כל מי שמבלה מספיק בחופי הים בישראל, סביר שנתקל בתופעה המרגיזה הזו. אתה משכשך במים הנעימים, שוכח מצרות היום-יום, ואז בהפתעה מוחלטת אתה חש בנשיכה כואבת ברגלך. לעיתים כשתרים את הרגל כדי לבחון את מצבה, תבחין גם בדימום קל.
ראשית, הרשו לנו להרגיע אתכם. זו אמנם נשיכה כואבת ומרגיזה שגורמת לנו לפעמים לפלוט צעקה או אפילו קללה, אבל היא לא מסוכנת. אין צורך לרוץ לעמדת המציל ולהזעיק עזרה ראשונה.
דג סרגוס
(באדיבות ד"ר שבי רוטמן)
אז מי הם החוצפנים שמקלקלים לנו בילוי מושלם בחוף? מי שעומדים מאחורי הנשיכות המעצבנות הם דגי הסרגוס המסורטט. ותופתעו לשמוע שהסיוט שלכם, הוא החלום של הדייגים שמחבבים במיוחד את הדג הנושך בזכות בשרו הלבן וטעמו העדין.
דגי הסרגוס נראים תמימים בהרבה מהמדוזות, המטרד המוכר ביותר בים. אורכם הממוצע נע סביב 22 סנטימטרים ואורכם של הדגים הצעירים, אלו שנוטים לנשוך, נע לרוב בין 3 ל-10 סנטימטרים . הדגים הללו אינם יצורים תוקפניים, הנשיכות המדוברות נובעות מבלבול וחוסר ניסיון של הפריטים הצעירים, בדומה לתינוקות אנושיים.
ד"ר אלי שמש מבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה, מסביר שהבסיס לתופעה הוא בחוסר במזון באזור הימי שלנו. המזון שלו זקוקים הדגים מופק מחומרים הנקראים נוטריאנטים, כמו פוספט וחנקן המגיעים בדרך כלל לים משפכי נהרות ובעיקר מנהר הנילוס. אלא שבניית סכר אסואן במצרים ב-1960 גרמה לירידה דרסטית בהספקת הנוטריאנטים מהנילוס לים ובנוסף גם זרימת נחלים אחרים לים פחתה. המשמעות היא שיש פחות מזון לפיטופלנקטון ופלנקטון, יצורים זעירים שמהווים את הבסיס לשרשרת המזון בים. בגלל שיש פחות מהם, יש גם פחות דגים בים, וזה משפיע על כל מערכת החיים הימית.
ד"ר ניר שטרן, חוקר דגים: "דגי סרגוס צעירים נוטים להתבלבל וחושבים שפיסות עור יבש על הרגליים (במיוחד באזור העקב) או בפצעים פתוחים הם מקור מזון, ולכן הם נושכים בניסיון 'לטעום' ולבדוק אם מדובר במזון. עם הגיל, הם לומדים להבחין טוב יותר ומפסיקים לנשוך"
"יכול להיות שחוסר במזון וריח מביא את הדגים לנשנש קצת עור רגליים בניסיון להעשיר להם את התזונה. דגים רעבים יכולים לאכול כל דבר שיכול לספק להם חלבון, אפילו מדוזות", מסביר ד"ר שמש, שמוסיף ומציין כי תופעת אכילת עור רגליים נפוצה בסחנה ובנחלי עמק המעיינות לדוגמה, שם תוכלו ממש "ליהנות מפדיקור דגים", אם לא תזוזו ותאפשרו לדגים לאכול.
"השיניים הקדמיות של הסרגוס הן שיניים חותכות, ממש כמו השיניים שלנו רק יותר מאורכות וצרות, כלומר, הקצה שלהן ישר (לא מחודד כמו ניבים). באמצעות השיניים האלה הם למעשה גורפים או תולשים אצות או את המזון שלהם מהסלעים. לכן השיניים האלה מסוגלות לגרד משטחים ביעילות", מסבירה ד"ר שבי רוטמן, אוצרת אוסף הדגים וחוקרת דגים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט שבאוניברסיטת תל אביב, את תחושת חוסר הנעימות שמגיעה עם נשיכת הסרגוס.
הסרגוס (Diplodus) ממשפחת הספרוסיים (Sparidae) הוא דג ים אוכל כל, הניזון בעיקר מחסרי חוליות ונוהג לחפש את מזונו בסלעים ובקרקעית הים. המין הנפוץ ביותר בחופי ישראל והמוכר בנשיכותיו הוא הסרגוס המסורטט (Diplodus sargus). שיניו החזקות משמשות אותו לא רק לנשיכת הרגליים שלכם, אלא בעיקר לפיצוח שריון של סרטנים וקונכיות המהווים חלק עיקרי מתזונתו.
"זהו דג מקומי ולא מין פולש. הוא חלק טבעי מהמערכת האקולוגית הימית באזור הים התיכון. הוא היה פה לפנינו וזהו מקומו הטבעי", אומר ד"ר ניר שטרן, חוקר דגים מהמכון לחקר ימים ואגמים בישראל, "דגי סרגוס צעירים נוטים להתבלבל וחושבים שפיסות עור יבש על הרגליים (במיוחד באזור העקב) או בפצעים פתוחים הם מקור מזון, ולכן הם נושכים בניסיון 'לטעום' ולבדוק אם מדובר במזון. עם הגיל, הם לומדים להבחין טוב יותר ומפסיקים לנשוך".
אל תעמדו במקום
תופעת הנשיכות נפוצה יותר בחודשי הקיץ, ולא רק בגלל שבתקופה החמה אנחנו נוהגים לרבוץ יותר בחוף. "כשהמים חמים, דגים צעירים שבקעו כמה חודשים קודם לכן, נמשכים חזרה לחוף כדי לגדול ולהתפתח. נוצר תיזמון שמפגיש אותנו עמם", מסבירה ד"ר רוטמן, "דגיגים צעירים נמצאים יותר באזורים חוליים ורדודים לשם הגנה, והם באופן טבעי נוהגים לבצע פעולות 'ניקיון' ליצורים אחרים ולהסיר עור מת. הם גם אוהבים להיצמד ליצורים גדולים שלא מאיימים עליהם, כהגנה מפני טורפים שכן עלולים לטרוף אותם. כך לדוגמה אפשר לפעמים לראות אותם מתקבצים בסמוך לטריגונים (מה שמכונה "חתול ים", י.י) גדולים ואפילו צבי ים, בזמן שהם אוכלים את הריר שהם מפרישים או קשקשים ועור מת. עם זאת, כשמדובר בדגיג שהספיק לגדול ועדיין מבלה בחוף הרחצה - הנשיכה העדינה עלולה להיות כואבת ואפילו לפצוע".
החופים המועדים יותר לפורענות מבחינת דגי הסרגוס הם אלו הרדודים והסלעיים. כמה מהמוקדים הבולטים בישראל הם חופי מרידיאן ובת גלים בחיפה, חופי בצת וראש הנקרה, חוף הסלע בבת ים וחוף גדור. "המפגשים בין דגי הסרגוס לאנשים עלול לקרות בחופים שקטים כמו שמורות טבע ואזורים ללא רעש או הפרעות אחרות לדגים. האזורים האלה כנראה מקנים להם ביטחון לטעום קצת בשר עור רגליים של מתרחצים", אומר ד"ר שמש.
אחת הדרכים להימנע מנשיכת סרגוס היא לא להיות סטטיים במים. הדגים מעדיפים לנשוך אנשים שעומדים ללא תנועה ופחות מתקרבים לאנשים ששוחים או זזים. גם לבישה של חליפת גלישה או שחייה שמונעות חשיפה של הרגליים יכולה לסייע. "נעל סגורה עשויה לסייע בהגנה מפני הנשיכות של דגי הסרגוס", מוסיף ד"ר שמש. "ניתן גם לשטוף את הרגליים בסבון לפני הרחצה בים, מכיוון שיש ריח בכפות הרגליים שעשוי למשוך את הדגים (כמו שכל בעל חיים נמשך לריח), אך זה לא נבדק מחקרית". ד"ר רוטמן מסבירה כי מכיוון שהנשיכות הן בעיקר ליד כף הרגל, אפשר לשקול להיכנס לים עם גרבי צלילה שעשויות מניאופרן (חומר נפוץ בשימוש בייצור ביגוד מגן לפעילות ימית). "הן נוחות לכניסה למים, אבל גם גרב רגילה תעשה את העבודה", מוסיפה ד"ר רוטמן.
ומה לעשות אם כבר ננשכת על ידי סרגוס? הנשיכה כאמור אינה מסוכנת, אך מומלץ לחטא אותה היטב כדי להימנע מזיהום.
נשיכות בכל רחבי אירופה
תופעת הדגים הנושכים אינה נעצרת בישראל. באתר הנופש הספרדי בנידורם הוזהרו הרוחצים מפני התקפות של דגי אובלד שחור-זנב (Oblada melanura), שנמנים אף הם על משפחת הספרוסיים. בדיווחים משם נמסר כי הים התיכון נעשה חם בצורה יוצאת דופן, מה שהגביר את תדירות הנשיכות. תופעה דומה נרשמה גם בחופי מחוז איסטריה (Istria) בקרואטיה. פרופ' יעקב דולצ'יץ' מהמכון האוקיאנוגרפי בספליט שבקרואטיה אמר אשתקד כי לא מדובר באירוע חדש, אלא כזה שחוזר על עצמו מדי קיץ. הוא ציין שהדגים נמשכים לפצעים פתוחים ואף לתכשיטים מנצנצים שאותם עונדים המתרחצים.
גם בים האגאי (לרבות חופיה של יוון) נרשמת מגמה דומה ובחופי איטליה נצפו דגים צעירים וסקרנים ממיני סרגוס מסורטט ואובלד שחור-זנב שנשכו מתחרצים.
לא הנושך היחיד
דג הסרגוס המסורטט הוא לא הדג הנושך היחיד בישראל. בנוסף אליו ניתן למצוא בחופים המקומיים את דג השישן המסורטט (Lithognathus mormyrus). כמו הסרגוס גם הוא נמנה על משפחת הספרוסיים. צבעו כסוף, חוטמו מחודד ועיניו קטנות וממוקמות גבוה. אורכו המקסימלי יכול להגיע ל-55 ס"מ, אך האורך השכיח הוא 30-20 ס"מ. בדומה לסרגוס, השישן המסורטט, שמוכר גם בשם העממי מרמיר, ניזון מקרקעית הים, ושיניו מותאמות לטחינת חסרי חוליות קטנים כמו תולעים, סרטנאים ורכיכות, אותם הוא מוצא בחול או בבוץ. אין לו שיניים חדות או חזקות מספיק כדי לגרום לפציעה משמעותית, ובוודאי שאינו תוקפני כלפי בני אדם, אולם כמו הסרגוס גם הוא עלול לנשוך לפעמים.
"חשוב לציין שדפוסי הנשיכה דומים, אך יתרה מזו מדובר בדגים שנמצאים בתנועה מתמדת. על כן, למרות ההימצאות המובהקת של סרגוס ומרמיר בחופים סלעיים וחוליים (בהתאמה), ייתכן שהם יימצאו גם באזורים חופפים בכל חופיה הים תיכוניים של ישראל, שכן ישנם חופים סלעיים וחוליים שסמוכים זה לזה ומאפשרים את המעבר", אומר ד"ר שמש.
"יש דגים נוספים שעלולים לנשוך בסיטואציה דומה, אבל הם פחות פוצעים - לדוגמה, אובלד שחור-זנב (Oblada melanura) - דג כסוף שדומה לסרגוס ונמנה על משפחתו. באופן כללי דגיגים של משפחת הספרוסיים עלולים לנשוך מאותן סיבות. בסיטואציות אחרות לגמרי יש מינים אחרים של דגים שעלולים לנשוך, ביניהם דגים שנתפסים על החכה והשחרור שלהם צריך להתבצע בזהירות. מומלץ בכל מקרה להכיר את סוגי הדגים מראש כשעוסקים בפעילויות שונות בים", אומרת ד"ר רוטמן.
