ביולי 2025 עזבו ארבע אחיות את הלהקה שלהן ואת משפחתן ויצאו אל הלא נודע. כעבור שבועיים בלבד עשו זאת גם שלושה מאחיהן. במהלך תשעת החודשים הבאים גמאו האחים האמיצים - כולם זאבים טלואים מהפארק הלאומי קפואה (Kafue) בזמביה – אלפי קילומטרים, כשהם מתמודדים עם סכנות רבות. חלקם התיישבו בסופו של דבר בטריטוריה חדשה, לאחר שהשלימו את מסע הנדידה הארוך ביותר שתועד אי פעם בקרב יונק אפריקני כלשהו. עם זאת, מסעם של האחרים נקטע באופן טרגי.
הסיפור, המתואר במחקר שפורסם בכתב העת Ecology, מדגיש את פגיעותו של הזאב הטלוא (Lycaon pictus), הקרוי גם כלב בר אפריקני – אחד היונקים המצויים כיום בסכנת הכחדה החמורה ביותר בעולם (רק כ-6,000 נותרו בטבע). עם זאת, מהמחקר עולה כי אוכלוסיות הזאבים הטלואים מחוברות זו לזו במידה רבה יותר מכפי שסברו בעבר, וכי תנועותיהם עשויות לקשר בין מערכות אקולוגיות במזרח אפריקה ובדרומה.
הזאב הטלוא הינו בעל חיים חברתי במיוחד, החי בלהקות משפחתיות מלוכדות. הגורים, שגדלים בעזרת כל חברי הלהקה, זוכים תמיד לאכול ראשונים. בדרך כלל, הרבייה בלהקה שמורה לזכר דומיננטי אחד ולנקבה דומיננטית אחת. שאר הפרטים יכולים להישאר בלהקה ולסייע בגידול צאצאיהם של קרוביהם, תוך שהם ממתינים להזדמנות להפוך בעצמם לפרטים הדומיננטיים. אחרים בוחרים לעזוב ולצאת לדרך עצמאית, בחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר להתרבות.
כל שבעת הפרטים מהפארק הלאומי הגדול ביותר בזמביה ואחד מהגדולים באפריקה, היו בני שלוש ונמנו עם להקת מאיוקויוקו (Mayukuyuku) הגדולה. אילו נשארו בלהקה, סיכוייהם להתרבות היו נמוכים. כדי לעקוב אחריהם במסעם, הצמידו החוקרים לכל אחת משתי הקבוצות קולרי מעקב.
להקת זאבים טלואים בפארק הלאומי קפואה שבזמביה
(צילום: Lennjo/Shutterstock)
להקת זאבים טלואים בפארק הלאומי קרוגר שבדרום אפריקה
(צילום: Simon Eeman/Shutterstock)
לכאורה, לא הייתה להם שום סיבה להרחיק לכת, שכן הפארק הלאומי קפואה מהווה גן עדן עבור זאבים טלואים. שטחו של הפארק עולה על 22 אלף קילומטרים רבועים – בערך כמו שטח מדינת ישראל – ומגוון מיני הטרף שבו והיערות הנרחבים מספקים לזאבים הטלואים שפע של מזון ומחסה. אלא שבמקום להישאר בסביבה, הזאבים הטלואים עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לגמוא מרחקים. "בזכות רגליהם הארוכות, צורת ההליכה הייחודית והסיבולת יוצאת הדופן, הזאבים הטלואים בנויים לתנועה למרחקים", אמר ד"ר סקוט קריל, ביולוג שימור מאוניברסיטת מדינת מונטנה והחוקר הראשי במחקר.
מרגע שעזבו את להקתם, ההישרדות במסע הצפוי להם הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. אף שהם טורפים בעצמם, הזאבים הטלואים מוצאים את עצמם לא פעם דווקא בצד הנרדף. אריות מהווים איום משמעותי, וצבועים ידועים כמי שגוזלים מהם את הטרף שהשיגו בעמל רב. גם חציית נהרות עלולה להיות מסוכנת, בשל הסיכון להיטרף בידי תנינים.
הפארק הלאומי קפואה בזמביה
(צילום: Frank Booth/Shutterstock)
האכלת גורי זאבים טלואים
(צילום: AfricanConservation/Wikimedia Commons)
לאחר שעזבו את הפארק ביולי 2025, שוטטו הנקבות במשך מספר שבועות באזור חיץ לניהול חיות בר הסמוך אליו. זהו אזור שמציע פחות הגנה ופחות טרף מהשטחים שמהם הגיעו. הזכרים, לעומת זאת, נעו מזרחה, אל אזור בלתי מוגן במרכז זמביה. בסופו של דבר, הגיעו שתי הקבוצות לפאתי ערים גדולות ומאוכלסות, ובהן קבווה (Kabwe), קיטווה (Kitwe) ונדולה (Ndola), אך לא נכנסו לשטחן.
ואז, בספטמבר 2025, התרחש דבר יוצא דופן. לאחר ששתי הקבוצות התרחקו יותר מ-1,000 קילומטרים מאזור המחיה שלהן, האחים והאחיות מלהקת מאיוקויוקו התאחדו ליום אחד בלבד – ואז נפרדו שוב. הזכרים פנו דרומה, תוך שהם חוזרים על עקבותיהם ונמנעים מכבישים ראשיים. גם הנקבות פנו דרומה, לכיוון קבווה, וב-10 באוקטובר הגיעו לחלקת יער סמוך לעיר – החלטה שהתבררה כגורלית.
להקת זאבים טלואים בדלתת האוקבנגו שבבוטסואנה
(צילום: Richard Juilliart/Shutterstock)
נתוני המעקב מהשבוע שלאחר מכן הראו שהנקבה שענדה את קולר המעקב החלה לנוע בתבנית חריגה, הלוך ושוב – דפוס האופייני לזאבים טלואים המטפלים בגורים שזה עתה נולדו או חוזרים שוב ושוב אל חבר להקה פצוע. על פי ההערכות, אחת הנקבות שלא ענדה קולר נתפסה במלכודת תיל שהוצבה לציד בלתי חוקי של חיות בר למאכל, ואחיותיה סירבו לנטוש אותה. ב-23 באוקטובר ככל הנראה נפלה גם הנקבה בעלת הקולר קורבן לאותה סכנה: הקולר שלה נחתך והוסר, ובכך נותק הקשר בין החוקרים לבין הקבוצה. "המלכודות האלה", הסביר ד"ר קריל, "הן האיום הגדול ביותר על זאבים טלואים כיום".
בינתיים, הזכרים מלהקת מאיוקויוקו הצליחו לעקוף את קבווה ופנו מזרחה, שם נתקלו בשני מאגרי מים גדולים – והצליחו לחצות גם אותם. בסופו של דבר התיישבה הקבוצה בטריטוריה חדשה המרוחקת כ-419 קילומטרים ממקום הולדתם בקפואה. בסך הכול עברו הזכרים במסעם המפותל ברחבי זמביה מרחק מצטבר של 4,126 קילומטרים – המסע הארוך ביותר שתועד אי פעם בקרב יונק אפריקני כלשהו. לשם השוואה, עדרי גנו נודדים עד 1,800 קילומטרים במהלך הנדידה השנתית המפורסמת שלהם בין קניה לטנזניה.
להקת זאבים טלואים שנצפו בפארק קסונגו שבמלאווי – לראשונה זה יותר מעשור
(צילום: International Fund for Animal Welfare)
להקת זאבים טלואים בפארק הלאומי קרוגר שבדרום אפריקה
(צילום: Bart Swanson/Wikimedia Commons)
כאשר מצרפים את הממצאים למחקרים עדכניים נוספים על תנועותיהם של זאבים טלואים, מתקבלת תמונה מעניינת: אוכלוסיות של המין עדיין מקושרות זו לזו בחלקים נרחבים של מזרח אפריקה ודרומה, למרות המרחקים העצומים המפרידים בין אזורי המחיה שלהן. בשלב מסוים במסעם, עברו הזכרים מלהקת מאיוקויוקו במרחק של קילומטרים ספורים בלבד מקבוצה של נקבות, שאזור המחיה שלה נמצא במזרח זמביה – יותר מ-500 קילומטרים מקפואה.
ממצאי המעקב מעוררים תקווה לכך שזאבים טלואים יוכלו לאכלס מחדש אזורים שבהם נחשבו בעבר לנכחדים מקומית. בפארק הלאומי קסונגו (Kasungu) שבמלאווי, למשל, דווח לאחרונה על נוכחותם של זאבים טלואים – לראשונה זה יותר מעשור. עם זאת, העובדה שנדידות כה ארוכות הפכו הכרחיות עבור בעלי החיים האלה ממחישה עד כמה התפצלו האוכלוסיות שלהם.
סיפורם של האחים והאחיות מלהקת מאיוקויוקו מדגיש גם את מגוון האיומים – טבעיים ומעשה ידי אדם – שאורבים לזאבים טלואים במהלך מסעותיהם. יתרה מזו, מהממצאים עולה כי ייתכן ששמורות בודדות אינן מספיקות, ויש לראות את התמונה הרחבה יותר כדי להציל את חיות הבר.
