הבוקר (ראשון), מעט אחרי השעה 8:00, שיגרה איראן מטח טילים לעבר ישראל. אחת הזירות שנפגעו הייתה שכונה בנס ציונה, שם נרשמה פגיעה ישירה בבתים פרטיים. שבעה בני אדם נפצעו קל ופונו לבית החולים קפלן ברחובות. גם הכלב ברני, בן 9, פונה יחד עם בעליו – רותה ומשה – לאחר שחולץ מההריסות. "הוא כמו בן משפחה", אמרה רותה.
זירת הפגיעה בנס ציונה
(צילום: ירון ברנר)
"נכנסנו לממ"ד עם ברני, הכלב שלנו. משה, בעלי, לא הספיק להיכנס – ואז הגיע הפיצוץ. זה היה פיצוץ אדיר שהרעיד את הממ״ד. אי אפשר היה לטעות – הבנתי שהטיל פגע בבית. הכול הפך לחושך מוחלט, מלא אבק. בקושי נשמתי", משחזרת רותה. "פתחתי את דלת הממ״ד, קראתי 'משה, משה!' – והוא לא ענה. השניות האלו הרגישו כמו נצח. חשבתי שהוא לא שרד. ופתאום שמעתי אותו צועק מתוך ההריסות. הבנתי שאני לא אהיה אלמנה – והוא חי."
רותה, אחות במקצועה, מספרת שבני הזוג מתגוררים בבית הזה כבר 13 שנה. "זה הבית שטיפחנו. עכשיו הוא הרוס לגמרי. גם המכונית שלי – וגם של בעלי – נכתשו לגמרי. אין לנו מושג מה יהיה הלאה".
את הפינוי היא לא עשתה לבדה. הכלב ברני, שהובא מצרפת ומלווה את המשפחה כבר שנים, היה איתם לכל אורך האירוע. "ברני כלב מאוד מיוחד, רגוע ומרגיע. ברגעים כאלה – הוא נותן לי תחושת ביטחון במקום שאין בו שום ביטחון. אני כל כך מודה לצוות מד״א שהבינו עד כמה הוא חשוב לנו, ואיפשרו לי לקחת אותו באמבולנס. לא נפגעתי קשה, אבל ברני איתי – וזה מה שחשוב".
גם כשהצליחו לצאת מהממ"ד, רותה זוכרת את הקושי לחלץ את הכלב: "בעלי הצליח לפלס דרך החוצה. יצאנו החוצה מבין ההריסות. אבל ברני פחד. הוא פשוט לא רצה לזוז. ואז הגיעו הכבאים ומד״א – והם חילצו אותו בזהירות".
הדקות הראשונות אחרי הפגיעה היו מלאות חרדה ובלבול: "היה חושך מצרים. אי אפשר היה לראות כלום. אבק בכל מקום. ניסיתי לגשש את דרכי לטלפון. כמובן שלא היה חשמל ולא אינטרנט. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר ל-101. זה היה אינסטינקט".
רותה מדגישה את חשיבות המרחב המוגן, אך גם את המחיר הנפשי של האירוע: "הממ"ד הציל את החיים שלנו – אין שאלה בכלל. עכשיו, אחרי שנראה שאנחנו בסדר גופנית, מתחילה ההתמודדות עם כל השאר. מבחינתנו – המלחמה רק מתחילה".
