גאיה קופליס
מסעה של גאיה קופליס בעולם הצילום התחיל ממקום אישי ועמוק - התמודדות עם פוסט-טראומה. במשך שנים, העולם שבחוץ הרגיש עבורה בלתי נגיש, תוך שהוא נוטע בה תחושת פחד ואימה. אולם מאז שגילתה את המצלמה, התאהבה בתיעוד עולם החי בטבע, שהפך עבורה לבית, למקום תרפי ובעיקר הקנה לה את הביטחון לו הייתה כה זקוקה.
"הצילום הפך לכלי טיפולי יוצא דופן עבורי. כשאני אוחזת במצלמה ומתעדת באמצעותה את עולם החי בטבע, אני שקועה לחלוטין, מוגנת, ונטולת כל פחד. עבורי, מדובר בדרך להתחבר מחדש לסביבה ולעצמי, ולעבור תהליך של ריפוי והתעצמות אישית", אומרת קופליס.
"הצילום פתח בפניי עולמות חדשים. הוא הפגיש אותי עם מומחים מרתקים בתחום, הוביל אותי להציל בעלי חיים, לערוך סקרי זוחלים ולהציג את האמנות שלי בפני אחרים. יותר מכך, הוא מסייע לי לשבור מחסומים חברתיים ולהתגבר על הפחד מאינטראקציות עם אנשים", מוסיפה מדריכת הטבע וסוקרת ולוכדת הנחשים, על חיבתה לצילום המאקרו של עולם החי. "אני מקווה שהסיפור והצילומים שלי יעניקו השראה לאחרים, במיוחד לאלו שנאבקים במגבלות, כך שימצאו את הכוח לגלות את עצמם מחדש - בין אם דרך המצלמה, הטבע, או באמצעות כל דרך אחרת שתהיה נכונה ומדויקת עבורם".
כרמית מור
בגיל 11 אובחנה כרמית מור (52) כחולה במחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), שנגרמת בין היתר כתוצאה מחשיפה מוגברת לעשן ולזיהום אוויר. עם הטיפולים הנכונים, התייצב מצבה הרפואי, אולם למרות כל הטיפולים התומכים שקיבלה במרוצת השנים, התדרדר מצב הריאות שלה עד כדי כך שהיא הזדקקה לקבלת חמצן רציפה, מה שהוביל בבוא העת להשתלת ריאות, אותה עברה בסן דייגו שבארה"ב באוגוסט אשתקד.
כרמית מעידה כי דווקא בזמן שהיא חוותה את אחד מרגעי המשבר הגדולים בחייה, מה שהחזיק אותה לאורך כל אותה תקופה קשה היו האופטימיות והשאיפה לחיים יחד עם הרצון העז להמשיך באחד מתחביביה העיקריים: צילום טבע.
"הצילום תמיד היווה ועודנו מהווה עבורי אמצעי ביטוי וכלי ליצירה ואמירה אומנותית. תחום הצילום הקנה לי גם בימים הפחות טובים שלוות נפש וכלי ליצירה מהנה. תמיד שאפתי להצליח לצלם תמונות טובות, למרות כל הקשיים שחוויתי, מה שגרם לי להבין שקיבלתי את החיים במתנה בשביל ליהנות מהם", מספרת כרמית, שחזרה לצלם זמן קצר לאחר ההשתלה, תוך שהיא נכונה תמיד לצאת לטיולים ואתגרים נוספים, יחד עם המצלמה שבידיה, בשאיפה לראות כמה שיותר עולם דרך עדשת המצלמה. "בכל תמונה יש סיפור, ובכל סיפור יש חיים", היא סיפרה.
דני גינזברג
שנת 2015 לא הייתה קלה עבור דני גינזברג (51) מבית שאן, שראייתו נפגעה עקב מחלה שגרמה לו להיות לקוי ראייה. עם זאת, גינזברג הנשוי לדנה לאה ואבא להראל בחר שלא להרים ידיים ולהתמיד באהבתו הגדולה לצילום נופים וטבע חי, אשר דבקה בו מאז שנת 2018.
דני מצלם בעיקר פרוקי רגליים וחרקים, אך גם זוחלים. "בעלי החיים אותם אני אוהב לצלם במיוחד הם העכבישים, במיוחד משפחת הזאבניים (עכבישי זאב) שמזוהה בזכות סידור העיניות הייחודי של מיניה. עבורי, צילום הוא סוג של תרפיה. למרות הקושי, אני מוצא סיפוק גדול כשאני מצליח לצלם תמונה טובה", אומר גינזברג.
דורון חפיף
מאז שנולד, לוקה דורון חפיף (62) בחירשות בשתי אוזניו. הוא נשוי לדפנה, חירשת גם היא, אב לשלושה ילדים וסבא לנכד. חפיף מעיד כי מאז ומתמיד אהבתו הגדולה היא לנפץ תקרות זכוכית ולשבור סטיגמות בכל הנוגע לחירשות ומוגבלויות בכלל. את עולם הצילום הוא גילה ממש במקרה לפני כ-18 שנים, כשהתחיל לצלם את בנו במשחקי הכדורגל בהם השתתף.
"אט אט התאהבתי בצילום והתקדמתי בתחום זה בלמידה עצמית יסודית ומעמיקה. בצילום אני 'שומע' דרך עדשת המצלמה, תרתי משמע, תוך שאני נהנה עד מאוד מתנועותיהן החינניות, התנהגותן, דרך מעופן וצבעיהן המרהיבים של מגוון ציפורים. הצילום מהווה עבורי תרפיה ומזור מתלאות היום יום", אומר חפיף, שמשכים להנאתו בשעות לא שגרתיות, כשאנשים אחרים לרוב עדיין שקועים בשינה עמוקה, עוד לפני עלות השחר, במטרה להגיע לכל חלקי הארץ - מצפון ועד דרום - בכל עונות השנה.
הוא הוסיף: "אני אורב לציפורים, וכך מצליח לתעד אותן בסביבתן הטבעית. לעיתים, נדרשות לשם כך שעות רבות, כדי להצליח ולצלם תמונה אחת מוצלחת, אם כי יש פעמים שבהן אני נאלץ לחזור כלעומת באתי, ללא שום פריים מוצלח. על כל צילום מוצלח שלי אני מתמלא ברינה, גאווה ותחושת סיפוק אדירה, שכן מדובר בתחביב המועדף עליי, שגורם לי להבין כי אני שווה בין שווים".
דורון, דני, כרמית וגאיה חברים באגודה הישראלית לצילום טבע. האגודה נוסדה על מנת לקדם את צילום הטבע בישראל. בין מטרותיה: עזרה בשימור המערכת האקולוגית בישראל, חינוך להכרה ושמירה על הטבע והסביבה והעלאת המודעות לנושאים סביבתיים בקרב צלמי הטבע וכלל האוכלוסייה.
