לרגל יום כדור הארץ הציגו היום (שלישי) סטודנטים בקורס למדיניות אקלים באוניברסיטת תל אביב דוח נרחב שבוחן את עמידתה של ישראל ביעדי האקלים שהציבה לעצמה. הדוח סוקר את סקטור האנרגיה והחשמל, התעשייה והפסולת - וקובע כי ישראל ככל הנראה תיכשל ברוב ההתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה.
"טרם התחייבות ליעדים בינלאומיים נוספים, על ישראל לנקוט צעדים ממשיים ליישום אסטרטגיית הפחתת הפליטות שכבר קיבלה על עצמה", נכתב בדוח. "נכון לעכשיו, נראה כי ישראל תיכשל בעמידה ברוב היעדים הקיימים".
מחר צפוי המשרד להגנת הסביבה להציג את דוח השקיפות הדו-שנתי הראשון מסוגו (BTR) במסגרת אמנת האקלים של האו"ם - דוח שיעסוק בהיערכות הממשלתית לשינויי אקלים ובהפחתת פליטות. גם שם לא צפויות מסקנות מחמיאות.
הסטודנטים מציינים כי ישראל בחרה את שנת 2015 כשנת הבסיס לדיווחי האקלים שלה – בחירה שמיטיבה עימה מבחינה סטטיסטית. מאז ירדו פליטות גזי החממה בכ-4.5% (מכ-81.1 מיליון טונות שווה ערך לפחמן דו-חמצני לכ-77.4 מיליון טונות), אך לו הייתה נבחרת שנת 2000 כשנת בסיס, הנתונים היו מצביעים על עלייה של כ-15% בפליטות.
סקטור התעשייה: "אין תמריץ לשינוי"
בתחום התעשייה, מסביר הסטודנט דן אליהו, נבדקו נתוני פליטה ממפעלים מרכזיים כמו בז"ן, כיל ורותם. התוצאה: עלייה של כ-14% בפליטות מאז 2015. אמנם חלו שינויים חלקיים בעקבות מעבר לשימוש בגז וחוק אוויר נקי, אך לא בוצעו מהלכים עמוקים לצמצום הפליטות, כמו אלו שבוצעו בגרמניה ובשבדיה - בין היתר עקב היעדר מס פחמן אפקטיבי ותמריצים לתעשייה.
ישראל הציבה יעד להפחתת פליטות במגזר התעשייתי בשיעור של 30% עד 2030 ו-56% עד 2050. עם זאת, בדו"ח נמתחת ביקורת על כך שמס הפחמן חלש והכנסותיו אינן מושקעות בקידום טכנולוגיות ירוקות. האכיפה, לפי הדו"ח, סמלית בלבד - ובמקרים מסוימים, נטען כי בז"ן אף מונעת פיקוח מלא של "איגוד ערים לאיכות הסביבה" במפרץ חיפה.
חשמל ואנרגיה: הרבה שמש, מעט תכנון
לפי הדוח, ישראל אמנם הפחיתה את השימוש בפחם – מיותר מ-60% בשנת 2012 לפחות מ-22% בשנת 2020 – אך לא עומדת ביעד של 30% ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת עד 2030. כיום, שיעור הייצור עומד על כ-13% בלבד.
הסטודנטים מצביעים על תיאום לקוי בין משרדי ממשלה, ריבוי סמכויות ומערך רישוי מסורבל שמקשה על התקדמות. ישראל מתבססת בעיקר על אנרגיית שמש, ללא גיוון במקורות כמו רוח, מים או גיאותרמיה - מה שפוגע בגמישות הרשת ובביטחון האנרגטי. "בישראל חסרים פתרונות גיבוי לימים מעוננים או למצבי חירום", ציינו.
מור אסודון, אחת מהסטודנטיות, אמרה: "אין ממש מדיניות סביבתית. יש החלטות ממשלה, אבל הן לא ממומשות. אני בטוחה שלדרג המקצועי במשרד להגנת הסביבה איכפת, אבל המשרד לא לוחץ, והאוצר לא רוצה להשקיע בזה. באוצר מחכים – אבל אין לנו זמן".
הצעות לרפורמה: רגולטור אחוד ומועצה לאומית
נושאי אקלים נדחקים בישראל לשוליים לנוכח סדר עדיפויות שמציב ביטחון ומשפט בראש. תחום הסביבה נתפס כלוקסוס ולא כהכרח לאומי – דבר שמעכב הקצאת משאבים, תכנון ארוך טווח והירתמות ציבורית. בהשראת מודלים מארה"ב והאיחוד האירופי, ממליצים הסטודנטים על הקמת רגולטור אחד שירכז את כלל ההיתרים הסביבתיים, התכנוניים והאנרגטיים – כדי לייעל תהליכים. בנוסף, מציעים להקים מועצה לאומית לאנרגיה שתתאם בין משרדי האנרגיה, האוצר והגנת הסביבה.
הדר שהרבני, יועץ סביבתי ואחד הסטודנטים בקורס, סיכם: "הצבנו יעדים וזה יפה על הנייר, אבל בפועל לא קורה כלום. הרגולציה קטנה, האכיפה לא מספקת. אנחנו במצב רע – וחייבים לשנות את זה".
המרצה של הקורס, חבר הכנסת לשעבר פרופ' אלון טל, סיפר: ""כשהייתי בכנסת, מוניתי ליו"ר ועדת משנה שעסקה במדיניות סביבה ואקלים. שמתי לב שמשך שנים מדינת ישראל מצהירה לעולם על מחויבותה להתמודד עם משבר האקלים – כל כמה זמן מגישים למוסדות האו"ם רשימה של התחייבויות לצעדים שאנו עומדים לבצע. אלא שאין כמעט מעקב, ואף אחד לא בודק אם קיימת בכלל אסטרטגיה שתאפשר לממש את ההבטחות הללו.
"בתחילת הסמסטר ביקשתי מהסטודנטים לעבור בצורה שיטתית על כל ההתחייבויות של ממשלת ישראל – גם על היעדים הסופיים וגם על הצעדים שנקבעו לקידום מדיניות אקלים וצמצום פליטות. לאחר מכן הם היו צריכים לבדוק בפועל מה נעשה, והאם בכלל יש סיכוי שישראל תעמוד ביעדים שהיא עצמה קבעה – או שלפחות תתקרב אליהם".
