במבצע "נוף פראי" בשנת 1997, הצליח הכלב קליי לאתר מחבלים, וכוחות צה"ל חיסלו אותם. הגופות הובאו ארצה, ואחת מהן התבררה כגופתו של האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. על הגופה היו סימני הנשיכה של קליי. לוחם עוקץ והכלב קיבלו תעודת הערכה ממפקד יחידת אגוז, שהובילה את המבצע.
הסיפור הזה, על הכלב שנשך את בנו של נסראללה, הוא רק אחד מבין הסיפורים שנחשפים בספר "ההולכים בראש" (הוצאת ידיעות ספרים), המביא סיפורים נבחרים מההיסטוריה של יחידת עוקץ. את הספר כתבו בוגרי היחידה היוקרתית, יקיר חג'אג' וליה להבי, שיצאו למסע משותף בעקבות המורשת הצבאית של עוקץ.
חג'אג' (33) עבד עם כלבים כבר בהיותו ילד בן 10. הוא גילה את יחידת עוקץ דרך בוגריה, התאהב ברעיון הפעלת הכלבים ביחידה הצבאית וסימן אותה כיעד. כאשר שירת בעוקץ, פסגת שאיפותיו הצבאיות, גילה להפתעתו שביחידה אין ארכיון מסודר או תיעוד ממשי של מורשת הקרב. הידע נשמר כתורה שבעל פה בקרב משרתים ותיקים. הוא החל לחקור ולאסוף סיפורים, תמונות ומידע על היחידה כבר בראשית שנות ה-2000, כשהחומרים החלו לעלות לרשת.
האיסוף נהפך עם הזמן לאובססיה, והאובססיה נהפכה לספר, שאותו כתב עם ליה להבי (35), גם היא לוחמת עבר מהיחידה. המטרה הראשונית שלהם הייתה לשמר את המורשת עבור היחידה, אבל עם הזמן הם הבינו שיש בידם חומר רב ועשיר שמספיק לספר של ממש, המיועד גם לציבור הרחב.
לא מוותרים על הכלבים
כשחושבים על הכלבים של יחידת עוקץ, חושבים בעיקר על רועה בלגי ורועה גרמני, אבל בשנות ה-90 היה ניסיון מפתיע להפעיל בתוך עוקץ יחידת פינצ'רים. "לאחת הלוחמות היה פינצ'ר, והיא הייתה בקשר עם מגדל פינצ'רים מעין החורש. היא הביאה את הפינצ'רית ליחידה, בתקופה שבה היחידה הייתה מין קיבוץ קטן שבו כלבים מסתובבים לפעמים חופשיים, ומשחקים איתם וישנים איתם בחדרים. היה וייב אחר לגמרי", מספר חג'אג'.
הוא ממשיך ומספר כי "עם הזמן העמיקו ולמדו שהפינצ'רים הם כלבי שמירה מעולים. הם לא יבהילו שום גנב, אבל הם ערניים ודרוכים כל הזמן, חדי שמיעה ומתריעים בנביחה ברגע שמישהו מתקרב. בשלב הזה נובט רעיון מבצעי ומפתחים אותו ליכולת מבצעית של ממש, שהופעלה פעמים בודדות".
ליה להבי: "מבחינת ההתפתחות הווטרינרית, היה קושי לתת טיפול רפואי – אם חובשים סירבו 'לבזבז' ציוד רפואי על כלב, ואם הלוחמים שלנו השיגו ציוד מחובש ששיתף פעולה אבל לא היה הידע הדרוש כדי להעניק טיפול נאות. לאט-לאט הבנו שזה עוד משהו שאנחנו צריכים ללמוד לעשות בעצמנו"
הניסוי החביב עם פינצ'רים לא האריך ימים, אבל יחידת עוקץ עדיין חיה ובועטת. כך, למשל, לוחם עוקץ השתתף עם לוחמי שלדג במבצע "רבות הדרכים" בסוריה בשנה שעברה, שבו פשטו כוחות צה"ל על מפעל תת-קרקעי של משמרות המהפכה של איראן לייצור טילים מדויקים.
כלבים רבים נפלו במלחמה, מה שגרם לאובדן קשה וכואב הן מבחינה אישית והן מבחינה מבצעית. היחידה מקיימת טקסי קבורה ייחודיים לכלבים שנהרגו, המעידים על הקשר העמוק איתם. "זה אובדן אישי וגם מבצעי, כי כלב מיומן יכול להציל מאות חיי אדם, כמו שראינו במלחמה הזו ובמבצעים במהלכה", מסבירה להבי. "מבחינת ההתפתחות הווטרינרית, היה קושי לתת טיפול רפואי – אם חובשים סירבו 'לבזבז' ציוד רפואי על כלב, ואם הלוחמים שלנו השיגו ציוד מחובש ששיתף פעולה אבל לא היה הידע הדרוש כדי להעניק טיפול נאות. לאט-לאט הבנו שזה עוד משהו שאנחנו צריכים ללמוד לעשות בעצמנו".
לדבריה, "במלחמה הזו, הווטרינר שלנו נכנס פנימה כשצריך ומשתתף בפינוי של הכלבים. יש הבנה שככל האפשר, צריך לחזור ולקחת את הכלב. היה מבצע שבו כלב נותר פצוע בפנים, וחוליית עוקץ התעקשה ולקחה יוזמה, לא ויתרה על הכלב. הלוחמים העניקו לו טיפול ראשוני בשטח עד שהגיע לאמבולנס הווטרינרי שלנו. זה היה כלב ששמו פומבה".
"עוקץ הייתה אולימפוס בעיניי"
הסיפורים שנאספו מתולדות היחידה מרתקים. בין השאר עלה סיפור פציעתו של נחמי פיינבלט ליד מוצב הבופור ב-1997. סמוך לאחד הכפרים הופעל אז נגד כוח צבאי מטען צד שהטמין חיזבאללה. נחמי וכלבתו לינדה נפצעו, לאחר שחוליית מחבלי חיזבאללה הפעילה את המטען בשלט רחוק באופן מכוון על הלוחם וכלבתו. פיינבלט פרסם לאחר שחרורו את הספר "סיפורו של כלבן צבאי", שהיה אחת מהיצירות הראשונות על יחידת עוקץ.
להבי החלה לאסוף מידע על ההיסטוריה של הכלבנות הביטחונית בישראל בשנת 2009, עוד לפני שחג'אג' התגייס. היא התמחתה בהיסטוריה המוקדמת של עוקץ (תקופת ההגנה), ואילו חג'אג' התמקד בהיסטוריה העדכנית של היחידה. העבודה שלהם נמשכה כ-16 שנה על אש קטנה, בזמנם הפנוי, כשהם משוחחים ומראיינים מאות אנשים, בהם לוחמים ומפקדים ביחידה.
הכלב הפצוע פומבה בתהליך השיקום
(באדיבות צוות בית החולים לחיות בבית דגן)
"עוד לפני שהגעתי ליחידה רציתי לשרת בה", מספר חג'אג'. "גיליתי אותה דרך כמה בוגרים שפגשתי והתאהבתי ברעיון של להפעיל כלבים. התחלתי לחקור, לחפש סיפורים ולשמוע על עוקץ, שהייתה מעין אולימפוס בעיניי. כשהגעתי הייתי בטוח שפתאום כל המידע הזה יהיה פרוס בפניי בצורה מאורגנת וסדורה. להפתעתי גיליתי שביחידה אין ממש ארכיון מסודר. הדברים השתמרו, אבל כתורה שבעל-פה. הבנתי שאני רוצה לארגן את הדברים וחברתי לליה, שגם לה יש סיפור דומה. ביחד התחלנו לבצע עבודת מחקר מעמיקה ומקיפה מאוד. הבנו שיש פה סיפור גדול מהחיים".
"ציפיתי למצוא ביחידה 'חדר מורשת', ובמקום זאת מצאתי חדרון אפלולי קטן", הוא נזכר. "אפילו התאורה לא עבדה. היו שם מעט קלסרים ותחקירים, ולימים גיליתי שחלקם נאספו והובאו ליחידה על ידי ליה מארכיונים חיצוניים, כמו ארכיון צה"ל וארכיון ההגנה".
השניים נאלצו לאסוף מידע בעצמם וערכו שיחות רבות עם לוחמים ומפקדים לשעבר, כדי לאסוף פיסות היסטוריה וליצור תמונה מדויקת מראשית ימי היחידה ועד היום. "אני התגייסתי אחרי שליה השתחררה. לא נפגשנו פיזית ביחידה, אבל שמעתי שאחת הלוחמות ביחידה התעניינה בתחום ההיסטוריה וניסתה לאסוף חלק מהמידע. כך נוצר הקשר", משחזר חג'אג'. "ליה למדה תואר ראשון ותואר שני בהיסטוריה, ואת העבודות שלה עשתה על התחום של כלבנות ביטחונית בארץ ישראל, בדגש על תקופת ההגנה. זה היה התחום החזק שלה. נוצרה בנינו הפריה הדדית".
הספר מסודר לפי אירועים, עם כותרות קצרות, כדי להנגיש את המידע לקהל ובתוכו גם לדור הצעיר. המטרה היא לאפשר לקוראים להתמצא בספר ולמצוא את הסיפורים שיעניינו אותם, במקרה שאין להם פנאי לקריאה רצופה.
להבי התגייסה ב-2008, אבל עוד לפני כן פגשה את אלי גינסברג ואסף חממי, שנפלו במלחמה. "הם עשו פרויקט בהתנדבות, שבמסגרתו הדריכו בני נוער בהרצליה. אלי וחממי היו דמויות בולטות מאוד ונשארנו בקשר לאחר מכן. רציתי להיות במקום הכי קרבי לבנות, וזה היה יחידת עוקץ. העובדה שיש כלבים הייתה בונוס, אבל עניין אותי שירות קרבי".
היא שירתה בפלגה המבצעית לצד אנג'י, הכלב שלה מגזע רועה בלגי (מלינואה). כתבה על רודולפינה מנצל, מאלפת הכלבים שהקימה את יחידת הכלבנים של ההגנה, הובילה אותה למחקר על ההיסטוריה של היחידה: "קיבלתי אישור ללכת לארכיונים ולהתחיל לחפש, ונתנו לי את הסיווגים המתאימים. הייתי חוזרת מפעילויות, המדים עוד מסריחים, וסגן מפקד היחידה שהיום הוא יו"ר עמותת 'ההולכים בראש' היה מחבר אותי לנהג שלו שהיה לוקח אותי לארכיון צה"ל. הייתי יושבת בחדר עם הזיעה והריח של הכלבים וכולם התרחקו ממני".
ד"ר רודולפינה מנצל מאוסטריה, מייסדת הכלבנות הצבאית בארץ ישראל, נמלטה מהמדינה שסופחה בידי הנאצים והתיישבה בקריית חיים. היא הקימה בקריית מוצקין את "המכון לחקר כלבים ואילופם", שפעל במסגרת ההגנה. לאחר הקמת המדינה עבר הארגון לצה"ל. בשנות ה-50 של המאה הקודמת פורקה היחידה, רק כדי לקום מחדש בשנות ה-70, לאחר הפיגוע ביישוב מעלות שבו נלקחו עשרות תלמידים כבני ערובה. באירוע בני הערובה במלון סבוי ב-1975 הוקפצה היחידה למקום. הכוח הפורץ למלון הסכים לשלב את הלוחמים וכלביהם, אך סירב לשילובה של הלוחמת נרי רוזנפלד על רקע מגדרי. בהמשך, ההשתתפות של הלוחמים בוטלה. כשבוע מאוחר יותר התפרסמה בעיתון "ניוזוויק" תמונה שבה נראים הלוחמים עם כלביהם, והצנזורה הצבאית ביטלה מהדורה שלמה של העיתון בארץ.
לבד עם הכלב
חג'אג' ולהבי כתבו גם על אירועים שהוגדרו ככישלונות או כללו אתגרים קשוחים. היחידה ידעה לאורך השנים לצמוח מאירועים כאלה, להפיק לקחים וליישם. בין השאר אפשר לקרוא על הכלבה אמסטל, שבשנת 2000 הצילה את חייהם של חיילים כשהופעל מטען בזמן שסרקה את השטח; על הפעילות של היחידה באסון ורסאי, שבמהלכו הצליח כלב היחידה לאתר אישה חיה בין ההריסות; על הפעלת כלבים במנהרות חמאס; על הכלב אריק, שתרם להבנת תמונת המצב לאחר חטיפת גופתו של הדר גולדין, ועוד.
"האירוע הראשון שתפס אותי הוא אירוע נווה אור בשנת 1991. היחידה הוקפצה כי חדרו מחבלים ומחבל אחד הסתתר במטע", אומר חג'אג'. "הלוחמים של עוקץ עבדו שם עם לוחמי סיירת מטכ"ל. באותה תקופה הכלבים לא היו מאומנים לסרוק שטח כזה. הם היו מאומנים לעבודה במבנים, וההפעלה של הכלבים שם לא הייתה טובה. הלקח שיצא משם הוא לפתח את היכולת של הכלבים לסרוק בשטח פתוח. זה הרגע שבו נפל האסימון ונפתחה יכולת חדשה, והיום היא יכולת סופר חשובה".
"עוקץ הייתה עבורי מעין אקדמיה ברמה המקצועית", הוא אומר. "ב-2014 היו שני מבצעים, 'שובו אחים' ו'צוק איתן'. ב'שובו אחים' הכלב שלי סטארקי איתר אמצעי לחימה, וזה מה שנקרא הצלחה מקצועית. לעומת זאת בצוק איתן לא נכנסתי למלחמה, לצערי, בגלל הכלב. אחרי שהייה בשטחי הכינוס הכלב סבל ממכת חום. ללא הכלב שלו, לוחם עוקץ מאבד מהיכולות שלו. לעזה נכנס במקומי לוחם אחר עם כלב אחר".
יקיר חג'אג': "יש כאלה שמנסים להתחרות ללא הצלחה במה שכלבים יודעים לעשות. רובוטים עדיין רחוקים מלהחליף כלבים. לא פשוט לשלוח כלב בידיעה שאתה שולח אותו למקום שיש בו סכנה והוא עלול למות או להיפצע, אבל אנחנו עושים את זה בלב שלם. אני מעדיף להשתמש בכלב כדי להציל חיי אדם"
הוא מעיר כי "אחד המאפיינים החשובים שכדאי להבין כשמדברים על עוקץ הוא שמדובר ביחידה שעובדת בפרטים. לוחם עוקץ לא עובד עם הצוות שלו. כמעט בכל הצבא המרכיב של הצוות הוא הכוח של הלוחם: חיים ביחד, נפגשים ביחד, מבלים ביחד ונלחמים ביחד. בעוקץ, כבר משלב המסלול, מהרגע שאתה מקבל את כלב האימון שלך, אתה מתאמן איתו לבד. מה שמכונה 'אימון פרט'. מאפייני השירות הם סוליסטיים למדי. זה אומר שהמון אנשים חוו המון אירועים, חלקם משמעותיים מאוד, אבל הם חוו אותם לבד. אין מי שיידע להשלים את הסיפור.
"בעצם, כדי להגיע לסיפור ולהיסטוריה, אתה חייב לדבר עם האדם שהיה שם. זה הופך את העבודה למעט סיזיפית, אבל מבחינתי זה הופך את השיח על תולדות היחידה למרתק. בהמון יחידות מי שעיצבו את הנרטיב וההיסטוריה הם המפקדים – הם הובילו את הכוח והיו מפקדי המבצע שתכננו וביצעו. פה יש לוחם בודד שהיה שם, והוא אומר את זה מהעמדה של לוחם. הוא רואה את הדברים מזווית אחרת לגמרי, שהיא לאו דווקא הזווית של הקצין שהוביל את המבצע".
חיי אדם מעל הכול
"אין לכלבים תחליף. הלוחם לא מסוגל לעשות מה שהכלב מסוגל וראינו זאת באינספור מקרים", אומר חג'אג'. "לדוגמה האירוע של מרואן מלוח. זה אירוע שבו לוחמת הפעילה כלב ב-1993, במבצע 'טיול פסח' יחד עם יחידת שלדג. הלוחמת נכנסה עם הכלב אחרי שסרקו את הבית ולא מצאו כלום. בשלב הזה הכלבה נכנסת ונובחת ומסמנת על איזה קיר לבן בלי כלום. שוברים את הקיר ומוצאים שני זוגות של מחבלים מסתתרים בתוך קיר כפול. לוחמי שלדג סרקו ולא מצאו כלום, ואז נכנסה כלבה שאומנה לעבוד עם החושים שלה ומצאה את המחבלים. אין לזה תחליף. גם היום בעידן הטכנולוגיות יש כאלה שמנסים להתחרות ללא הצלחה במה שכלבים יודעים לעשות. רובוטים עדיין רחוקים מלהחליף כלבים".
הקשר בין לוחם לכלבו הוא קשר עמוק וקרוב, המתפתח משלבים מוקדמים של השירות. הכלב הוא שותף יחיד לכל האימונים והמבצעים. אולי בגלל זה יש היום גם ביקורת על העובדה שבסופו של דבר הכלבים פועלים באזור מלחמה.
"אין ספק שזה מורכב", מודה חג'אג', "לא פשוט לשלוח כלב בידיעה שאתה שולח אותו למקום שיש בו סכנה והוא עלול למות או להיפצע. עם זאת, אנחנו עושים את זה בלב שלם. אם זה חיי כלב או חיי אדם, אני מעדיף להשתמש בכלב כדי להציל חיי אדם. לכלב הזה אין אמא שתבכה עליו. אם אני יכול לחסוך למשפחה דפיקה כזו על הדלת, אעשה זאת. אבל צריך לזכור שהכלבים האלה לא נשלחים אל מותם. לא יישלח כלב לבית שבו אני מנהל חילופי אש וידוע שיש מחבל, כי אז לכלב אין יתרון יחסי על מחבל חמוש. הכלב יישלח בסיטואציה שבה אני לא יודע אם יש מחבל. במצב כזה, המהירות, החושים והתגובות האינסטינקטיביות יהפכו אותו לבעל יתרון משמעותי על אותו מחבל חמוש, במקרה שהוא שם. הכלב יידע לתת לי אינדיקציה שהמחבל מסתתר ואיפה".
גילוי יוצא דופן בספר הוא עובדת השתתפותה של לוחמת עוקץ עם כלב הצלה במבצע חיפוש מבקש ביו"ש במבצע טיול פסח (1992). האירוע, שהיה חריג באותה תקופה, סימל את העיקרון המנחה של היחידה: האמת המבצעית והמקצועיות קודמות לשיקולי מגדר. "במבצעים כאלה ביהודה ושומרון לא היו לוחמות. ההכרח הכלבני-מבצעי קבע שהיא תשתתף", אומרת להבי. "זו הייתה סנונית שבישרה כי האמת המקצועית היא מה שמנחה את היחידה ולא מגדר. הכלב מגיע כדי להיות מכפיל כוח. עוקץ הוא כלי וצריך לדעת להשתמש תמיד בכלי הנכון".
לדברי חג'אג', "בהתחלה היחידה הפעילה את הלוחמות לא בעמדה קרבית קדמית אלא רק בסריקות הצלה באירועי אסונות, ועם הזמן היא התחילה להפעיל אותן גם בפעילויות התקפיות, מה שהיה פורץ דרך לזמנו. זו דוגמה לחשיבה מחוץ לקופסה. מאחר שאין עוד מישהו בצבא שמפעיל כלבים – מוטל עליך לחשוב, להמציא ולהביא פתרונות".
להבי מרגישה שליחות מיוחדת. "תמיד הרגשתי שאם היו יודעים עוד על היחידה המיוחדת שלנו, הראשונה בתולדות כוח המגן העברי, זה היה נותן המון למורשת ולמורל היחידתי", היא מסכמת, "אני מאמינה שאנשים צריכים לדעת מאין הגיעו".
