החברה להגנת הטבע הגישה ערר נגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרום, שאישרה לחברת רותם אמפרט ((כיל רותם – ICL) להמשיך להשתמש בבריכות הפוספוגבס הישנות. הערר הוגש לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, לאחר שבית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי "יש חשיבות להגנה על האינטרס הסביבתי".
אחת הבריכות קרסה ב-2017, באירוע שכונה אסון נחל אשלים, וגרמה לזרימה של חומצה וחומרים מסוכנים אל הנחל. בעקבות האסון הגישה המדינה תביעה נגד החברה, ובמסגרת הסכם פשרה שילמה רותם אמפרט פיצוי בסך 100 מיליון שקל.
עם זאת, הוועדה המחוזית דחתה את התנגדות החברה להגנת הטבע, רשות המים וגופים נוספים, שדרשו מרותם אמפרט להקים בריכה חדשה ובטיחותית יותר.
בערר, שנכתב על ידי עו"ד אסף רוזנבלום ועו"ד אסף בן לוי מהחברה להגנת הטבע, מבקש הארגון הסביבתי לדחות את המשך השימוש בבריכות הישנות ולקדם את הקמתה של בריכה חדשה. הערר הנוכחי מגיע לאחר מאבק משפטי, שכן מבחינה ביורוקרטית לארגון לא הייתה קיימת זכות ערר.
שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, גד גדעון, מתח ביקורת על החברה. "קשה להשתחרר מהרושם כי התוכנית היא תולדה של מציאות שנכפתה על מוסד התכנון, על ידי רותם, אשר לא עמדה בלוחות הזמנים שנקבעו בתוכניות קודמות", הוא כתב. "התנהלות זו, שיש בה משום הצבת מוסדות התכנון בפני עובדות מוגמרות, מעוררת אי-נוחות רבה. היא עשויה להיראות על פניה כמתן פרס למי שלא עמד בלוחות הזמנים שנקבעו לו בתוכניות קודמות, אשר לא קיים את הוראות הדין בעבר, ואשר מבקש הקלות מתוך אינטרס כלכלי גרידא, תוך שימוש 'באיום' התעסוקתי ככלי לחילוץ אישורים בדיעבד, וצמצום משקל אינטרס ההגנה על הסביבה ועל מקורות המים".
זיהום נחל אשלים ביוני 2017
(צילום: בעז שיזף, רשות הטבע והגנים)
על פי הערר, "לאחר האסון התברר כי 'הכתובת הייתה על הקיר' במשך שנים רבות. כבר בשנת 1989 התריעו גורמי פיקוח על כך ששפכים פורצים מבריכות הפוספוגבס (שנבנו ללא היתרי בנייה) ומזהמים את הסביבה. בשנת 1998 הוסדר השימוש בבריכות בתוכנית, ונכללו בה הוראות שונות שמטרתן להבטיח תחזוקה ובקרה נאותות למניעת פריצת קיר בבריכות האידוי.
"התוכנית אושרה על סמך מצג מצד רותם אמפרט, שלפיו הבריכות ייסגרו וישוקמו תוך שנים ספורות (ואף נקבע לכך לוח זמנים בתוכנית). בערר נטען כי 'אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד' - במשך תקופה ארוכה, רותם אמפרט עשתה דין לעצמה, במה שהוגדר על ידי ועדת הערר המחוזית כ'הפרה ברורה של הוראות החוק והתוכנית, במשך שנים רבות, והתעלמה מהוראות הדין, תוך עצימת עיניים רשלנית של גורמי הפיקוח והאכיפה. התוצאה, לצער כולם, הייתה הרס סביבתי חסר תקדים, על חשבון הציבור. למרבה האבסורד, כיום, כ-8 שנים לאחר האסון, טרם הסתיימה החקירה הפלילית בנושא; איש לא הועמד לדין, ומפעל רותם עודנו ממשיך את השימוש בבריכות המסוכנות והמזהמות'".
בסיכום הערר כותבים עורכי הדין: "אסון אשלים שיקף כשל מערכתי נרחב - מוסדות התכנון קבעו כללים ולוחות זמנים הנוגעים לתחזוקת המאגרים וסגירתם, אך איש לא פעל לאכוף אותם נגד המפעל. לאחר שחלפו המועדים שנקבעו בדין, המשיך המפעל להפעיל את הבריכות המזהמות והמחלחלות במשך שנים ארוכות, והרגולטורים לא נקפו אצבע; לאחר האסון, קיבל המפעל אישור להמשיך לפעול, תחת הבטחותיו כי המשך הפעילות יבוצע במיקום חלופי ובטוח. והנה - שוב חוזר הניגון. אישור התוכנית החדשה, המאפשרת את המשך השימוש בבריכות המזהמות, הוא החלטה בלתי קבילה, מבחינה תכנונית וציבורית. לא ייתכן שהמפעל יעשה דין לעצמו, יחרוג מלוחות הזמנים שנקבעו בתוכנית המאושרת, ואז, כקוזאק הנגזל, יאיים על מוסדות התכנון כי אם יידרש לעמוד בלוחות הזמנים, יצטרך לסגור את המפעל. התנהלות זו אינה יכולה להימשך, ודאי שלא אחרי שהתרחש אירוע זיהום מחריד, בסדר הגודל של אסון אשלים".
(צילום: רויטרס)
מרותם אמפרט נמסר כשבית המשפט אישר להגיש את הערר: "בית המשפט ציין כי המשמעות המשקית של השבתת המאגרים, הכוללת פגיעה מיידית באלפי מקומות עבודה ובייצוא הדשנים של מדינת ישראל, אף היא בעלת משקל אסטרטגי לאומי, וכי גם הכרעתה של הוועדה לא נסבה רק על שיקולים תכנוניים אלא גם על שיקולים כלכליים-ציבוריים.
"בעת אישור התוכנית על ידי הוועדה, נבחנו לאורך שנים מכלול השיקולים – ובהם עתידם של אלפי עובדים בנגב, הכנסות המדינה, שיקולי ביטחון לאומי ועוד, ולצידם ניתן מענה סביבתי מקיף שאושר על ידי המשרד להגנת הסביבה, רשות המים, רשות הטבע והגנים ומועצה אזורית תמר. התוכנית אושרה על ידי הוועדה וללא התנגדות מצד 'אדם טבע ודין', לאחר שעברה התאמות בהתאם לדרישות המחמירות של הגופים המקצועיים ולהסדרים שהחברה הגיעה אליהם, ועל כן פסק בית המשפט כי התוכנית בתוקף. כלל ההסדרים מול כלל הרשויות הוצגו לבית המשפט, וכל ניסיון לפרש אחרת ולהציג את הדברים לא כהווייתם חוטא לאמת".
