אומנם חברת "קולוסל ביוסיינס" (Colossal Biosciences) הציגה לאחרונה לציבור שלושה בעלי חיים, שנראים כזאבים עם פרווה לבנה ועבה. ואומנם, שלושת בעלי החיים הללו הם הדבר הכי קרוב לזאב בלהות שנראה בכדור הארץ בעשרת אלפי השנים האחרונות. אבל הם לא באמת שייכים למין הנכחד.
כדי להבין למה, ומה כל זה אומר, נבחן מי היו זאבי הבלהות, מה עשו המדענים של קולוסל, ומה הייתה התוצאה.
מי אתה, זאב הבלהות?
זאב בלהות (Aenocyon dirus, באנגלית Dire wolf) היה מין במשפחת הכלביים, שחי באמריקות לפני כ-250 אלף שנים, עד שנכחד לפני כעשרת אלפים שנה. הוא קרוב לזאב האפור (Canis lupus) שאנחנו מכירים כיום, אך קרוב באותה מידה גם לתן ולזאב הטלוא האפריקאי. השושלת שלו נפרדה משלהם לפני כ-5.7 מיליוני שנים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
לטפל במחלה לפני שהיא באה לעולם
המתמטיקאי שבונה גשרים
לטפל בעזרת חיידקים דרך האף
זאבי הבלהות היו גדולים מהזאבים בני זמננו, וצדו טרף גדול – ביזונים, מיני סוסים מוקדמים, ואולי אפילו ממותות. בתום תקופת הקרח האחרונה רבים מהמינים האלו נכחדו, או שאוכלוסייתם הצטמצמה מאוד – ככל הנראה משילוב של שינויי אקלים ושל השפעות בני האדם. ללא הטרף המועדף עליהם, זאבי הבלהות לא הצליחו להתחרות עם הזאבים האפורים, ונכחדו גם הם.
ב-2021 הצליחו מדענים לקבוע חלק מרצף ה-DNA שנלקח ממאובנים של זאבי בלהות. בין המדענים הללו הייתה בת' שפירו (Shapiro), שהפכה מאוחר יותר למדענית הראשית של קולוסל. היא וצוותה הפיקו בשנים שעברו מאז עוד DNA של זאבי בלהות, משן בת 13 אלף שנים ומגולגולת בת 72 אלף שנים.
זה איפשר להם להשוות את ה-DNA של זאב הבלהות לזה של זאב אפור. הם גילו שני המינים קרובים מאוד מבחינה גנטית, אך גם מצאו הבדלים משמעותיים בכשמונים גנים. הם בחרו עשרים שינויים גנטיים שנראו כחשובים למראה והמבנה של זאב הבלהות – בין השאר לגודל שלו, ולצבע הפרווה והעובי שלה. זה היה הבסיס ליצירת "זאבי הבלהות" החדשים של חברת קולוסל.
פארק היורה לממותות
"קולוסל ביוסיינס" היא חברה שמטרתה דה-הכחדה (de-extinction), כלומר החזרה לחיים של חיות שנכחדו. כן, קצת כמו בפארק היורה, רק שהם מתמקדים בחיות שנכחדו מאוחר יותר, ולכן החומר הגנטי שלהן עוד לא התפרק, וניתן להפיק אותו ממאובנים. הפרויקט המפורסם ביותר שלהם, שגם נתן להם את שמם, הוא הניסיון להחזיר לחיים את הממותה הצמרירית. פרויקטים אחרים עוסקים בדודו, שהפך לסמל של חיות נכחדות, ובזאב הטסמני, שנכחד רק במאה ה-20.
איך הם מתכוונים לעשות זאת? לכאורה, אם יש לנו את החומר הגנטי של בעל חיים מסוים, אנחנו יכולים לשבט אותו – להכניס את גרעין התא, שמכיל את ה-DNA, לתוך ביצית שהגרעין שלה עצמה הוצא ממנה, ולהשתיל אותו ברחם של אם פונדקאית. הבעיה הראשונה היא שאין לנו ביצית של ממותה או של זאבת בלהות, וגם אין נקבות שיכולות לשמש כפונדקאיות. כדי להתגבר על כך, חוקרים שעוסקים בדה-הכחדה מתכוונים להשתמש בביציות וברחם של מין קרוב, כמו הפיל האסיאתי במקרה של הממותה, וכלב במקרה של זאב הבלהות.
5 צפייה בגלריה
ה-DNA הערוך הוכנס לביציות של כלבה, שהושתלו ברחמן של כלבות גדולות. המכשיר של חברת קולוסל בעזרתו הוכנסו הגרעינים עם ה-DNA הערוך לביציות
(צילום: Colossal Biosciences)
הבעיה הקשה יותר היא שבשביל שיבוט אנחנו צריכים הרבה יותר מרק לדעת את הרצף של ה-DNA – אנחנו צריכים גרעין תא חי ומתפקד שמכיל את כל אותו חומר גנטי, וגם מגוון חומרים אחרים שדרושים לו על מנת לחיות ולהתחלק. הסיכוי למצוא גרעין תא שלם ובריא, אצל בעלי חיים שנכחדו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים, הוא קלוש עד בלתי קיים.
המדענים של קולוסל, לפיכך, נוקטים בגישה אחרת. הם מזהים את ההבדלים הגנטיים בין בעל החיים הנכחד לבין קרוב משפחתו החי, ואז לוקחים את ה-DNA של אותו בעל חיים מודרני ומשנים אותו. הם לא מנסים להפוך אותו לזהה ל-DNA של המין הנכחד, אלא להכניס מספיק שינויים כדי שבעל החיים שיתפתח מהגרעין הזה ייראה ויתנהג כמו אותו מין.
במקרה שלנו, הם לקחו DNA של זאב אפור, ועשו בו עשרים שינויים שנמצאו קשורים למבנה הגופני של בעל החיים. 15 מהם היו לקוחים ישירות מהרצף הגנטי של זאבי הבלהות, אבל חמישה מהם לא – שכן מחקרים קודמים הראו שהשינויים האלו אחראים לבעיות כמו חרשות ועיוורון בזאבים אפורים. במקום זאת, החוקרים הכניסו לאותם חמישה גנים שינויים אחרים, שמצויים בכלבים ובזאבים ואנחנו יודעים שאינם מזיקים להם. עשרים השינויים הללו משפיעים על גודל החיה, על מבנה השרירים שלה, על צורת האוזן ועל הפרווה.
רמוס, רמולוס וחאליסי
ה-DNA הערוך, עם עשרים השינויים, הוכנס לביציות של כלבה, והושתל ברחמן של כלבות גדולות. החוקרים יצרו עשרות ביציות כאלו, אך רק ארבעה עוברים התפתחו בהצלחה עד להמלטה, ואחד הגורים, למרבה הצער, מת לאחר עשרה ימים, ככל הנראה בשל בעיות שאינן קשורות לשיבוט. זה משאיר אותנו עם שלושה זאבים, שני זכרים בני חצי שנה בשם רמוס ורמולוס, על שם האחים שלפי האגדה ינקו חלב זאבה ולאחר מכן הקימו את העיר רומא, ונקבה בת חודשיים בשם חאליסי, על שם הדמות מספרי "שיר של אש ושל קרח" וסדרת הטלוויזיה משחקי הכס. השם חאליסי ניתן לה משום שזאבי בלהות מופיעים בספר ובסדרה (אם כי לדעתנו עדיף היה לקרוא לה על שם אחת הבנות לבית סטארק, שהיה להן קשר קרוב עם אותם זאבים).
מאט ג'יימס (James), אחד המהמדענים של קולוסל שפיקח על ההפריות וההמלטות, אמר לניו-יורק טיימס שידע שהניסוי הצליח ברגע שראה את הפרווה הלבנה של הגור. "ההבזק הראשון של צבע לבן היה כמו סטירה לפנים", אמר. "אני לא אשכח את הרגע הזה".
כבר היום, גורי הזאבים גדולים יותר מגורים של זאבים אפורים בני גילם, ויש להם פרווה עבה, צפופה ולבנה לחלוטין, עם זנב שעיר במיוחד והתחלה של מעין רעמה סביב צווארם. איננו יודעים עדיין כמה גדולים הם יהיו בבגרותם. הם מתגוררים במכלאה של כשמונה קילומטרים רבועים, איפשהו בצפון ארצות הברית – המיקום המדויק לא נמסר.
המדענים עוקבים אחר התפתחותם של הגורים, ומקווים לראות אילו הבדלים בינם ובין הזאבים האפורים ייחשפו עם הגיל. למרבה הצער, לא נוכל ללמוד מהם הרבה על התנהגותם של הזאבים הקדומים. "הם לא גדלים בלהקות של זאבי בלהות, היכן שהם היו יכולים ללמוד התנהגות של זאבי בלהות", אמר הגנטיקאי האמריקאי אדם בוייקו (Boyko).
גם שפירו הודתה שהחיים הייחודיים של הגורים ישפיעו על התנהגותם. "הייתי שמחה מאוד לדעת מה ההתנהגות הטבעית של זאב בלהות", אמרה, "אבל הגורים חיים כמו בקרלטון ריץ של הזאבים. הם לא יכולים לקבל קוץ ברגל בלי שנדע על זה".
זאב בלהות, או זאב אפור בצבע לבן?
השאלה העיקרית שעולה מהפרסום של קולוסל היא: האם אלו באמת זאבי בלהות?
לטענתה של שפירו, יכולות להיות לכך כמה תשובות, שכן לאנשים שונים יש הגדרות שונות למושג מין. "אתה יכול להשתמש במושג של קרבה אבולוציונית כדי להחליט למה אתה קורא מין... אנחנו משתמשים במושג מורפולוגי של מין ואומרים, אם זה נראה כמו החיה, אז זו החיה", אמרה לאתר New Scientist. במילים אחרות, אם זה נראה כמו זאב בלהות והולך כמו זאב בלהות, זה זאב בלהות.
מדענים אחרים לא ממהרים לקבל את הטענה הזו. בוייקו אמר לניו-יורק טיימס שזה מרגש מאוד לראות "גרסה חיה של מין נכחד", אבל שהוא אינו חושב על שלושת הגורים כזאבי בלהות אמיתיים. יש להם עשרים שינויים שמקנים להם גנים של זאבי בלהות, אמר, אבל כמה גנים באמת מעורבים בהבדלים בין שני המינים?
"אנחנו לא יודעים מה המספר", סיכם. "זה יכול להיות עשרים, או זה יכול להיות אלפיים".
הביולוג האוסטרלי ג'רמי אוסטין (Austin) היה נחרץ יותר. ההגדרה של שפירו למין, אמר לאתר Science Alert, מזכירה לו את האגדה על בגדי המלך החדשים. "אם אתה אומר שעשית משהו, ואנשים מאמינים שעשית משהו, אז עשית את זה.
"אבל אני חושב שהרבה מדענים יגרדו בראשם ויגידו, 'תראו, יש לכם זאב אפור בצבע לבן'. זה לא זאב בלהות תחת שום הגדרה של מין. אני לא חושב שזה מייצג דה-הכחדה בשום צורה".
אוסטין תהה גם מה יהיה גורלם של זאבי הבלהות. האם יוכלו לחזור לטבע? הרי הטבע שבו הם חיו לפני עשרת אלפים שנה ויותר לא קיים, כמו גם אוכלי העשב הגדולים מהם הם ניזונו.
"האם יש מקום לזאבי בלהות בעולם המודרני?" שאל אוסטין. "או האם הם יחיו רק בגני חיות, מוצגים בשביל שאנשים ישלמו כסף לצפות בהם ולהגיד 'היי ראינו זאב בלהות היום'"?
דה-הכחדה מול שימור
השאלה של אוסטין נוגעת לא רק לזאבי בלהות, אלא לכל בעל חיים ש"יוחזר לחיים". האם מוסרי לשבט חיות רק כדי שישמשו לשעשע אותנו? והאם זה באמת הדבר שבו אנחנו צריכים להשקיע, כשכל כך הרבה מינים שעדיין חיים היום ניצבים על סף הכחדה?
"אם יש לך את מיליוני הדולרים שדרושים כדי להחזיר לחיים מין ואתה בוחר להשקיע אותם בכך, אתה מבצע את ההחלטה האתית להשיב מין אחד ולתת לכמה אחרים להיכחד" אמר לפני כמה שנים ג'וזף בנט (Bennett), שעוסק בחקר שימור הסביבה, לניו-יורק טיימס. "זה יהיה צעד אחד קדימה, שלושה עד שמונה צעדים אחורה".
במקרה של זאבי הבלהות, אם יוחזרו לטבע הם יתחרו בזאבים האפורים על משאבים מדלדלים, בשטחי המחיה המצומצמים שהשאיר להם האדם. והזאבים האפורים בעצמם, אף שאינם נחשבים למין שנמצא בסכנה, חשופים גם הם לאיומים שונים. בקרוב אמורה לעלות להצבעה בקונגרס האמריקאי הצעת חוק שתסיר את הזאבים מרשימת המינים המוגנים במדינה, וכך תאפשר לצוד אותם. התחרות עם "זאבי בלהות" בוודאי לא תעזור להם. יש גם אפשרות סבירה ששני המינים יזדווגו זה עם זה, מה שיוביל לבני כלאיים מסוגים שונים, עם תוצאות שקשה לחזות מראש.
ג'ולי מיצ'ן (Meachen), שהייתה מעורבת במחקר על ה-DNA של זאבי בלהות אך לא בשיבוט של חברת קולוסל, אמרה לניו-יורק טיימס שיש לה רגשות מעורבים בקשר לגורים. "הילדה הקטנה שבתוכי מתרגשת ורוצה לראות איך הם נראים. אבל יש לי שאלות. יש לנו מספיק קשיים עם הזאבים שיש לנו היום".
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
