דמיינו שאתם יושבים במסעדה. האוכל טעים, והשיחה עם האדם שיושב איתכם נעימה. כל כך טעים ונעים לכם, עד שאתם לא שמים לב לזמן שעובר, ופתאום מגלים שאתם מאחרים לפגישה. אתם מרימים את היד ומנסים לתפוס את תשומת לבו של אחד המלצרים, לבקש חשבון. כשאף אחד לא ניגש לשולחן, אתם מוסיפים ומרחיבים על הרמת היד: מנענעים את הזרוע מצד לצד, ואולי אף קוראים בקול. אתם מפסיקים את התנועות והקריאות, כמובן, ברגע שאתם רואים את המלצרית מתקרבת.
לוּ היה נוכח בחדר אנתרופולוג מכוכב לכת אחר, שאינו דובר עברית ולא מכיר את המנהגים המקומיים של תושבי כדור הארץ, הוא היה יכול לקבוע ברמה גבוהה של ודאות שתנועות הידיים והקריאות שימשו אתכם כדי לתקשר עם המלצרית, ולהביע רצון מסוים. זאת משום שהן ממלאות כמה תנאים פשוטים, שאנתרופולוגים משתמשים בהם כדי לסווג תקשורת: כיוונתם אותן לפרט מסוים, בדרך כזו שהוא יוכל לראות או לשמוע אתכם; המשכתם במחוות, ואף הרחבתם אותן, כשלא קיבלתם את התגובה לה קיוויתם; ולבסוף, כאשר התנועות השיגו את מבוקשן, חדלתם מהן.
תקשורת חייתית
אנתרופולוגים מכדור הארץ משתמשים בתנאים האלו כדי לבחון תנועות גוף וקריאות של בעלי חיים שונים, ולבדוק אם הם נועדו לתקשורת. זאת בניגוד, למשל, ל”אאוווו” שאנחנו משמיעים כשאנחנו דופקים את הזרת בפינה של השולחן, או לקולות ההתרגשות שחלק מבעלי החיים משמיעים כשהם רואים את המזון האהוב עליהם. הקולות האלו נותנים ביטוי לרגשות של מי שמשמיע אותם, ולא מושמעים במטרה להשיג משהו מפרט אחר. ואומנם, הם לא ממלאים את התנאים לתקשורת.
מחקרים הראו שכמו בני אדם, יש גם חיות שמשתמשות בתנועות גוף לתקשורת, כדי לגרום לפרט אחר מבני מינם, או לעתים לבן אדם, לעשות משהו. לשימפנזים יש רפרטואר גדול של תנועות ידיים וגוף, שחלקו דומה מספיק לשלנו בשביל שנוכל להבין את כוונתם. כשהם מנסים להשיג משהו ולא מצליחים, הם חוזרים על התנועות שלהם ומוסיפים חדשות, וכך עושים גם אורנגאוטנים.
מעבר לקופי אדם ולקופים, עם זאת, הראיות שיש לנו לתקשורת חייתית מצומצמות יותר. אומנם יש כמה מחקרים שמראים תנועות גוף לתקשורת אצל מינים שאינם פרימטים או אפילו יונקים, אך הם לרוב מתמקדים בתנועה אחת מסויימת. ירגזים, לדוגמה, מרעידים את כנפיהם כשהם רוצים להגיד לבן או בת הזוג להיכנס לקן. זוהי צורת תקשורת מעניינת, אבל היא רחוקה מהרפרטואר הגדול והיצירתי של קופי האדם.
כעת בחנו חוקרים את יכולת התקשורת של בעל חיים חכם וחברותי, שאינו קרוב במיוחד אלינו מבחינה אבולוציונית: הפיל. במחקר שהתפרסם לאחרונה, הם מראים שפילים מסוגלים לתקשר עם בני אדם בעזרת מגוון תנועות גוף, להבהיר את רצונם ואם זה לא עובד, להרחיב ולשנות את ניסיונות התקשורת.
(שניים מהפילים מחווים בעזרת החדק שלהם כדי לקבל תפוחים)
“הי, תביא לי תפוח!”
המחקר נערך בשתי שמורות בזימבבואה, והשתתפו בו 17 פילים. הבוחן או הבוחנת התקרבו לכל פיל בתורו, והביאו איתם מגש ריק ומגש שבו שישה תפוחים – מאכל אהוב על הפילים – אותם שמו במרחק בו הפילים יכלו לראות אותם בבירור, אך לא להגיע אליהם. הבוחן לקח שלושה תפוחים, אחד אחרי השני, ונתן אותם לפיל. אז הוא חיכה לראות מה הפיל יעשה, בהנחה שהוא ינסה לגרום לבוחן להביא לו את שלושת התפוחים הנותרים.
לאחר 40 שניות עשה הבוחן אחד משלושה דברים: נתן לפיל את שלושת התפוחים, כלומר מילא את רצונו; נתן לפיל רק תפוח אחד – מילא את רצונו באופן חלקי בלבד; או הגיש לו את המגש הריק, וכך לא סיפק את רצונו כלל. החוקרים תיעדו את התנהגות הפילים לאחר שקיבלו, או לא קיבלו, את מבוקשם, ולאחר שהבוחן עזב את האזור.
בסך הכל, 17 הפילים השתמשו ב-38 תנועות ומחוות שונות כדי להבהיר לבוחן את רצונם: עוד תפוחים. התנועות נעשו בעיקר עם החדק, ורובן כוונו אל הבוחן עצמו, אם כי כמה מהן גם אל המגש עם התפוחים. הפילים נופפו בחדק מצד לצד, הושיטו אותו לכיוון הבוחן או המגש, ואפילו הרימו איתו חול וזרקו אותו על הבוחן. “זה היה ברור שהם רוצים את התפוחים”, אמרה ווסטה אלאוטרי (Eleuteri), שהובילה את המחקר, לאתר של כתב העת המדעי Science. “הם ידעו איך להביע את עצמם”.
הפילים ביצעו את התנועות רק כשהיו בסביבה בני אדם שהיו יכולים להגיב אליהן, סימן מובהק לכך שהן שימשו לתקשורת. לאחר שהבוחנים נתנו להם תפוח הם המשיכו בתנועותיהם והרחיבו אותן, מוסיפים מחוות חדשות. חלקם, אמרה אלאוטרי, נהיו “יצירתיים בצורה פסיכית”. אחד הרים עלה וזרק אותו באוויר; אחר תפס מקל והיכה בו על הקרקע. כאשר הבוחנים נתנו להם את כל הפירות הם הפחיתו את התנועות שלהם – הם כבר קיבלו את מבוקשם, ולא הייתה סיבה להמשיך או להרחיב את ניסיונות התקשורת. עם זאת, הם לא הפסיקו את התנועות לגמרי, והחוקרים משערים שחלקם אולי הריחו שיש באזור תפוחים נוספים, וניסו לשכנע את הבוחנים להביא להם גם אותם.
להפתעתם של החוקרים, הפילים לא הרחיבו את התנועות שלהם, ואפילו הפחיתו אותן, גם לאחר שקיבלו מגש ריק. החוקרים משערים שהם פירשו את המגש הריק כסימן לכך שההאכלה הסתיימה, והבוחנים לא מתכוונים לתת להם עוד תפוחים – לכן אין טעם להמשיך ולבקש מהם.
“אין שום ספק שהפילים השתמשו בתנועות בצורה מכוונת”, אמר לניו-יורק טיימס ריצ’רד ביירן (Byrne), מדען בריטי שחוקר קוגניציה והתנהגות של בעלי חיים, ולא היה מעורב במחקר הנוכחי. המחוות האלו, הוסיף, דומות לאלו שנראות אצל אצל קופי אדם וגם אצלנו בני האדם, “שמשתמשים במחוות גוף כדי להשיג מטרות ספציפיות”.
“מה הם אומרים אחד לשני?”
אנחנו אומנם לא קרובים אבולוציונית לפילים, אבל גם אנחנו וגם היונקים בעלי החדק חיים בקבוצות, וצריכים לעתים קרובות להבהיר לחברינו מה אנחנו רוצים או מצפים מהם. לא צריך להתפלא, אם כך, שיכולת דומה לתקשורת התפתחה גם אצלנו וגם אצלם.
ואכן, בטבע הפילים מתקשרים זה עם זה בעזרת מגוון גדול של מחוות וקולות. במחקר שהתפרסם בשנה שעברה הציעו החוקרים שהקולות הללו גם מכילים מעין “שמות פרטיים”, שבהם הפילים מכנים אחד את השני. אלאוטרי אמרה ל-Science שבעתיד היא רוצה לחקור את אותה תקשורת טבעית של הפילים. “מהן התנועות המכוונות שבהן הם משתמשים, ומה המשמעות שלהן?” תהתה. “מה הם אומרים אחד לשני?”
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
