היצירה המסאית אמורה להתייחס למציאות שמייצרת אותה כאל מושג ולא כאל התרחשות. נתחים מוחשיים של זמן ושל מה שמתרחש בו הופכים עבורה לדוגמה. המסה היא תצורה של גוף טקסטואלי. המסה אמורה להוליך מן הטקסט שאותו היא קוראת אל הטקסט שאותו היא כותבת. מסה היא טקסט שמעורר את תגובת הקריאה בטקסט אחר. מסה שוללת את הוודאות, את מה שביודעין. המציאות שהיא מחויבת אליה כמו שכחה מה היא בתוך גבולותיה. המסה כולה עיניים, כולה נקודת תצפית, בניגוד, למשל, לְשיר שכולו פה ששותק או צועק או ממלמל או נואם.
כתבים לא מעטים מן השנתיים האחרונות מתפרסמים תחת הכותרת הז'אנרית "מסה", אבל הם מושכים מן הכותב ושבים אל הכותב, אשר מבקש לזהות את חייו בתוך המשפטים שחיבר ובתוך עיני הקוראים המדומיינים שלו. נדמה כאילו כל טקסט שנותנים לו כותרת ז'אנרית "מסה" מגלה תכונה של מזימנוּת, כלומר: טקסט שמתמסר בקלות לשימוש אחד, והוא הנכחת ממשותו של הכותב אותו. כך הפכה הכותרת "מסה" לתירוץ שכיח להוליך שיח עצמי, יחידי ובולעני, ללא מוצא וללא היסטוריה, טקסט שכולו פנים, שמתגלגל ממחשבה למחשבה בלי להתחייב לאמירה, לטיעון, למסקנה, לגילוי, לחישוף, לתחושה. המבע הנרקיסי (המרהיב לעיתים ובדרך כלל מעושה) הזה אינו הגילוי האסתטי הרצוי למסה. היא לא פובליציסטיקה, היא לא יומן, היא לא עדות, היא לא הגות, היא לא ביקורת והיא לא תיאוריה. כל עיקרה חיזיון, חשיפה של זיקות בין טקסט לטקסט, חפיפות או סתירות, הצבעה על תבניות מציאות שמחשקות רכיבי מחשבה שונים ולהפך, מימוש של כיוון טקסטואלי, ספרותי, כתנועת נגד למה שמתגלה במציאות.
כוחה של המסה בא מכוח של תפיסת טקסט מרובדת, מודעת, שמלכדת יסודות שונים מסיפור הקריאה שמייצר הכותב, ומבקשת להציף באור את החלקים המעניינים אותו, שיעניינו גם אותנו. ואולי חובה הייתה לי לנקות כך את השולחן ולהבהיר את גבולות הגזרה ברשימה על אודות כמה מן המסות המקוריות, המעוצבות בקפידה והמגובשות ביותר שהוצגו לקוראי העברית בשנים האחרונות, אלה שנדפסו בספרו החדש של הסופר יובל שמעוני, "הסופרים והקיסרים — ארבע מסות על צמדים".
במסה הראשונה מייצר שמעוני מערך אנלוגי בין שני עולמות ספרותיים, של גוסטב פלובר ופרנץ קפקא, וזאת כדי להוכיח את נוכחותם התמידית. זהו מהלך מנוגד למוות של צרפתי וצ'כי, שניים שמגלמים נצח כאשר הם מתקיימים כסימן וכאשר הקיום מתגלם בהם כסימן. כשפלובר כתב ב"סלמבו" על מלחמה, הוא הרגיש "שמכונות המלחמה מנסרות בגבו, שהוא מזיע דם, משתין מים רותחים ומפליץ אבני קלע". כשכתב על הניאוף של אמה בובארי העיד "היום הייתי גבר ואישה, מאהב ומאהבת בעת ובעונה אחת ... הייתי המילים שהם הגוּ".
גם קפקא, מראה שמעוני, כתב כך, כנוכחות, והעיד: "הרומן הוא אני. הסיפורים הם אני". אם יישמטו הדמויות מאחיזתו ויברחו מפניו, הוא ירדוף אחריהן עד לשאול, שם מקומן לדעתו. במסה השנייה שמעוני מחזיר את ואן גוך אל נקודת האפס, ובמילותיו שלו "מה אני בעיני רוב האנשים? אפס... בעבודותיי ארצה להראות מה נמצא בליבו של אפס". הוא פורש את יחסי האחאוּת שבין תיאו ואן גוך ואחיו המפורסם, יחסים של גילוי עצמי מתוך גילוי הזולת. כששמעוני מנסה למלא את הפרטים הביוגרפיים מתוך דמיונו, המסה מאבדת את צבעיה החדים ומיטשטשת. הוא יכול היה להתקדם בתיאור יחסי הבבואה, ואינו זקוק לרצף שאלות שמזכירות חוברת לימוד, כגון האם ניסה ואן גוך לעצור בריונים שתקפו אותו ברחוב בזמן שהעמיד את כן הציור, "האם הוכה? ואיך בכלל חוזר אדם לצייר אחרי שנוהגים בו בני המקום?"
המסה השלישית, תיאורִית וסיכומית יותר מאשר אוטוביוגרפית, מתחקה אחר מכתבי אהבה (בין פליצה באואר ופרנץ קפקא ובין דוד שמעוני ודינה פפירמייסטר), שמוּסרת מהם איצטלאה רומנטית והם מוצבים בהקשר אחר, היסטורי-יהודי, על חיים שהלכו לבלי שוב, על אהבות שחולפות כצל.
המסה האחרונה, "ארץ", גולת הכותרת של הספר, מתמקדת בעמי הארץ שאינם מסוגלים להתבונן זה בפני זה. עם אחד רואה בשני עושק וגוזל, והשני רואה באחד פראים וקנאים. שמעוני קושר בפרק מעורר הבעתה הזה את צמדי הספר כולם לקשר בדוגמת הספרה שמונה, "בעיצומה של מלחמה שיש שקוראים להמשיך אותה עד אין-סוף".
קראתי את הפרק ביום שבו הציעו שוב להחליף שֵׁם למלחמה, ושמעוני מנבא זאת כבר ביום ה-500, את אינסופיותה של סוּפת הנקמה, ומפנה מבט סביב-סביב, "מבט חשוף, מותש, שרואה יותר משהיה רוצה לראות". גם אנחנו רואים יחד איתו.
"הסופרים והקיסרים", יובל שמעוני, הוצאה לאור: עם עובד, 264 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
