כשהתחלתי ללמוד בתוכנית למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב, לא היו קורסים שעסקו בנצרות בת זמננו. בחוג להיסטוריה הוצע הקורס "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה" של המרצה האגדי אביעד קליינברג, שאחר כך נהיה המנחה שלי, אבל הוא הסתיים, בהתאם לשמו, במאה ה-16. לא היה שום קורס שהגיע עד ימינו ממש. הנצרות, כמו הדת בכלל, נחשבה עניין ששייך לעבר, לא משהו שצריך להכיר בשביל להבין את ההווה.
בגלל הרקע האישי שלי - אני באה ממשפחה שיש בה גם דתיים וגם חילונים - ידעתי שהדת לא תמיד מסכימה להבין את עצמה כעניין ששייך לעבר. אדרבה, עצם התפיסה הזאת, שבעת ההיא הייתה התפיסה הרווחת באקדמיה, עוררה לא אחת התנגדות בקרב קהילות דתיות, שדווקא את החילונות ביקשו לדחוק החוצה מן המרחב הציבורי. המתחים הללו בין דת לחילונות, בין מה ששייך לכאורה לעבר לבין מה שפועם מתחת לפני השטח של ההווה, סקרנו אותי מאוד. החלטתי לחקור דת עכשווית.
מה שעניין אותי יותר מכול הוא היחסים בין דת לפוליטיקה - איך דתות עתיקות מתאימות את עצמן למציאויות משתנות, למשברים פוליטיים ולסדרים פוליטיים חדשים? אילו בריתות חדשות יוצרים אנשים דתיים כדי לצלוח את הטלטלות שמביאה המודרניות לפתחם? מה חושבים דתיים על חילון? ואיך הם תופסים מאמינים בני דתות אחרות בעידן החילוני?
במסע להבנת הדת העכשווית גיליתי להפתעתי שבמחצית השנייה של המאה ה-20 השיקה הכנסייה הקתולית תהליך מרחיק לכת של עדכון והתאמה לעידן המודרני. במסגרת זו היא הקדישה משאבים עצומים לדיאלוג עם העם היהודי דווקא. אחרי מאות ארוכות של איבה ועוינות פתאום חשבה הכנסייה טובות על היהודים. זה היה גילוי מרתק - הפתיעו אותי מאוד לא רק יכולתה של דת עתיקה וממוסדת כמו הנצרות הקתולית להשתנות באופן עמוק כל כך' אלא גם עצם העובדה שהנצרות מוסיפה להיות מוטרדת מן היהודים.
כישראלית שגדלה בחיפה בשנות השמונים של המאה העשרים חשבתי שכל הדברים הללו - אנטישמיות, פילושמיות (חיבה יתרה ליהודים וליהדות), עיסוק אינטנסיבי באחר היהודי - עברו מן העולם. מי חשב שהם עדיין קיימים, גם אם בצורות חדשות ומפתיעות, עמוק במאה ה-21?
בעוד שאני התעניינתי בנצרות, המנחה שלי הסב את תשומת ליבי לעובדה שתגובות יהודים למפנה הנוצרי נחקרו עוד פחות מן התהליכים בצד השני. מה חשבו יהודים דתיים על דיאלוג יהודי-נוצרי? להפתעתי גיליתי שגם המסורת היהודית שהתפתחה לאחר השואה והקמת מדינת ישראל הייתה טרודה מאוד ביחסה לנצרות. בדיעבד, אולי זה לא היה צריך להפתיע אותי.
לאורך מאות שנים הנצרות הייתה אחת משתי התרבויות הגדולות שביחס להן התגבשה היהדות - היא והאסלאם היו האחר המהותי של היהודים, והנצרות הייתה הדת המתחרה והמאיימת בה"א הידיעה. העבר היהודי-נוצרי שנשתמר במסורת היהודית הוא עבר טראומטי. האם אפשר לצפות שבעידן של תמורות קיצוניות כל כך יהודים לא ישובו לחשוב על עצמם ועל גורלם לנוכח מערכת היחסים עם הנצרות? במחקרים שלי גיליתי כיצד הקמת מדינת ישראל הופכת בהדרגה לחלק מהפולמוס היהודי-נוצרי; התוודעתי לספק העמוק בקרבם של הוגים יהודים רבים בנוגע לאפשרות שהכנסייה תשנה את דעתה כלפי היהדות, ומצד שני למדתי אילו משאבים במסורת היהודית משמשים רבנים והוגים יהודים בני זמננו להתפייס עם הנצרות ולפעמים אפילו להתיידד איתה.
המדהים ביותר הוא ששתי המסורות הללו הגיבו לאותם אירועים היסטוריים - מלחמת העולם השנייה, השואה, עליית הדמוקרטיה הליברלית, הריבונות היהודית בארץ הקודש ועוד - בדרכים שונות בתכלית זו מזו, אבל בתנופה ובאינטנסיביות בלתי רגילות. המאה העשרים, כך התברר לי, הייתה עידן גדוש מהפכות דתיות.
כשסיימתי את לימודיי לתואר דוקטור בביה״ס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ואת השתלמות הבתר-דוקטורט באוניברסיטת ברקלי ובמכון ון ליר בירושלים, קיבלתי את המשרה האקדמית הראשונה שלי באוניברסיטת הומבולדט בברלין, בפקולטה לתאולוגיה פרוטסטנטית. שם, באחת הערים החילוניות ביותר בעולם, לימדתי סטודנטים בעת הכשרתם להיות רועי קהילות ומנהיגים רוחניים פרוטסטנטיים.
לפעמים הייתי היהודייה הראשונה שפגשו בחייהם. גיליתי מקרוב כיצד הצללים של העבר הגרמני הנאצי ואלו של העבר הנוצרי מרצדים אלה לצד אלה, וכיצד הם רובצים על היחסים בין יהודים לנוצרים וגם בין ישראלים לגרמנים עד היום. התוודעתי – גם במחקר וגם בחיי היום-יום – למאמץ האדיר שנעשה בגרמניה, ובכנסייה הגרמנית בפרט, להיאבק באנטישמיות.
ראיתי מקומות שבהם המאבק הזה מצליח ומשגשג, והכרתי גם מקומות שבהם המאבק הזה כושל ויוצר סיבוכים חדשים. כשחזרתי לארץ והתחלתי ללמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים לקחתי את התובנות הללו איתי והתחלתי מחקר חדש – מחקר על ההתנגדות הנוצרית לאנטישמיות באירופה. כיום אני מובילה קבוצת מחקר במימון מועצת המחקר של האיחוד האירופי (ERC) שעוסקת בנושא הזה.
קצת אחרי שחזרתי לארץ אירע 7 באוקטובר. בבת אחת התבהר לכולנו, בעוצמה שלא יכולתי לצפות גם אחרי חמש עשרה שנות מחקר בנושא, עד כמה הדתות הגדולות והיחסים ביניהן, וכן המתח הדתי-חילוני, מעצבים את חיינו כיום. למרבה הצער התברר גם עד כמה המאבק האנטי-אנטישמי היה שברירי, ובמידה רבה הביא עימו צרות חדשות וסיבוכים חדשים. בעזרת הכלים המחקריים שפיתחתי לאורך השנים אני מקווה להאיר כמה שבילים בתוך האפלה הגדולה ששוררת סביבנו כיום.
ד"ר כרמה בן יוחנן היא מרצה בכירה בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים, והיא מלמדת שם קורסים בהיסטוריה ובמחשבה נוצריות מודרניות. היא עומדת בראש פרויקט מחקר במימון מועצת המדע של האיחוד האירופי, ״כריסטושמיות: היסטוריה של אנטי-אנטישמיות נוצרית באירופה, 1945–2020". חברה באקדמיה הצעירה הישראלית וכלת פרס דן דוד לשנת 2023.
מאמרים קצרים בעברית:
סרטונים:
״בין יהודים לנוצרים״, סדרה בת חמישה מפגשים בבית אבי-חי: https://ancillary-proxy.atarimworker.io?url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DDhPhLhDfdoQ
״יחסים מסוכנים: דת ומדינה באירופה ובישראל״, שיחה עם ד״ר יוכי פישר, מכון ון ליר בירושלים, 7.9.2023
פודקאסט:
״יריב ראוי״, אנטישמיות, ד״ר כרמה בן יוחנן ופרופ׳ עמוס גולדברג, 28.09.2025, https://ancillary-proxy.atarimworker.io?url=https%3A%2F%2Fopen.spotify.com%2Fepisode%2F6x7Rb5rzFlP5vOIOHYZzH5
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-Ynet שנוסד ביוזמת האקדמיה הצעירה הישראלית שבו חוקרים מסבירים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' נעמה גבע-זטורסקי, פרופ' אורי בן-דוד ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
