושה איומה – למקדם רפואה: "וּבָא מַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ / וּבָא מַרְפֵּא לַּגּוּף".
מיהו הדובר המצווה על איסוף השברים? האם זהו כהן, שיעשה מהשברים שיר שיביא את הרפואה, או שמא זהו האל אשר כמו בסיום המבול, מריח את ניחוח ההבטחות? מה שברור הוא שבעוד האל המקראי ביקש קורבן "שלמים", כהן מבקש דווקא את ניחוח קורבן ה"שברים". החיבור לשפת הנדרים והקורבנות מכניסה אותנו מיד למרחבי השפה הדתית. אלא שלאורך השיר מחליף כהן את השפה של עוון וכפרה בשפה רפואית של שבר ומרפא. מניחוח קורבן השברים — תעלה הרפואה.
המנטרה החוזרת לרפואה, הדרישה הזועקת לבואה, הולכת ומתעצמת לאורך השיר. תפילת הרפואה היא אחת מפעולות התפילה האנושיות ביותר. זוהי צעקה קיומית לפני שהיא אמונית — זעקת הנפש להצלת הגוף. חוסר האונים האנושי כלפי התרסקות הגוף מוציא מפינו תפילה פולחת לב ולוכדת גרון. כך שירת הרפואה של משה על אחותו מרים המצורעת, כאשר הוא מצליח להוציא מפיו אך מספר הברות: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג).
האדם הוא קופת החולים של הקב"ה
לאורך השיר כהן שולח את בקשת הרפואה שלו במעגלים הולכים ומתרחבים: תחילה רפואת הנפש והגוף. משם לרפואת הלב וההיגיון. לבסוף נושא כהן תפילה לרפואה לחולה מפתיע במיוחד: "יִרְפָּא אָז לַמִּזְּבַח / יִרְפָּא לַשֵּׁם הַרָם". האדם המרפא את האל ואת מזבחו נשמע ברגע הראשון ככפירה באל המושלם שאינו זקוק לטיפול רפואי מעשה ידי אדם. אולי האלוהים איננו קופת חולים, כפי שנהג לומר ישעיהו ליבוביץ, אבל לפי לאונרד כהן, האדם הוא בהחלט קופת החולים של הקב"ה.
קריאתו החתרנית של כהן לרפואת המזבח ולרפואת השם מזכירה את עיצומו של יום הכיפורים: טקס כפרת המזבח. טקס זה הוא שיאו של יום הכיפורים המקראי ובו כהן אחר, הכהן הגדול, נקרא ל"וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז). הפרשן הגדול של ספר ויקרא בדורנו, יעקב מילגרום, מדגיש כי בתפיסת המקרא טומאת המזבח היא בלתי נמנעת, והיא נובעת מעצם הימצאותה של הנוכחות האלוהית בקרב בני האדם. הטומאה, פצעו המדמם של המזבח, נובעת מקביעת משכנה בקרב האנושות על מגבלותיה, שגגותיה וזדונותיה. אין בתפיסה זו בהכרח שיח של אשמה, אכזבה או הכאה על חטא. במקומה מצויה ההכרה שפצעים ושברים הינם חלק מהותי מהקיום האנושי.
הסרתה של הטומאה תלויה בידי הכהן היחיד, ביום יחיד בשנה. השחזור של טקס זה בתפילת המוסף של יום הכיפורים מהווה עד היום את אחד מרגעי השיא של התפילה בבית הכנסת. את מקומו של הקורבן, השעיר והכהן הגדול ממלאים בבית הכנסת הטקסט, השירה ובעל התפילה.
בקבלה, טקס כפרת המזבח הופך מטקס כפרת האדם — לטקס כפרת האלוהות, טקס תיקון השם האלוהי. השבר האנושי משקף את השיברון האלוהי, כשם שהגלות היהודית אינה אלא שיקוף של גלות השכינה. לאנושות ניתנה משימה: לא לכפר רק על עצמה, אלא לרפא את האלוהות. ובלשונו של כהן: "וְלֵב תַּחְתֹּון מַסְבִּיר / לְלֵב עֶלְיוֹן נִּשְׁבָּר". מכיוון שהלב העליון נשבר, על הלב התחתון לצאת לפעולה.
מאז פרסום "ספר הרחמים" של כהן בשנת 1984, מעטרת את ספריו צורת מגן דוד המורכבת מלבבות במקום משולשים. מגן דוד עבור כהן אינו סמל לאומי אלא סמל מאגי הינדי ויהודי עתיק, כראוי למי שתירגל זן והרגיש בבית במנזרים בודהיסטיים ובתפילות הימים הנוראים כאחד. בסמל מתחברים הלב הפונה מטה עם הלב הפונה מעלה. בשירנו מבאר כהן את היחס ביניהם: הלב התחתון מזמר ועל ידי כך מרפא את הלב העליון השבור. לא בכדי מכנה כהן את מגן דוד שלו "מסדר הלב המאוחד".
הללויה שבורה
עם צאת יום הכיפורים, פונים יהודים אל שערי השמיים הננעלים. אלא שאצל כהן השמיים מתוארים באופן פגיע במיוחד: "יְגַמְגְּמוּ שָׁמַיִם / הַאֲדָמָה תִּרְעָם / יִרְפָּא אָז לַמִּזְּבַח / יִרְפָּא לַשֵּׁם הַרָם".
ה"הללויה השבורה" טמונה לא רק במצב האנושי החלוש, אלא בפגיעות המצב האלוהי: השמיים מגמגמים. זוהי אולי המתנה הגדולה שהעניק לאונרד כהן לאדם המתפלל במאה ה-21: כמו אברהם חלפי ("אִם יֵשְׁךָ (אֵין כָּמוֹךָ יֵשְׁךָ)") הוא מאפשר פנייה לאל מבלי להכריע דבר לגבי קיומו. התחושה שהשמיים מגמגמים אינה מייתרת את השיחה בין האדם לאל, אלא מהווה הזמנה לתת לאדמה, ולבני האדם, לרעום. כאשר השמיים המגמגמים יטו אוזן, ובני האדם ייקחו אחריות על מעשיהם, יבוא מרפא לעליונים ולתחתונים, כדבריו של כהן בפזמון החוזר: "יַקְשִׁיבוּ הַשָּׁמַיִם / פִּיּוּט סְלִיחוֹת יוּשר / יָבֹא מַרְפֵּא לַרוּחַ / מַרְפֵּא לְכֹל בָּשָׂר".
כיצד נעמוד בתפילה אחרי שנה כה קשה, שבה שמיים וארץ רעדו עלינו, ואין מי שירפא לשברינו? אולי יש מי שיכול לשאת כעת תפילה שאינה שבורה. אנו - שאיננו יכולים, נלך בעקבות הכהן המרפא לאונרד, נאסוף פיוטי סליחות שבורים, וננסה לקרוא לרפואה: בואי.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.25
