תת-סדרת הלטאות בישראל מונה שמונה משפחות, 27 סוגים ו-42 מינים. מדובר במספרים שמהווים עדות למגוון הביולוגי העצום של ישראל, על אף שטחה הקטן. מהחרמון הגבוה, דרך החורש והבתה במרכז הארץ ועד לחולות הנגב ולמדבר הצחיח. כל אזור והלטאות הייחודיות לו.
לרגל יום הלטאה הבינלאומי החל היום (ה'), מסביר ד"ר דותן רותם, אקולוג שטחים פתוחים ברשות הטבע והגנים, על כמה מהן. "למרבית הלטאות ארבע רגליים, אך יש גם מינים חסרי רגליים. ללטאות יש קשקשים על הבטן, להבדיל ממגיני הגחון של הנחשים המאפשרים להם את תנועת הפיתול וההתקדמות. מרבית המינים מטילים ביצים אך יש גם כאלו המשריצים ולדות. הן מצויות בכל בתי הגידול היבשתיים, חלקן אימצו אותנו בני האדם וחיות בסמיכות אלינו ואף ממש בתוך הבתים שלנו", מסביר ד"ר רותם.
לטאות ממלאות תפקידים מרכזיים במארג המזון של מערכות אקולוגיות. הן טורפות יעילות של פרוקי-רגליים, וכך מסייעות בוויסות אוכלוסיות מזיקים. הן גם מקור מזון לבעלי חיים רבים, כולל נחשים, עופות דורסים ויונקים. חשיבותן בשמירת הטבע רבה משום שהן רגישות להרס בתי גידול, זיהום, והתחממות עולמית – ולכן מהוות אינדיקטור חשוב לבריאות המערכת האקולוגית.
על כן, ד"ר רותם מדגיש ואומר כי שמירה על מגוון מיני הלטאות היא חלק בלתי נפרד ממאמץ כולל לשימור המגוון הביולוגי בישראל. "יציאה לטבע יכולה להתקיים במקביל להנאה מיופיין של הלטאות מבלי לפגוע בהן", הוא מדגיש. "הימנעו מהרמת לטאות או ניסיון ללכוד אותן. עצרו והתבוננו בהן בניסיון להבחין בהתנהגות מיוחדת. הימנעו מהרמת והזזת אבנים או סלעים – לטאות רבות משתמשות בסדקים ובמחילות כמקומות מחסה. הזזת אבנים עלולה לחשוף אותן לטורפים או לפגוע בהן ישירות. אל תסטו משבילי טיול – בעת סטייה משביל טיול אתם עלולים לדרוך על לטאה באופן ישיר, בעיקר בשעות הקרירות, או באופן עקיף אם דרכתם על אבן תחתיה מסתתרת לטאה. אל תאספו לטאות מהטבע – כל מיני הלטאות בישראל מוגנים, ואיסופן הוא עבירה על החוק".
כאמור, בישראל יש מגוון עשיר של לטאות. הראשונה שבהן, היא שממית הבתים, שנפוצה בישראל באזורים מיושבים חקלאיים וטבעיים, ופעילה בעיקר בלילה. אחד המאפיינים המרשימים שלה הוא יכולת הטיפוס הייחודית – כפות רגליה מצוידות ברפידות מיוחדות עם מבנים זעירים דמויי שערות, הנצמדות למשטחים חלקים.
התאמה זו מאפשרת לה לנוע על קירות, תקרות, ואפילו זכוכית. עיניה הגדולות מותאמות לראיית לילה, והיא חסרת עפעפיים – במקום זאת יש לה קרום שקוף אותו היא מנקה בליקוק. "בדומה לשממיות אחרות, בעת סכנה או ניסיון טריפה, השממית מסוגלת לנתק את הזנב. הוא ממשיך לזוז עוד מספר שניות, דבר המושך את עינו של הטורף בעוד השממית יכולה לברוח (הזנב צומח בהמשך). לשממיות קול אופייני וניתן ללמוד על נוכחותן גם בשמיעת קולות הנקישה שהן מפיקות. לשממיות תפקיד חשוב בציד של יתושים, זבובים ועשים", מסביר ד"ר רותם.
המין הבא שבו ניתן להבחין קרוי שממית זוטית. כשמה כן היא, אחת השממיות הקטנות בישראל (אורכה כ-6-4 ס"מ בלבד). גופה דק וזריז, גווניה חומים אדמדמים, המתמזגים היטב עם סלעים, ומייחד אותה פס כהה על ראשה המכסה גם את העין.
"בישראל היא מצויה באזור המדברי מבקעת הירדן ומדבר השומרון היובשניים ועד לאילת. הזוטית המוצאת מסתור מתחת לאבנים או במחילות שנקרות על דרכה. היא מטילה ביצה אחת בכמה מחזורי רבייה במהלך הקיץ", מסביר ד"ר רותם.
לעומתה, הלטאה הירוקה היא מהגדולות שבלטאות ישראל, בדגש על צפון הארץ. הזכר מתאפיין בצבע ירוק עז ולעיתים גם כתמים כחולים על הגרון. אורכה עשוי להגיע ל-30 ס"מ, כולל הזנב. היא חיה בשטחים פתוחים של שולי חורש ויער בגליל העליון והתחתון, בצפון הגולן בחרמון ואף בכרמל. בעבר, היו תצפיות במין מיוחד זה גם בהרי יהודה ובשומרון.
"הסיבות להיעלמותה מאזורים אלו לא ברורים אך בהחלט ייתכן ומדובר בפיתוח. לדוגמה, באזור חיפה והכרמל ידוע כי לטאות ירוקות נכחדו ממקומות שעברו פיתוח אינטנסיבי. גם לאחר שנים של השתקמות צומח וחורש טבעי הלטאות לא חזרו ואת מקומן תפסו לטאות אחרות", אומר ד"ר רותם.
לטאה גדולה נוספת היא החרדון-צב המצוי, שאורכו יכול להגיע ל-75 ס"מ. צבעו חום-אפור, והוא מותאם לחיים במדבר – בעיקר בערבה ובנגב. עיקר פעילותו הוא בעונות החמות ואילו את החורף הוא מבלה ספון במחילה אותה הוא חופר. על אף גודלו המרשים, חרדון-הצב הוא צמחוני ופעיל בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות. "חרדון העומד בפתח מחילתו ומתחמם בשמש יכול לשנות את צבע גופו בהתאם לטמפרטורת הסביבה", מסביר ד"ר רותם.
לדבריו, "בעוד שבשעות המוקדמות גופו כהה, הרי שבשעות החמות הגוף מקבל גוון בהיר עד לבנבן. החרדון חי בעיקר בשטחים מישוריים ובשטחי הצפה של נחלים מדבריים שם הוא יכול לחפור את מחילותיו. שטחים אלו גם טובים לחקלאות, ובמקרים רבים יש צורך בהצלה של חרדונים משטחים המיועדים לעיבוד חקלאי. התהליך נעשה בתיאום רשות הטבע והגנים והחרדונים מועברים על ידי בעלי מקצוע מיומנים, לבית גידול מוגן".
המין החמישי במספר הוא הזיקית הים-תיכונית, הלטאה היחידה ממשפחת הזיקיתיים בישראל. היא מוכרת ביכולת לשנות צבע, עיניים עצמאיות בתנועה ויכולת לכידת טרף בעזרת לשון ארוכה ומהירה במיוחד. צבע גופה משתנה בהתאם לתנאי סביבה אך בעיקר כאמצעי תקשורת בין פרטים.
לדברי ד"ר רותם, הזיקית נעה באיטיות אך ביעילות בין ענפים, ושומרת על שיווי משקל בעזרת זנב הלופת את הענפים (רגל חמישית) ורגליים בצורת צבת עדינה המותאמות לאחיזה.
הבאות בתור הן שנונית הנחלים ושנונית השפלה, ששמן נגזר מהמבנה המיוחד של אצבעות רגליהן האחוריות. כמינים החיים בשטחים חוליים או של קרקעות לס, התפתח אצלן מעין שינון על חלק מהאצבעות. שינון זה מרחיב את שטח פני הרגל ומאפשר תנועה יעילה ומהירה על פני המשטחים הלא יציבים של החול והלס. התאמות נוספות לחיים בסביבה יובשנית היא היכולת להפריש מלחים מהנחיריים וכן לרכז את השתן לכדי גוש משחתי כמעט מוצק.
בעוד ששנונית הנחלים היא מין עם תפוצה עולמית רחבה ובישראל היא מאכלסת נחלים בכל האזור המדברי, חברתה שנונית השפלה היא מין אנדמי (שנמצא רק בישראל) וייחודי לחולות וקרקעות החמרה במישור החוף הישראלי. "שנונית השפלה נמצאת באזורי הפיתוח המרכזיים של ישראל ולכן נתונה תחת איום מתמיד של אבדן בית הגידול וטריפה והטרדה מצד חיות מחמד. לפיכך, חשוב להגן על בתי הגידול החוליים שעוד נותרו לאורך מישור החוף ולבחון שמירה גם על בתי גידול של חמרה וקרקעות קלות", מסביר ד"ר רותם.
המין שחותם את הרשימה הוא חסר רגליים. מדובר בקמטן, אותו ניתן למצוא בחורש, ביער ובבתה באזור הים תיכוני של ישראל. הקמטן מגושם בתנועותיו ולפעמים מתקשה בזחילה על משטחים כמו כביש או קרקע מהודקת. לעומת זאת, בחורש או על גבי צמחייה הוא נע היטב ובמהירות. "לקמטן יש לסתות חזקות במיוחד והוא יכול לפצח קונכיות של חלזונות. הוא מתבסס בתזונתו גם על פרוקי רגליים אחרים ואף צד לטאות אחרות. לאחר הטלת הביצים, נקבת הקמטן כורכת את גופה סביב הביצים ושומרת עליהן עד לבקיעתן", אומר ד"ר רותם.
