"הרשה לי להציג את עצמי. שמי הוא וייל אי קַיוֹטִי. גאון", כך, עם מבטא של "איש" המעמד העליון, הציג את עצמו ב-1952 וייל אי קיוטי, גאון, לבאגס באני. עם זאת, רוב האנשים מכירים את וייל אי, המופיע בסרטוני האנימציה לוני טונס (Looney Tunes) של אולפני האחים וורנר, דווקא כדמות האילמת, שנכשלת שוב ושוב בניסיון ללכוד את העוף הכחול רואד ראנר, ולא את באגס.
כבר 77 שנים וויל אי המסכן מנסה לתפוס את רואד ראנר. כדי לעשות זאת הוא מתכנן תוכניות גאוניות יותר ופחות, ומשתמש שוב ושוב בציוד מתוחכם שהוא מזמין מתאגיד אקמי (ACME Corporation). אך תוכניותיו המורכבות נכשלות; הציוד של אקמי לא מהימן, פגום ומסוכן; ואפילו חוקי הפיזיקה של העולם בו הוא חי פונים נגדו ומונעים ממנו ללכוד את טרפו.
על פי מאמר מאת הסופר ג'ואי גרין, שפורסם בשנת 1982 בשלושה חלקים במגזין ההומור National Lampoon, לאחר שהתאושש שוב מפציעות שנגרמו ממכשור של אקמי, החליט וייל אי לתבוע את החברה על הנזקים שנגרמו לו. בתחילה התביעה שלו נדחתה, אך המשפט נפתח מחדש, ואפילו רואד ראנר זומן להעיד למען התובע. מאחר שרואד ראנר מתקשר רק בציפצופים, חקירת העד הוגבלה לשאלות כן ולא: שני ביפים לכן, אחד ללא. זו הייתה דרך חקירה מוגבלת למדי, והיא הוחלפה בסופו של דבר בעדות בכתב – ובכל מקרה לא הועילה לטענות וייל אי. אך לבסוף, לראשונה בחייו, ולמרות עדותו של רואד ראנר, הוא ניצח וקיבל פיצויים מהחברה. בגאוניותו הוא אף ניצל את נפילת מניות תאגיד אקמי במהלך המשפט, וקנה אותן במחיר זול במיוחד.
וייל אי קיוטי ממשיך לנסות לתפוס את רואד ראנר באמצעות הציוד הפגום של אקמי. וייל אי קיוטי ורואד ראנר בסרט "קיוטי נגד אקמי"
(צילום: טוליפ אנטרטיימנט)
למרות כל זה וייל אי המשיך לנסות לתפוס את רואד ראנר באמצעות הציוד הפגום של אקמי. ב-1990, כך לפי הסיפור הקצר "קיוטי נגד אקמי" שפרסם הסופר איאן פרייז'ר ב"ניו יורקר", שוב תבע את החברה. משום מה בסיפור לא מוזכרת התביעה הקודמת. רק עתה אנחנו נגלה מה קרה עם התביעה החדשה הזו, בסרט שמרחיב את הרעיון שמופיע בסיפור הקצר, ושנושא את אותו שם.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מה אנחנו יודעים על משבר התפלת המים, והאם הוא רק קדימון?
העתיד של ישראל נבנה בשיעורי מדעים
1 בספטמבר 1939: היום שבו אבדה היציבות
עצם יציאתו של הסרט שמגולל את סיפור התביעה הוא ניצחון קטן של וייל אי, המפסידן המפורסם בעולם. "קיוטי נגד אקמי" היה אמור לצאת לאקרנים ביולי 2023, אבל במקום זאת החליט דייוויד זסלב (Zaslav), המנכ"ל של אולפני האחים וורנר, שהוא מעדיף להעלים אותו כדי לקבל הטבת מס. כל זאת על אף שהסרט היה מוכן להפצה, וזכה לשבחים בהקרנות מבחן. ויל פורטה (Forte), שמגלם בסרט עורך דין מאלבקרקי ניו-מקסיקו שמייצג את וייל אי, סיכם זאת היטב כשאמר "זה פאקינג בולשיט". למרבה המזל הזעם של היוצרים והשחקנים, של אנשי המקצוע שצפו בסרט, ושל הציבור הרחב, כולל של מפגין בלבוש וייל אי קיוטי, אילץ את המנכ"ל להתקפל ולאפשר למכור את הסרט להפצה. לבסוף חברת Ketchup Entertainment רכשה את הזכויות להפצת הסרט, והוא עלה למסכים החודש.
תחילתה של יריבות נפלאה
וייל אי קיוטי, ששמו נשמע כמו "קוֹיוֹט ערמומי" באנגלית, ויריבו הנצחי רואד ראנר, נוצרו עלי ידי האנימטור האגדי והבמאי צ'אק ג’ונס (Jones), והתסריטאי מייקל מלטיז (Maltese). צמד החיות הופיע לראשונה יחדיו על המסך בספטמבר 1949, בסרט האנימציה הקצר "מהיר ופרוותי" (Fast and Furry-ous). הסרט נוצר כפרודיה חד פעמית על סרטוני מרדף, כמו אלה של טום וג'רי, אך כפי שנכתב בספר That's All Folks: The Art of Warner Bros. Animation מאת סטיב שניידר, "כמו רוב הדברים האחרים בסדרת רואד ראנר, נראה שהתוכניות הובילו לתוצאה הפוכה מהמתוכנן".
הסרט הצליח יותר מהסרטים שהיה אמור ללעוג להם, הקהל לא שם לב שהוא פרודי, והוא הפך לראשון בסדרה ארוכה של סרטונים משותפים של וייל אי ושל רואד ראנר. בכולם יש הומור חזותי, לרוב אין בהם דיבורים כלל והתקשורת היחידה בין הדמויות ועם קהל הצופים נעשית באמצעות שלטים. כמובן בכל הסרטונים וייל אי רודף אחר רואד ראנר, מרדף שכמעט תמיד נכשל. אפילו במקרים הנדירים שבהם וייל אי הצליח להניח את ידיו על העוף – כ-12 בספירה האחרונה – בסופו של דבר זה נמשך רק זמן קצר. ממש סיזיפוס בן ימינו.
לפני שחשבו על הרעיון של קיוטי ורואד ראנר, ג'ונס ומלטיז ניסו ליצור מרדפים מגוחכים בהם דוב נמלים רודף אחרי דוגונג (תחש המשכן), או ג'ירפה אחרי חילזון, אבל הם הבינו שיש סיבה שמרדפי חתול ועכבר מצליחים. "הם יריבים טבעיים", מצוטט ג'ונס בספר של שניידר. "אז אתה לא צריך לבסס או להסביר את המניעים שלהם". הצמד ניסו למצוא דמויות שהגיוני שאחת מהן תרדוף אחרי השנייה. ג'ונס הציע שהרודף יהיה קוֹיוֹט (Canis latrans), טורף ממשפחת הכלביים הקרוב לזאבים ולתנים ושייך כמוהם לסוג כלב (Canis). הוא מכונה לעתים בשמות מבלבלים כמו זאב ערבות או תן אמריקאי.
בכל סרטון וייל אי קיוטי ורואד ראנר הוצגו עם שם מדעי הומוריסטי אחר. שמות נבחרים לטורף ההמוני ולמאיץ הלא ייאמן
(איור: Warner Bros, צילום מסך מתוך Fast and Furry-ous)
ההשראה לבחור בקויוט הגיעה מהספר Roughing It של מארק טוויין, שיצא בשנת 1872 ושג'ונס קרא בשקיקה כשהיה בן שבע. בספרו טוויין מכפיש את הקויוט ומתאר אותו כ"שלד ארוך, כחוש, חולני ועלוב למראה… הוא אלגוריה חיה ונושמת של מחסור. הוא תמיד רעב. הוא תמיד עני, חסר מזל וגלמוד…". כשמביטים באופן שבו וייל אי מצויר, כמו גם בהתנהגות שלו, קל לראות את הדמיון לתיאור הזה. מקור השראה נוסף למראה של וייל אי היה באגס באני: ג'ונס עיצב את המבנה הכללי של וייל אי קיוטי כגרסה פרועה של באגס, עם מאפיינים מוגזמים. ההשראה לחוסר המזל של וייל אי עם הציוד של אקמי הגיעה מג'ונס עצמו, שסיפר ש"הקיוטי הוא ההיסטוריה של התסכול שלי מכל המכשירים והמאבק איתם, בהגזמה קלה בלבד".
רואד ראנר גם נוצר בעקבות הספר של טוויין, אבל בכלל בגלל סיפור על ארנבת. ג'ונס זכר שטוויין תיאר את הארנבת כמהירה במיוחד, ורצה למצוא יריב מהיר לקיוטי. הוא בחר בקוקייה רצנית גדולה (Geococcyx californianus), עוף ממשפחת הקוקייתיים שחי באותם אזורים בארצות הברית שבהם חיים קויוטים. השם האנגלי של הקוקייה הרצנית הוא רואד ראנר, רק בלי רווח (roadrunner). "הקוקייה הרצנית נראתה לי מצחיקה בכל מקרה, עוף שרץ”, מצוטט ג’ונס אצל שניידר. “הם כמו הדגים המעופפים של היבשה".
את הקריאה האופיינית לו, שרשמית נכתבת "ביפ ביפ" אך כולם שומעים כ"מיפ מיפ", קיבל רואד ראנר מג'ון ג'וליאן (Julian), צייר רקעים שעבד באולפני האחים וורנר. כשהוא עבר במסדרונות האולפנים בעודו סוחב ציורי רקעים, ג'וליאן לא ראה לאן הוא הולך, ולכן חיקה בהומור צופר של רכב ואמר "ביפ ביפ". מלטיז שמע את הקריאה, סיפר על כך לג’ונס והם החליטו שהיא תהיה הקול של הרואד ראנר. הם הקליטו את ג'וליאן, עורך הסאונד טרג בראון (Brown) האיץ את ההקלטה, ועד היום היא משמשת בתור הקול שמשמיע רואד ראנר. ג'וליאן לא קיבל קרדיט על השימוש בקולו.
ג'ונס ומלטיז גם העניקו לקויוט ולקוקייה הרצנית שלהם שמות מדעיים הומוריסטיים. בכל סרטון הם הוצגו עם שם מדעי אחר. וייל אי כמעט אף פעם לא הוצג בתור Canis latrans, אלא אם שמות כביכול לטיניים כגון Carnivorous vulgaris, כלומר "טורף המוני", Road-Runnerus digestus, "מעכל רואד ראנר", או Eatibus almost anythingus, "אוכל כמעט הכל". רואד ראנר זכה לשמות כגון Acceleratti incredibilis, "מאיץ לא ייאמן", Velocitus tremenjus, "מהיר כביר", או Velocitus delectiblus, "מהיר טעים" – לא שווייל אי יגלה אי פעם אם זה נכון.
נותנים למציאות להפריע
הבחירה בקויוט מוזר והולך על שתיים ובקוקייה רצנית גדולה וכחולה מתאימה לסרטוני מרדף מצוירים דמיוניים. בגרסת המציאות, עם זאת, הסרטונים האלה יהיו קצרים במיוחד. מהירות הריצה של קויוט היא כ-48 קילומטרים לשעה, והם יכולים לרוץ לזמן קצר אפילו במהירות של 69 קמ"ש. לעומת זאת קוקייה רצנית רצה במהירות של 32 קמ"ש, ויכולה להגיע אפילו ל-42 קמ"ש – מספיק מהר כדי לעקוף בן אדם, אבל לא כדי לחמוק מקויוט. המקרה היחיד שבו קוקייה רצנית שנראית אמיתית עוקפת קויוט בריצה, הוא בסרטונים מזוייפים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית יוצרת כדי לגרוף לייקים.
רצה מהר, אבל לא יותר מהר מקויוט. קוקייה רצנית גדולה
(איור: Louis Agassiz Fuertes, USFWS)
למרות זאת, נראה שלא קל לתפוס קוקייה רצנית גדולה בוגרת. כשהיא בורחת מהטורפים הטבעיים שלה, כגון קויוטים, גיריות, שונרים, ועופות דורסים, וכן מחתולי הבית המזיקים והפולשים שהביא האדם, היא רצה בזיגזג, קופצת, ומשנה כיוון בפתאומיות. אם כלו כל הקיצין, היא גם נזכרת שיש לה כנפיים ומתרוממת לאוויר. ביחס לעופות אחרים היא אומנם מעופפת גרועה, אך כדי למצוא מסתור ולחמוק מאויב היא מסוגלת לעוף למרחקים קצרים. אולי רואד ראנר בוחר לא לעוף רק כי הוא נהנה להתעלל בווייל אי.
אין מקרים מתועדים שבהם אנשים ראו מישהו מהטורפים האלה לוכד קוקייה רצנית במרדף. חוקרים כן מוצאים לעתים שרידים של העוף בבטן הטורפים או בצואה שלהם, אך יתכן שהם הגיעו לשם בעקבות אכילת נבלות ולא ציד פעיל. כמו כן, יתכן שחלק מהטורפים מצליחים לתפוס את הקוקייה הרצנית בלילה הקר, כשהיא כמעט ולא פעילה והתגובות שלה איטיות בהרבה. רקונים ונחשים צדים גם הם קוקיות רצניות, אך הם מתמקדים בביצים ובגוזלים שלהן.
למרבה הצער, ולאכזבתם של מעריצי סרטי וייל אי קיוטי ורואד ראנר, המהירות היא לא הדבר היחיד בו הדמויות המצוירות נבדלות ממקביליהן בעולם שלנו. ההבדל המאכזב ביותר, לפחות לטעמנו, הוא שקוקייה רצנית גדולה היא, ובכן, קוקייה, והקול שהיא משמיעה אינו "ביפ ביפ" ואפילו לא "מיפ מיפ", אלא וריאציות שונות של "קוּ קוּ קוּ קוּווו", או לעתים נהמות קצרות שנשמעות קצת כמו נביחות.
לא ענקית וכחולה, אבל ציידת מוצלחת. קוקייה רצנית גדולה עם טרף – לטאה – במקור
(צילום: Rod Colvin, USFWS)
היא גם לא ענקית וכחולה, והרגליים שלה לא כתומות ולא מסתיימות בשלוש אצבעות. אורכה של הקוקייה הרצנית הגדולה, מקצה הזנב הארוך שלה ועד קצה המקור, יכול להגיע ל-62 סנטימטרים. לשם השוואה אורכו של קויוט – כולל הזנב – הוא מטר עד 1.35 מטרים.
הנוצות של הקוקייה הרצנית הגדולה בעיקר חומות, עם פסים שחורים וכתמים לבנים, שמספקים הסוואה באזורים הצחיחים במקסיקו ובדרום ארצות הברית שבהם היא חיה. אבל אם מסתכלים מקרוב, אפשר לראות רמז לצבע של העוף המצויר: הנוצות השחורות של הקוקייה מבריקות בצבעים מתכתיים כמו כחול או ירוק, שנוצרים משבירת האור שפוגע בנוצות, כמו אצל זרזירים או זכרי צופיות. יש לה גם ציצית נוצות חומות על ראשה.
רגליה הארוכות של הקוקייה הרצנית הגדולה הן אפורות-כחולות, ומאוד שריריות. כרבע ממסת גופה מוקדש לשרירי הרגליים, כמו מתאמן שמעולם לא דילג על אימון הרגליים בחדר כושר. כמו אצל כל הקוקיות, בקצה כל רגל יש ארבע אצבעות, שתיים שפונות קדימה ושתיים שפונות לאחור. בגלל הסידור הזה טביעת הרגליים של הקוקייה הרצנית היא בצורת האות X, וקשה לדעת על פי העקבות שלה לאן פניה מועדות. הילידים האמריקאים משבטי הפּוּאֶבּלוֹ משתמשים בסימן ה-X כהגנה מפני רוחות רעות, משום שלפי האמונה המסורתית שלהם, כמו שהוא מקשה לעקוב אחר העוף הוא גם ימנע מהרוחות לעקוב אחר מי שמשתמש בו.
הקוקייה הרצנית היא לא קורבן תמים של חיות טרף: היא ציידת מוצלחת בעצמה, שתאכל כל מה שתצליח למצוא או לצוד. היא צדה בעיקר חרקים ופרוקי רגליים אחרים, אך גם לטאות, צפרדעים וקרפדות, יונקים קטנים כולל עטלפים, ועופות – שאת חלקם, בעיקר את הקוליברים, היא תופסת בזינוק אם הם עפים נמוך מדי, למשל ליד מתקני האכלה. אחד הכינויים של הקוקייה הרצנית הגדולה הוא “ציפור הנחשים”. אומנם הם לא חלק גדול בתזונה שלה, אבל היא בהחלט תצוד נחשים אם אלו יזדמנו לסביבה – אפילו נחשים ארסיים, כמו עכסנים, שהיא מנקרת את ראשם או מרוצצת אותו על סלע. הקוקייה אוכלת גם נבלות, זרעים ופירות, ואפילו מזון לחיות מחמד וחטיפים של בני אדם.
ומה עם שתייה? בסרטון Beep, Beep משנת 1952 רואד ראנר שלף שלט שכתוב בו שקוקיות רצניות לא יכולות לקרוא, דבר שלא בטוח שנכון לגבי רואד ראנר עצמו, ושהן לא שותות. הטענה השנייה היא כמעט נכונה. קוקיות רצניות חיות באזורים צחיחים, שלא תמיד אפשר למצוא בהם מים, והתפתחו אצלן כמה דרכים להתמודד עם היובש. הן מפיקות את רוב הנוזלים שהן צריכות מהטרף שלהן, אם כי הן ישתו בכל פעם שימצאו מים. נוסף על כך, הן מפרישות עודפי מלחים מהגוף דרך בלוטות מלח הנמצאות סמוך לנחיריים, ובאופן זה נמנעות מאובדן המים שנגרם כנפטרים ממלחים בעזרת מערכת השתן. כמו כן, אמנם הקוקיות פעילות ביום, אבל הן נמנעות מפעילות בשעות החמות ביותר, ובינתיים נחות בצל.
קוקיות רצניות לא יכולות לקרוא, ובקושי שותות. רואד ראנר אוחז בשלט שמכריז שהוא לא קורא ולא שותה
(איור: Warner Bros, צילום מסך מתוך Beep, Beep)
בסרטונים לרוב אין לרואד ראנר משפחה, אם כי היא הופיעה בקומיקס בכיכובו. יתכן שתחשבו שזה לא מפתיע, אחרי הכול הוא קוקייה, וכולם יודעים ש"קוקייה מפקירה הבנים". אכן, כ-40 אחוז ממיני הקוקיות הם טפילים חברתיים, שמטילים ביצים בקינים של עופות אחרים. קוקיות רצניות, על אף דיווחים נקודתיים ישנים, אינן כאלו.
הקוקיות הרצניות מונוגמיות, ויוצרות קשרים זוגיים ארוכי טווח, שהן מחדשות בכל עונה בטקסט חיזור שכולל ריקוד מביך של הזכר. בסוף הריקוד הוא מביא לנקבה מתנות: חומרים לבניית הקן ומזון. אפילו בזמן ההזדווגות הזכר עולה על גב הנקבה כשהוא אוחז במקורו עכבר או לטאה שהביא כמנחה. לאחר ההזדווגות הזוג מקים קן על ענף, שיח נמוך או מבנה, בגובה מטר עד שלושה מטרים. הנקבה מטילה בקן שתיים עד שש ביצים, והיא והזכר דוגרים עליהן עד שהן בוקעות. הזוג מטפל יחד בגוזלים, אפילו כמה שבועות לאחר שעזבו את הקן.
קיוטי צריך לשקול תביעת דיבה
בניגוד להכפשות השקריות של מארק טוויין ושל צ'אק ג'ונס, הקויוט האמיתי אינו גלמוד אומלל. כמו הקוקייה הרצנית, קויוטים הם מונוגמיים: ברגע שקויוט מוצא בת זוג, הם ישארו יחד לכל החיים. באביב, קצת לפני שהנקבה צריכה להמליט, היא תחפור מאורה או תמצא אחת נטושה. זה המצב היחיד שבו קויוטים ישתמשו במאורה. הנקבה ממליטה לרוב חמישה או שישה גורים, ושני ההורים מגדלים את הגורים יחד ומגינים עליהם. אפילו לפני ההמלטה, אם לנקבה ההריונית כבר קשה לצוד, הזכר ידאג לה ויביא לה מזון למאורה. צאצאים צעירים מהמלטות קודמות, שעוד לא עזבו את ההורים, עוזרים גם הם בגידול הגורים. הגורים מתחילים לצאת מהמאורה בגיל חודש, ובדרך כלל עוזבים את ההורים בגיל תשעה חודשים, אך לעתים הנקבות נשארות זמן רב בהרבה, ונוצרת להקה משפחתית קטנה.
הקויוט יוצר קשרים חברתיים גם מחוץ למשפחתו. לעתים, בעיקר בחורף, כמה קויוטים שאינם קרובי משפחה יקימו להקה זמנית, כדי לא להיות לבד וכדי להגדיל את הסיכויים להכניע ציד גדול. הם אפילו משתפים פעולה עם חיות ממינים שונים לחלוטין: קויוט וגירית מתיידדים לפעמים ויוצאים לצוד יחד.
בניגוד לווייל אי קיוטי, לקיוטים יש חיי חברה והם לפעמים משתפים פעולה עם חיות ממינים שונים לחלוטין. קויוט וגירית
(צילום: USFWS)
בניגוד לווייל אי, שמתעקש להתמקד כמעט רק ברואד ראנר ולהישאר רעב, קויוטים יאכלו הכל. הם פעילים בכל שעות היממה והטרף שלהם מגוון. הם צדים – ללא עזרת סדנים, רקטות, מגנטים ומנהרות מצוירות – ארנבות וארנבונים, חרקים ופרוקי רגליים אחרים, דגים, דו חיים, זוחלים, איילים, ביצים ועופות, כולל כמובן קוקיות רצניות. הם טורפים כמויות גדולות של מכרסמים וכך מועילים לחקלאים, אך לעתים נדירות הם צדים גם חיות משק או חיות מחמד שלא שמרו עליהן. והם לא רק צדים. הם יאכלו בשמחה נבלות, עשב ופירות. ממש כל דבר.
קויוטים הם חיה נבונה שיודעת להתאים את עצמה לסביבות רבות, ולא רק למגוון מזונות. הם חיו בעבר בערבות ובמדבריות של אמריקה הצפונית והמרכזית, אך בזכות הגמישות הזו, ו"בזכות" האדם שכמעט והכחיד את המתחרים שלהם, הזאב האפור והפומה, הקויוטים התפשטו ליערות, להרים ואפילו לערים. כיום ניתן למצוא אותם כמעט בכל אמריקה הצפונית והמרכזית.
יכולת ההתאמה של הקויוט העניקה לו מקום מכובד בתרבות של הילידים האמריקאיים. הוא הפך לדמות מיתולוגית המבוססת על החיה האמיתית, אך בעלת כוחות על טבעיים. הקויוט העל טבעי הוא גאון רב תחבולות, שמנצל את היכולות שלו כדי להיטיב עם האנושות או להזיק לה. בסיפורים רבים הוא זה שגונב את האש ומביאה לבני האדם, כמו תכסיסן מיתולוגי אחר – הטיטאן פרומתאוס.
רוב הקויוטים לא זקוקים לשלטים להעברת מסרים. כרטיס הביקור של הגאון וייל אי קיוטי
(איור: Warner Bros, צילום מסך מתוך Operation Rabbit)
בניגוד לוייל אי, לקויוטים אין צורך בשלטים להעברת מסרים. הם "דברנים" מאוד מטבעם, ולא סתם פירוש השם המדעי שלהם, Canis latrans, הוא “כלב נובח”. הם מייללים או נובחים כדי להישמע למרחקים ולאותת על נוכחותם, לאיים או להזהיר מפני סכנה. הם גם משמיעים מעין נביחות קצרות כשהם מתרגשים, משחקים, או פוגשים מחדש חבר להקה.
מבחינת מראה דווקא יש דמיון קל בין וייל אי קיוטי לבין קויוט אמיתי. קויוטים אכן נראים קצת כמו זאבים, אם כי הם קטנים מהם בהרבה. יש להם זנב עבות שנותר שמוט כשהם רצים, וצבע הפרווה שלהם יכול להיות אפור, חום צהבהב או אדמדם.
נראה אם כך שאם וייל אי היה מתחבר לקויוט הפנימי שבו, מפסיק לסמוך על אקמי, ואולי אפילו נעזר בחברים, הוא לא היה רעב ואומלל. הוא היה יכול לצוד בקלות קוקיות רצניות, אם כי לא בטוח שאת רואד ראנר בעל כוחות העל, ואז להתפנות לצוד את היצור הערמומי המוזר השני שהוא לא הצליח לתפוס כמה פעמים – את באגס באני.
מי הוא באגס באני?
כולנו מכירים את הדמות המצוירת, כנראה החבר המפורסם ביותר בחבורת לוני טונס. אבל מי הוא בעצם? כלומר, איזו חיה הוא? ארנבת? או אולי ארנבון?
זו שאלה יותר מסובכת ממה שאפשר היה לחשוב. "ארנבת" ו"ארנבון" אומנם נשמעים כמו אמא ובן, אבל הם סוגים שונים של בעלי חיים, ולא לגמרי ברור לאיזה מהם משתייך היצור חובב הגזרים. שניהם שייכים למשפחת הארנביים (Leporidae), שכוללת יותר משישים מינים. בניגוד לסברה הרווחת הם אינם מכרסמים, אלא שייכים עם הפיקות (Ochotonidae) לסדרת הארנבאים (Lagomorpha).
לארנבון יש מראה חמוד ו"תינוקי" יותר, בעוד הארנבת משום מה תמיד נראית כאילו רוחות מן העבר רודפות אותה. ארנבון (משמאל כמובן) וארנבת
(צילום: Richard Juilliart/Shutterstock, Szczepan Klejbuk/Shutterstock)
בעולם נפוצים עשרות מינים של ארנבות (באנגלית – hare), שחיים מהאזור הארקטי ועד ליערות טרופיים ולמדבריות. גם בארץ יש מין אחד של ארנבת, הארנבת המצויה (Lepus europaeus), שחיה בשטחים פתוחים מהחרמון ועד אילת. הארנבונים (באנגלית – rabbit), לעומת זאת, כוללים מין אחד בלבד, הארנבון האירופי (Oryctolagus cuniculus). במקור, הארנבונים חיו באזור מצומצם למדי: ספרד, פורטוגל, צרפת וחלקים ממרוקו. בני האדם, שאהבו לאכול את בשרם וללבוש את פרוותם, הפיצו אותם ברחבי אירופה ומאוחר יותר גם באזורים אחרים בעולם, במיוחד באוסטרליה ובניו-זילנד, שם הם הפכו למין פולש ומזיק. הארנבון גם בוית והפך לחיית משק וחיית מחמד – הוא זה שאנחנו פוגשים בפינות החי, או מגדלים בבית. בישראל אפשר לראות לפעמים, במדשאות ובפארקים, ארנבוני מחמד ששוחררו או ברחו, אך אין אוכלוסייה טבעית של ארנבוני בר בארץ.
כשרואים אותם זה לצד זה, לא קשה להבדיל בין ארנבת לארנבון. הארנבת לרוב גדולה יותר, אורכה עד חצי מטר, אך ההבדל העיקרי נמצא בפרופורציות של איברי הגוף. כמאמר השיר: "לארנבת, אוזניים ארוכות", וגם רגליים ארוכות מאוד, וגוף רזה ומוארך. לארנבון אוזניים וגפיים קצרות יותר וגוף עגלגל. זה מקנה לארנבון מראה חמוד ו"תינוקי" יותר, בעוד הארנבת משום מה תמיד נראית כאילו רוחות מן העבר רודפות אותה.
באגס באני וטאז
(איור: Warner Bros)
נבדוק אם כך את אורחות חייהם של הארנבות והארנבונים, ונראה אם נוכל למצוא פיתרון שם. הארנבות חיות לרוב ביחידות, ולעתים בזוגות. הן ממליטות בגומה רדודה מעל על פני הקרקע, והגורים נולדים כשעיניהם פקוחות, הם מכוסים פרווה ומסוגלים כמעט מיד ללכת בעצמם, לברוח ולהסתתר אם יש סכנה.
חיי החברה, וההורות, של ארנבונים שונים מאוד. הם חיים במושבות גדולות וצפופות, ומבלים חלק גדול מזמנם מתחת לאדמה, שם הם בונים רשת של מחילות וחדרים. הם ישנים במאורה התת-קרקעית, נמלטים אליה בשעת סכנה, והנקבות ממליטות שם את גוריהן. הגורים נולדים כשעיניהם עצומות, חסרי פרווה וחסרי אונים. היות שהם מוגנים מתחת לאדמה, אין להם צורך להגיח לאוויר העולם כשהם מוכנים ללכת ולרוץ.
מה כל זה אומר לנו לגבי באגס? מצד אחד, הוא כמעט לעולם לא נראה לצד ארנבים (או ארנבונים) נוספים – נקודה ברורה לטובת הארנבים. מצד שני, ברבים מאוד מהסרטונים אפשר לראות שהוא גר במאורה מתחת לאדמה, כמו ארנבון טוב.
אז אולי הוא גם וגם? בן כלאיים, שאחד מהוריו ארנבון והשני ארנבת? זה היה יכול להיות פתרון נחמד, אבל זה לא אפשרי. הארנבות והארנבונים רחוקים מדי זה מזה מבחינה אבולוציונית וגנטית, ולא יכולים להתרבות ולהעמיד צאצאים.
גורי הארנבונים נולדים כשעיניהם עצומות, חסרי פרווה וחסרי אונים. גורים שרק התחילו לגדל פרווה, כי כשהם לגמרי בלי הם ממש מכוערים
(צילום: Driss Solaiman/Shutterstock)
מה נשמע, דוק?
יש עוד תכונה אחת של באגס שלא דנו בה, והיא נראית כמעט בכל אחד מהסרטונים שלו: הוא אוהב מאוד לאכול גזר. נראה שזה הדבר העיקרי, אם לא היחיד, שהוא אוכל – כמעט תמיד יש לו גזר ביד, ולעתים קרובות אפשר לראות אותו גם מנקה את המאורה שלו ומוציא ממנה שאריות של גזרים.
אז מי אוכל גזרים? ארנבת או ארנבון? התשובה היא: אף אחד מהם. או בעצם שניהם. תלוי איך מסתכלים על זה.
גזרים, בניגוד לאמונה הרווחת, אינם חלק מהמזון הטבעי של ארנבות או ארנבונים – ומקורה של האמונה הזו הוא בתפריט של באגס באני. הכל התחיל כשהאנימטור האגדי טקס אייברי (Avery) קיבל לידיו את באגס, וזכה לעצב אותו לסרטון A Wild Hare. אייברי עיצב את באגס כרפרנס לשחקן קלארק גייבל, או כפרודיה עליו. באותה תקופה כל אמריקאי הכיר את הסרט הקומי "זה קרה לילה אחד", שיצא ב-1934, בכיכובם של גייבל וקלודט קולבר, והיה הסרט הראשון שזכה בטקס פרסי האקדמיה בכל חמשת פרסי האוסקר הגדולים. דמותו של גייבל התאפיינה בחריפות ובמהירות מחשבה, וגם במנהגים משונים, כגון כרסום גזר בעודו מדבר. אפילו המשפט המפורסם של באגס באני "מה נשמע, דוק?" הוא רפרנס לסרט הזה.
אהבתו של באגס באני לגזרים הובילה אנשים להאמין שזה המזון הטבעי של ארנבות וארנבונים. באגס שר סרנדה לגזר
(איור: צילום מסך, Warner Bros)
בטבע ארנבות וארנבונים אוכלים בעיקר עשב, וכשיש באזור שדות חקלאיים הם ישמחו לנשנש גם סויה או תלתן. ההמלצה לבעלי ארנבונים מבוייתים, לכן, היא להאכיל אותם בעיקר בעשב או בחציר, להשלים את התזונה שלהם עם מגוון של ירקות ירוקים, ולהוסיף גזר או פרי רק מדי פעם.
מצד שני, אם יש להם אפשרות, גם ארנבות וגם ארנבונים ישמחו מאוד לאכול גזרים. יש מקומות שבהם גזרים משמשים כפתיון לציד ארנבות, רעיון שנשמע כאילו יצא מסרטוני לוני טונס, אבל זה אכן עובד. גם ארנבונים יאכלו בשמחה רבה גזרים, ויעדיפו אותם על פני החציר. אז למה בכל זאת לא מומלץ לתת להם אותם באופן קבוע? מאותה סיבה שלא מומלץ לתת לילדים עוגת שוקולד כל יום: הם אולי אוהבים את זה, אבל יש בזה יותר סוכר ממה שהם צריכים, וזה לא טוב לבריאות שלהם. ואומנם, ארנבונים שאוכלים הרבה גזר נוטים לסבול מהשמנה ומשלל בעיות בריאותיות שנלוות אליה.
באגס באני מצליח בצורה קסומה כלשהי להישאר רזה, בריא וצעיר, למרות הגזרים הרבים שהוא אוכל. אבל היות ואין הבדל בין ארנבות וארנבים בכל הנוגע לאכילת שורשים כתומים, התפריט שלו לא יוכל לעזור לנו כאן.
אנשים שונים שדנו בשאלה איזו חיה הוא באגס (וכן, כמובן שיש באינטרנט דיונים על כך) הגיעו למסקנות שונות. לנו נראה שרוב הסימנים מצביעים לצד הארנבי. באגס, לדעתנו, הוא ארנבת – אבל ארנבת מוזרה, שאולי קיבלה כמה רעיונות מארנבונים שהכירה, ובחרה לחיות במאורה.
מה לכל השדים והרוחות הוא טאז?
"אני אפילו לא יודע מה זה שד טסמני", אומר באגס באני בסרטון "Devil may hare" מ-1954, הסרטון הראשון של לוני טונס שבו הופיע דמותו של "טאז". הצפייה בו מעלה את השאלה אם הכותבים והמאיירים של לוני טונס מצויים בנושא יותר מבאגס – שכן היצור הפרוע המסתובב על המסך לא מראה כמעט שום דמיון לחיה האוסטרלית האמיתית.
השדים הטסמניים (Sarcophilus harrisii), כפי ששמם מרמז, חיים בטבע בטסמניה, אי גדול בקצה הדרום מזרחי של אוסטרליה. החלק הראשון של שמם ניתן להם משום שהם ממש הלחיצו את האירופאים הראשונים שהגיעו לאי: הם פעילים בעיקר בלילה, ונוהגים להשמיע צרחות גרוניות מצמררות, שנשמעות כאילו הן נועדו במיוחד לגרום סיוטים. העובדה שהם שחורים, עם אוזניים ורודות-אדומות ופה רחב ומלא שיניים חדות, כנראה לא עזרה למוניטין שלהם.
פה אנחנו מגיעים לנקודת המחלוקת הראשונה בין טאז של לוני טונס והשדים הטסמניים של העולם האמיתי: הצבע. לטאז יש פרווה חומה, עם אזור בהיר יותר בבטן ומסביב לפה. השדים הטסמניים הם שחורים, לרוב עם כתמים לבנים לאורך החזה. הם קטנים למדי, כאשר הזכרים מגיעים למשקל ממוצע של שמונה קילוגרם, והנקבות לממוצע של שישה קילוגרם – כמו חתול ביתי גדול.
שד טסמני
(צילום: Andrii Slonchak/Shutterstock)
כמו רוב היונקים האוסטרלים, השדים הם חיות כיס. לאחר הריון של שלושה שבועות, האם ממליטה עשרים גורים או יותר, כל אחד מהם במשקל של פחות מרבע גרם. הגורים הזערוריים מטפסים בעמל רב אל הכיס של האם, אך שם מחכות להם רק ארבע פטמות. ארבעת הראשונים שמצליחים להגיע ולהתביית על פטמה שורדים, השאר מתים כמעט מיד. ארבעת בני המזל נשארים צמודים לפטמה במשך כארבעה וחצי חודשים, ומשלימים את ההתפתחות העוברית בתוך הכיס.
כשהם יוצאים סוף סוף מהכיס, השדונים הקטנים מבלים עוד זמן מה במאורה, ואז פונים כל אחד לדרכו. השדים הטסמניים לא חיים בלהקות ומבלים את רוב זמנם לבד, אם כי מחקרים מהשנים האחרונות מראים שהנקבות כן נפגשות לעתים זו עם זו, וכמובן עם הזכרים בעונת הרבייה. הזכרים, כך נראה, נמנעים אחד מהשני.
השדים הטסמניים חיו בעבר גם בחלקה הדרום-מזרחי של יבשת אוסטרליה עצמה, אך נעלמו משם כבר לפני כמה אלפי שנים. כיום הם מוגדרים בסכנת הכחדה גם בטסמניה. אחד הגורמים שמסכן אותם, לצד ציד, הרס שטחי מחיה ומינים פולשים שהביא האדם, הוא סרטן מידבק. לא נגיף שגורם לסרטן, כמו למשל נגיף הפפילומה בבני אדם, אלא ממש תאי סרטן שעוברים משד טסמני לשד טסמני, כמו הסרטן המידבק שיש לכלבים, אך יותר נפוץ ויותר קטלני. השדים נדבקים בסרטן בנשיכה, והם אוהבים לנשוך.
תמיד רעבים, ואוכלים כל מה שהם מצליחים לצוד, או למצוא. שד טסמני אוכל
(צילום: Caro Carrier/Shutterstock)
תאי הסרטן הופכים לגידולים בצוואר השדים הטסמניים ובפניהם, שולחים גרורות לאיברים אחרים, ובסופו של דבר מביאים למותם ברעב או בחנק של קרוב למאה אחוז מהשדים המודבקים. הסרטן האלים המידבק הזה התפתח בשנת 1986 והתגלה לראשונה ב-1996. בשנת 2014 התגלה זן נוסף של הסרטן המידבק, שהתפתח רק שלוש שנים לפני כן, ב-2011. על פי הערכות מאז שהתגלה כ-80 אחוז מהשדים הטסמניים מתו ממנו.
נחזור מהנושא המדכא הזה רגע לטאז מלוני טונס. טאז, כך מתברר לנו מרגע שאנחנו פוגשים אותו, תמיד רעב, ותמיד רוצה לאכול – לרוב את באגס, לעתים גם את דאפי דאק, את וייל אי קיוטי או רואד ראנר, או כל חיה אחרת שמזדמנת בדרכו. זו כנראה התכונה העיקרית ששמשותפת לו ולשדים הטסמניים האמיתיים. גם הם אוכלים כמעט כל מה שהם מצליחים להשיג: הם צדים וומבטים, וולבי וכל חיה שאינה גדולה או מהירה מדי בשבילם, ניזונים מפגרים של החיות שהם לא מצליחים ללכוד, ומשלימים את התפריט עם דגים, צפרדעים וגם פירות וצמחים. הם ידועים בכך שהם אוכלים את כל חלקי הטרף, כולל העור והעצמות.
באותו סרטון שבו אנחנו פוגשים את טאז לראשונה, באגס מחפש באנציקלופדיה את הערך "שד טסמני", ורואה שהוא מתואר בה כ"חיה רצחנית וחזקה, עם מלתעות חזקות כמו מלכודת פלדה". זה לא רחוק מהאמת: ביחס לגודלו, השד הטסמני הוא בעל הנשיכה החזקה ביותר בקרב היונקים, ומסוגל לרסק עצמות.
האנציקלופדיה של באגס ממשיכה ומפרטת לגבי השד הטסמני: "בעל תיאבון שאינו יודע שובע – אוכל טיגריסים, אריות, פילים, בפאלו, חמורים, ג'ירפות, תמנונים, קרנפים, איילים קוראים, ברווזים", וטאז עצמו מוסיף: "וארנבונים". כמובן, השדים הטסמניים לא אוכלים כמעט אף אחת מהחיות הללו, פשוט משום שהן לא נמצאות בטסמניה – אם כי אם תציעו להם סטייק ג'ירפה או שיפוד קרנף, הם בוודאי לא יעקמו את האף. הם דווקא כן אוכלים, בתיאבון רב, ארנבונים וארנבות – שאומנם אינם במקור מאוסטרליה, אבל המתיישבים האירופאים הביאו אותם לשם, והם כיום מינים פולשים מצליחים ומזיקים במיוחד.
האנציקלופדיה של באגס לא מאוד מדויקת, אבל יש בה דברים שלא רחוקים מהאמת. ההגדרה לשד טסמני
(איור: Warner Bros, צילום מסך מתוך Devil may hare)
ומה לגבי התכונה המזוהה ביותר עם טאז – מערבולת הטורנדו שהוא יוצר כשהוא מסתובב סביב עצמו במהירות, וכך מתקדם כשהוא מרסק וכותש כל מה שנמצא בדרכו? ובכן, הסיבוב של טאז הוא לא לחלוטין המצאה: הוא רק כמעט לחלוטין המצאה. שדים טסמניים הולכים ורצים על ארבע, ואינם מתקדמים בסיבובים. הם כן עשויים לעשות תנועות סיבוביות כשהם מתעמתים עם שדים אחרים, למשל כאשר כמה מהם אוכלים מאותו פגר. במקרים כאלו הם חושפים שיניים, נוהמים, ועושים תנועות מאיימות אחד כלפי השני, שלא פעם כוללות סיבובים. הדמיון בין התנועות הללו לטורנדו של טאז קלוש עד בלתי קיים.
ב-2015 פרסם משתמש באתר רדיט, בערוץ (סאב-רדיט) שמוקדש לטסמניה, שאלה לאנשים שגדלו באי: מה חשבתם על הסרטונים של לוני טונס עם השד הטסמני?
"בכלל לא זיהיתי שיש קשר ביניהם", ענה לו אחד המגיבים. "אז הבנתי שהיצורים הקטנים שלנו הם ההשראה לסרטון… ואז התעייפתי מלהסביר לבריטים שהשדים הטסמניים לא נראים בכלל כמו טאז".
"תהיתי למה יש לו את אותו שם כמו לשד הטסמני", אמר אחר. "אני עדיין לא בטוח מה התשובה".
הסרטונים של לוני טונס הם לא בדיוק סרטי טבע תיעודיים, יותר נכון הם בדיוק לא, אבל הם חושפים בפני מיליוני צופיהם חיות שאחרת אולי לא היו מכירים כלל. טאז הוא אומנם לא מייצג נאמן של השדים הטסמניים, אבל בזכותו הרבה יותר אנשים יודעים שחיה כזו קיימת – וזה כנראה נכון גם לגבי רואד ראנר והקוקייה הרצנית.
נכון, אי אפשר באמת ללמוד על אורחות חייהם (ואפילו צבעיהם) של בעלי החיים מהסרטונים הללו, אבל מי צופה בלוני טונס בשביל ללמוד? מספיק שהם מצחיקים, וכמו שאנחנו יודעים, גם זה מועיל – אם לא להשכלה, אז לבריאות.
ד"ר נעם לויתן וד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
