באמצע שנות ה-70 העפיל פרופ' אמריטוס אבי פרבולוצקי – אז בחור צעיר שעבד בחברה להגנת הטבע – אל פסגת הר סיני. בעודו משקיף ביחד עם גיאולוג מומחה וצוות בית ספר שדה הר סיני שאותו ניהל, על ההר ממול – ג'בל קתרינה – הם הבחינו בעובדים שמנסים לפרוץ דרך מבצעית חדשה לבסיס חדש על פסגת ההר. "הזדעזענו מהניסיון 'להוריד' את פסגת ההר בפיצוץ. זה יכול היה להיות נזק אדיר לנוף", הוא נזכר. הוא ביקש מהקבלן להמתין 24 שעות וקנה לעצמו זמן כדי למצוא פתרון. "לבסוף, בצבא השתכנעו שאם הם יבנו פיתול בדרך במקום לפוצץ את הפסגה של ההר, זה יחסוך להם כסף – וההר ניצל", הוא מספר. זו הייתה התנסותו הראשונה בשמירת טבע בצורה המעשית.
פרופ' פרבולוצקי היה מהראשונים בישראל שהובילו חשיבה מערכתית באקולוגיה וששילבו בין מדעי הטבע להבנת התנהגות וצרכים אנושיים. בזכות פעילותו רבת השנים, קודמו פרויקטים מרכזיים בשמירת טבע, בניהול שטחים פתוחים ובשיקום נזקים סביבתיים — תוך דגש על איזון בין טבע לאדם. השנה במסגרת הוועידה השנתית ה-53 למדע ולסביבה, שתיערך ב-8–9 ביולי באוניברסיטת תל אביב, יוענק לפרבולוצקי פרס מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה.
הגישה המערכתית
אחרי לימודי תואר ראשון בביולוגיה ובמקביל ללימודי תואר שני בזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מצא את עצמו פרבולוצקי בסיני, עובד כמדריך בחברה להגנת הטבע. "הייתי בוגר תואר ראשון וסטודנט לתואר שני, אז זה נראה למעסיקים שלי מציאה, אבל לי, למען האמת, לא היה מושג מה מימיני ומה משמאלי", הוא מספר. מהר מאוד מצא פרבולוצקי את מקומו והתקדם לתפקיד משמעותי יותר. "נכבשתי באהבה לחבל הארץ הזה ולמה שהוא מציע. לא ניהלתי דבר בחיי עד אז, אך כעבור שנה כשהקימו את בית ספר שדה בהר סיני מוניתי למנהל המקום".
במקביל פיתח הצוות בבית ספר שדה תוכנית הדרכה שמסתכלת על האזור בצורה מערכתית. "שם היו הניצנים של תפיסת העולם שמוליכה אותי עד היום: הגישה המערכתית". החידוש של פרבולוצקי וחבריו היה היכולת להסתכל על כלל מרכיבי הסביבה ולהרכיב מהפרטים תמונה של מערכת שלמה. "המדע מחולק למגירות צרות – תחומי מומחיות ספציפיים. בזכות אלה הוא התפתח אבל גם נכשל: ככל שאתה מתמחה ב'מגירה', אתה מפספס את ה'ארון' כולו". לכן, במיוחד באקולוגיה – שבה המערכת היא הנושא – נדרש היה להבין את מארג היחסים המורכב בין בני אדם, צומח, בעלי חיים, ותנאי הסביבה.
את ההשראה לגישה המערכתית שאבו פרבולוצקי וחבריו גם מקורס שהעביר בשדה בוקר פרופ' משה שחק, זוכה פרס מפעל חיים בשנה שעברה. "זה היה ב-1973, ועד היום אני והצוות בבית ספר שדה שניהלתי זוכרים את החוויה. ביום למדנו על המערכת האקולוגית של הר הנגב ובערב דיברנו על איך מה שלמדנו בנגב רלוונטי לסיני", הוא מספר. באחד המפגשים של שחק ופרבולוצקי בסיני, צעדו השניים במדבר במשך חצי יום וחשבו שהגיעו לשטח שבו לא עברו אנשים אחרים לפניהם. "בכל זאת, מצאנו גללי עזים (מגידולי הצאן של הבדואים המקומיים, ת"ע). שם הבנתי שאין מקום בסיני, ובהמשך בישראל, שבני האדם לא השפיעו עליו בצורה ניכרת".
כעבור כמה שנים נחתם הסכם השלום עם מצרים. "בית ספר שדה הר סיני הועבר לחסות האוניברסיטה של איסמעיליה, ומשמש עד היום תחנת מחקר קדמית שלהם", אומר פרבולוצקי. הוא מציין שהמבקרים הישראלים בחצי האי ממשיכים להגיע לשם גם בימים אלה. "אני חבר פסיבי בקבוצת וואטסאפ של הדור הנוכחי של המדריכים ומתעדכן במה שמתרחש שם. במשך השנים ביקרתי באזור לא מעט פעמים". פרבולוצקי נותר מרותק לנוף ההררי במדבר. "זה אחד האזורים היפים בעולם ואני אובייקטיבי – ראיתי לא מעט עולם מאז השנים שלי שם", הוא אומר.
תחילתו של תחום האקולוגיה
לאחר התקופה בסיני יצא פרבולוצקי ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה-דייוויס שבארצות הברית. שם נפתח בפניו עולם חדש. "בסוף שנות ה-60, כשלמדתי לתואר הראשון בארץ, קיבלנו קורס אחד באקולוגיה וגם זה לפי דרישתנו, ובארצות הברית עמד מולי היצע של עשרות קורסים כאלה". במבט לאחור, פרבולוצקי סבור שמדובר היה בנקודת מפנה בחייו המקצועיים. "במשך שנתיים לקחתי הרבה יותר קורסים ממה שנדרש לפני ביצוע מחקר עצמאי, וזה נתן לי תשתית מדעית חזקה".
6 צפייה בגלריה
פרופ' אבי פרבולוצקי בטיול בסיני עם בתו טל ב-2019
(צילום: באדיבות פרופ' אבי פרבולוצקי )
נושא המחקר שלו בדוקטורט נבע מהיכרותו עם הבדואים בסיני. "גירה אותי להמשיך ולהבין איך מתפרנסים ממשאבי טבע בצורה נכונה אקולוגית. האינטואיציה שלי הייתה שחברות מסורתיות יודעות לעשות את זה נכון ובאופן אינטואיטיבי". "עם אנגלית צולעת ועם קשרים עם כמה יהודים טובים", פרבולוצקי מצא את עצמו בפרויקט מחקר אמריקני גדול שהתקיים במדינות מתפתחות רבות בעולם. במסגרת הפרויקט הוא נשלח לצפון פרו וחקר את נושא גידול העזים. "בתקופתי בסיני התחילה המסורת של 'טיול אחרי צבא', אז מבחינתי החוויה בפרו הייתה תחליף". נושא הרעייה הוא מערכתי בהגדרה כי הוא כולל שלושה רכיבים בלתי נפרדים: הצומח הטבעי שמושפע מתנאי הסביבה, בעלי החיים המבויתים שאוכלים אותו והאדם שמגדל את בעלי החיים הרועים – שהוא חלק בלתי נפרד מהמערכת. רק הבנה של כל הגורמים יחד תוביל להבנת המערכת.
"את הצעת המחקר כתבתי ללא אינטרנט ולפני שידעתי משהו על השטח. בפועל, בשטח שום דבר מהתיאוריה לא התאים למציאות. בשנה אחת התנאים האקלימיים היו ממוצעים וירדו 100 מ"מ גשם. כעבור שנה – בצורת, רק 10 מ"מ. ואחריה הגיע הקצה השני – 2,000 מ"מ גשם בשנה", הוא מספר. את ההסבר לכך גילה דווקא כשחלה בטיפוס ונאלץ לנוח בעיר הבירה לימה. "בספרייה קראתי שאחת לכמה שנים יש שנה ברוכה בגשם וכל העדרים מגיעים לשם. היום אנחנו יודעים שזו תופעת 'אל ניניו' (התחממות מי האוקיינוס השקט בעיקר באזור המשווני המשפיעה על כמות המשקעים באזורים נרחבים ברחבי העולם, ת"ע)".
אחת התובנות המרכזיות של פרבולוצקי הייתה שהתופעה המכונה "רעיית יתר" קשורה יותר למדעי החברה מאשר למה שנגלה מול עיניו בשטח. "במהלך הדוקטורט לקחתי גם קורסים באנתרופולוגיה ובמדעי המדינה. הבנתי שפוליטיקה היא קבלת החלטות כאשר יש יותר מגורם או אינטרס אחד", הוא מספר. מכך הוא הסיק שהקביעה שיש רעיית יתר היא גם תוצאה של תחרות בין מגדלי בקר עשירים לרועי עיזים עניים וגם צעד בירוקרטי של המשרדים הממשלתיים שרוצים להגביר שליטה בשטח.
לבנות גשרים
באמצע שנות ה-80 ולאחר הדוקטורט, חזר פרבולוצקי לארץ והתמנה לסמנכ"ל החברה להגנת הטבע. בהמשך הוא עבד שנים ארוכות במינהל המחקר החקלאי – מכון וולקני, וכיהן בתפקידים נוספים שבהם עסק בשמירת טבע, במשאבי טבע ובשטחי מרעה. בין השאר, הוא כיהן כחבר במספר ועדות שעסקו בשריפות גדולות ובשיקום לאחריהן, כולל יו"ר הוועדה הממשלתית לשיקום הכרמל לאחר השריפה ב-2010. לדברי פרבולוצקי, הוא תמיד נע על התפר שבין מקצועי לציבורי. במשך השנים הוא היה חלק מצוות שמכין תוכנית לניהול היער עבור קק"ל ועזר בהקמת פארק טבע ברמת הנדיב תוך שילוב מחקר בהתוויית תוכניות ממשק. ברמת הנדיב נבדקה האפשרות לשימוש ברעייה ככלי ממשק למניעת שריפות והוקם אזור החיץ למניעת התפשטות שריפות בישראל. עוד היה שותף בהקמת המארג – התוכנית הלאומית להערכת מצב הטבע. כשני עשורים חלפו מאז, והוא מרוצה מפני שהיא "ממשיכה לעבוד עד היום בצורה יפה".
בשנים 1998–2003 היה פרבולוצקי המדען הראשי של רשות הטבע והגנים (רט"ג). "במהלך האינתיפאדה השנייה עברנו משבר כלכלי קשה מאוד בגלל הכנסות נמוכות מתיירות. משרד האוצר נתן לנו כסף והציע שנפתח מקורות הכנסה ליום הסגריר הבא".
אז עלה לדיון הרעיון להקים גשר מעל הבניאס, שיביא את האנשים עד לערוץ הנחל ויסייע להכנסות. בתור המדען הראשי, הוטלה עליו המשימה להמליץ להנהלה אם לבצע את התוכנית או לא. "כל אנשי המקצוע במחוז צפון ובמטה היו נגד. מצד אחד קיים החשש התיאורטי מפגיעה בסביבה הרגישה ומצד השני הרצון של הציבור להתקרב למפל הזורם, לשמוע ולהרגיש אותו". לבסוף הוא המליץ ללכת בעקבות רצון הציבור. "היום זו הצלחה גורפת – אין פגיעה בטבע, והציבור מרוויח", הוא אומר. "תפקיד המדען הראשי ברט"ג היה רב-גוני. היו היבטים רבים שצריך לשקלל בקבלת ההחלטות. הבנתי שמאחורי כל החלטה יש ציבור משתמשים או ריבוי אינטרסים מצד אחד וידע מוגבל. למעשה הרגשתי יותר כמו שופט מאשר כמו מדען".
ראיית העולם הזו, שרכש בתחנות הרבות לאורך הדרך – מסיני, דרך פרו ועד ישראל – מלווה אותו עד היום. אפשר לצפות בו מדבר עליהן בריאיון וידאו שמופקד בספרייה הלאומית. "בשנים האחרונות אני יועץ לפרויקטים בחקלאות ובסביבה. בשיקום נחל ציפורי, למשל, רוצים להגיע להפרדה מרחבית בין הנחל לבין עדרים שרועים במשך עשרות שנים בגדות הנחל ושותים ממימיו. באתי מוכן: ידעתי שראשית צריך להבין את המגדלים, את המחסור במשאבים ואת שאר הבעיות שאיתן הרועים מתמודדים". במסגרת הפרויקט, המנוהל על ידי רשות נחל קישון ויד הנדיב, לא נעשה שימוש בסמכות או באכיפת חוק, המשימה מתקדמת בהצלחה חלקית בעזרת סבלנות ואורך רוח. לדבריו, הוא ושותפיו יודעים שאם יעזרו למגדלים לפתור את הבעיות שלהם בהסכמה, הם יפתרו את הבעיות של הנחל. במבט לאחור, כשהוא מסכם קריירה בת חמישה עשורים, הוא אומר: "אני גאה בהכול".
בואו לגלות מחקרים פורצי דרך בוועידה השנתית ה-53 למדע ולסביבה, שתתקיים באוניברסיטת תל אביב ב-8–9 ביולי >> להרשמה לוועידה.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
