בספרו הקלאסי "מלחמת העולמות" תיאר הסופר הבריטי הרברט ג’ורג’ ולס מלחמת כיבוש והשמדה בין שני כוחות לא שווים. הכוח התוקף - בני המאדים - נהנה מעדיפות טכנולוגית עצומה על פני היריב הפרימיטיבי - בני האדם. מכונות המלחמה האדירות של בני המאדים התהלכו באין מפריע על אדמת כדור הארץ, כשהם זורעים סביבם הרס ומוות. בני האדם הזחוחים, הגאים כל כך בהישגיהם ובעליונותם, מצאו את עצמם נחותים בכול וחסרי אונים מול הכוח הכובש.
והנה, כפי שהפלישה החלה במפתיע, כך היא גם הסתיימה. ללא מעורבותם של בני האדם, בני ברית זעירים פעלו כל אותה עת למענם. המאדימאים הכובשים התהלכו על אדמת כדור הארץ, שתו מים, נשמו אוויר, ובתוך כך בלעו לתוכם מיליארדי חיידקים קטלניים שגופם לא הכיר ולא ידע להתמודד איתם. כך קרה שבעוד האנושות מובסת בכל קרבותיה ומחשבת את קיצה, החיידקים התרבו בגופם של הפולשים ובתוך זמן קצר הרגו את כולם.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הפפירוס המושחת
המחקרים החדשים ביותר
הטיות סטטיסטיות וחשיבה הסתברותית
"את אשר לא יכול היה האדם לעשות בעזרת כל אמצעי ההגנה האנושיים חוללו היצירים הזערוריים הללו, אשר אלוהים, ברוב חוכמתו, ברא אף אותם על פני כדור הארץ. […] החל מן הימים הראשונים לכינון חיים על פני כדור הארץ, גבו חיידקי המחלות מס כבד מן האנושות. ואולם, הודות לברירה הטבעית פיתח לו המין האנושי כושר עמידה בפניהם; אין אנו נכנעים לאיזה חיידק בלא מאבק עיקש וממושך, ויש חיידקים, כמו אלה המרקיבים רקמות וחומרים מתים, אשר גופנו החי מחוסן נגדם כליל. […] ומשנחתו הפולשים על פני האדמה והחלו יונקים את מזונם נכנסו בני בריתנו הזערוריים לפעולה וגרמו לאובדנם", תיאר ולס את רגע הניצחון (מלחמת העולמות, הוצאת כתר 1979. מאנגלית: אביטל ענבר).
11 צפייה בגלריה
"את אשר לא יכול היה האדם לעשות בעזרת כל אמצעי ההגנה האנושיים חוללו היצירים הזערוריים הללו". מאדימאי בכדור הארץ, איור מתוך "מלחמת העולמות"
(איור: ויקימדיה, Henrique Alvim Corrêa)
בחיידקים ונגיפים תעשו לכם מלחמה
בחזון יוחנן בברית החדשה מתוארים ארבעת פרשי האפוקליפסה, שפועלים יחד להביא את יום הדין: מלחמה, רעב, מגפה ומוות. ואכן רעב, מגפה ומוות ליוו מאז ומתמיד את מלחמות האדם, ולא פעם אף הכריעו אותן. פעמים רבות המחלות והרעב לא היו אלא תוצרי לוואי של החורבן הנלווה תמיד למלחמות: שריפת יבולים ושבירת קווי אספקה הובילו לרעב, ותנאי תברואה ירודים במחנות הצבא ובערים נצורות שימשו כר פורה להפצת מחלות. במקרים אחרים הצדדים הלוחמים השתמשו ביודעין במחלות להכרעת אויביהם. האדם החושב, הומו ספיינס, יעיל מאוד במציאת דרכים להרוג אנשים אחרים.
כיום אנו קוראים לשיטות האלה "לוחמה ביולוגית" - שם כולל לשימוש מכוון במיקרואורגניזמים וברעלנים ביולוגיים כנשק. למרות האמנה העולמית האוסרת על השימוש בנשק ביולוגי התקפי ואפילו על עצם ההחזקה בו, מדינות לא מעטות מפעילות תוכניות מחקר בתחום הרגיש הזה. במוצהר, התוכניות האלה נועדו לפיתוח אמצעי הגנה מנשק ביולוגי במקרה שיותקפו – בדמות תרופות, נוגדנים וחיסונים. מעשית, קשה מאוד להבחין בין מחקר לפיתוח נשק ביולוגי התקפי לבין מחקר שנועד להגן על האוכלוסייה. בשני המקרים צריך להחזיק במעבדה מחוללי מחלה מסוכנים, להרבות אותם ולחקור אותם.
בניגוד לדבריו של ולס ב"מלחמת העולמות", מחוללי המחלות אינם ידידינו. חיידקים ונגיפים, פטריות וטפילים, וכמוהם גם בעלי החיים שמפיצים אותם, כגון יתושים, קרציות וחולדות, אינם מבדילים בין אויב לאוהב. מחוללי המחלות הותאמו במהלך האבולוציה לשגשג בגוף האדם, בגופן של חיות משק ובצמחי מאכל ולהפיץ את עצמם, ויפגעו בכל מי שיוכלו. מרגע שמגפה החלה להתפשט, קשה לשלוט בה. היא תפגע בצבאות ובאזרחים, וייתכן שתעבור שינויים גנטיים (מוטציות) שישבשו גם את אמצעי ההגנה שהצד התוקף הכין מבעוד מועד.
11 צפייה בגלריה
בברית החדשה מתוארים ארבעת פרשי האפוקליפסה, שפועלים יחד להביא את יום הדין: מלחמה, רעב, מגפה ומוות. הדפס עץ שמראה את ארבעת הפרשים, אמצע המאה ה-19
(איור: ויקימדיה, Shakko)
יתר על כן, מערכות ביולוגיות הן מערכות מורכבות מאוד, וכך גם החברה האנושית. דפוסי ההפצה של מחלות בזמן מלחמה מושפעים מגורמים אתניים, חברתיים, פוליטיים, גיאוגרפיים, דמוגרפיים וכלכליים רבים, שמקשים לחזות איך מחלות יתפשטו. גם אופי המלחמה משמעותי, למשל עצימות הקרבות ויכולת התנועה של אזרחים. שילוב כל הגורמים האלה, ועוד רבים אחרים, הופך את הנשק הביולוגי לחרב פיפיות שמדינות נרתעות מלהשתמש בו.
היסטוריה של לוחמה ביולוגית
נרתעות, אך בהחלט לא נמנעות. מגפות שיחקו תפקיד לא מתוכנן במלחמות מאז ומתמיד, ובמיוחד במלחמות מצור, שבהן אנשים רבים נדחסו בשטח מצומצם ובתנאי תברואה ואספקה ירודים. דוגמה טובה לכך היא המצור שהטיל סנחריב מלך אשור על ירושלים. מצבה של העיר היה בכי רע, ואין מחלוקת על העדיפות הצבאית הניכרת שהייתה לצבא האימפריה האשורית הגדולה על הממלכה היהודית המורדת של המלך חזקיהו. ובכל זאת, המצור נשבר. על פי הטקסט המקראי, “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה’ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים” (מלכים ב’, י”ט, ל”ה). אף שאין תיעוד אחר לכך, והמספרים נראים מנופחים, היסטוריונים משערים שמדובר בהתפרצות של מגפה שהיכתה במחנה צבא אשור ואילצה אותו לסגת מירושלים בלי לכבוש אותה.
על שימוש מתוכנן יותר בנשק ביולוגי סיפר כבר במאה החמישית לפני הספירה ההיסטוריון היווני הרודוטוס. לפי דבריו, קשתים סקיתיים מאזור אוקראינה של ימינו נהגו למשוח את חיציהם בתערובת של נחשים טחונים ודם אדם, באמונה שמדובר ברעל יעיל. עם הידע שיש לנו היום, אפשר לשער שהתערובת הייתה עשויה להכיל ארס נחשים, ואולי גם חיידקים מחוללי מחלות שהסתתרו בדם.
11 צפייה בגלריה
"וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב', י"ט, ל"ה). ציור של תבוסת סנחריב, מאת פטר פאול רובנס
(איור: ויקימדיה, Maltaper)
יש עוד דוגמאות רבות לשימוש מלחמתי ברעלים ביולוגיים נגד צבאות ואזרחים לאורך ההיסטוריה. נראה כי התיעוד המוקדם והבולט ביותר לשימוש מתוכנן במחלות במסגרת מערכה צבאית מגיע מהמאה ה-14.
העיר קאפה בחצי האי קרים נוסדה במקור בידי סוחרים מגנואה שבאיטליה, כנמל מסחר עם רוסיה וצפון מזרח אירופה. האיטלקים קיימו יחסים טעונים עם השלטונות הטטריים - קבוצת עמים שמקורם כנראה ממונגוליה, שהחזיקו בחלקים נרחבים מהאזור. כיום העיר נקראת פאודוסיה ושייכת באופן רשמי לאוקראינה, אך בפועל נמצאת בשליטה רוסית.
בשנת 1343 היחסים בין הצדדים הידרדרו והטטרים תקפו את קאפה והטילו עליה מצור. אחרי כמה תהפוכות חודש המצור ב-1345, אולם אז פרצה מגפת דבר בשורות הצבא הטטרי. במקום לסגת, הפכו התוקפים את המגפה לנשק: באמצעות מכונות המצור שלהם הם הטילו את גופות מתיהם לתוך העיר הנצורה, בתקווה לחולל מגפה קטלנית גם בתוכה. ואכן עד מהרה התפרצה מחלת הדבר גם בתוך החומות. לטטרים זה כבר לא הועיל: המגפה גבתה מהם קורבנות רבים מדי, והם אולצו לסגת, כשהאיטלקים מזנבים בהם.
11 צפייה בגלריה
הסיפור ההיסטורי המקובל אומר שסוחרים איטלקים שברחו מהעיר המותקפת נשאו איתם פרעושים נגועים, והביאו את המחלה לנמלי הים התיכון. מגפת הדֶבֶר בפירנצה, 1348, תחריט של לואיג'י סבאטלי
(איור: ויקימדיה, Fæ)
הסיפור ההיסטורי המקובל אומר שסוחרים איטלקים שברחו מהעיר המותקפת נשאו ללא ידיעתם בבגדיהם, ובפרוות החולדות ששרצו בספינותיהם, פרעושים נגועים בחיידק ירסיניה פסטיס (Yersinia pestis), מחולל מחלת הדבר. במנוסתם דרומה הביאו איתם הסוחרים את המחלה לנמלי הים התיכון, ובראשם גנואה, ונציה וקונסטנטינופול. כך החלה מגפת הדבר המפורסמת, "המגפה השחורה", שהרגה בתוך שנים ספורות בין רבע ל-60 אחוז מאוכלוסיית אירופה, בכמה גלים של התפרצויות שהתפשטו לכל רחבי היבשת.
הסיפור האפידמיולוגי כנראה מורכב יותר. נראה שהמגפה אכן הגיעה לאירופה מסין עם הצבא המונגולי-טטרי, ושספינות סוחר אכן הביאו את הפרעושים הנגועים לאיטליה מחצי האי קרים, אך קשה לדעת אם התחבולה הצבאית של הטטרים אכן הייתה הסיבה להתפשטות המגפה בתוך העיר קאפה. כיום אנו יודעים שבניגוד למה שחשבו הטטרים, המחלה לא עוברת בדרך כלל במגע ישיר בגופות החולים, ושרוב מקרי ההדבקה בה נובעים מנשיכות של פרעושים שמחדירות את החיידק לגופם של החולים. מאחר שאחרי מות החולה הפרעושים נוטשים את גופתו ומחפשים פונדקאי אחר, כלל לא בטוח שגופות החולים יכלו להפיץ את המחלה. ייתכן שמגפת הדבר חדרה לעיר בדרך אחרת – אולי על ידי חולדות, או שהמצור לא היה מלא וחולים נכנסו לתוך העיר והפיצו בה את המחלה בעצמם.
ובינתיים ביבשת אחרת ובזמן אחר…
דילוג קליל של 400 שנה קדימה וקילומטרים רבים מערבה מוביל אותנו למלחמות הקולוניאליות של צרפת ובריטניה, שנאבקו ביניהן על השליטה ביבשת אמריקה הצפונית. בשנת 1754 החל השלב המכריע בסדרה ארוכה של התכתשויות בין שתי המעצמות הקולוניאליות הגדולות, שבסופו השתלטו הבריטים על כל המאחזים הצרפתיים ביבשת, ובראשם המושבות הצרפתיות בקנדה של ימינו ובאזור ניו אורלינס. שני הצדדים במלחמה הסתייעו בבני ברית ילידי אמריקה, ועל כן המלחמה נקראת כיום בפי האמריקנים "מלחמת צרפת והאינדיאנים".
בשלהי המלחמה, בשנת 1763, התנהלו קרבות בעמק נהר אוהיו בין הבריטים לאמריקנים ילידים משבט דלאוור, שניסו לסלק את המתיישבים הלבנים מאדמותיהם. במהלך המצור על מצודת פיט (Fort Pitt, כיום העיר פיטסבורג), הורה מפקד הצבא הבריטי ג’פרי אמהרסט (Amherst) להדביק את האינדיאנים באבעבועות שחורות, במטרה להחליש אותם ו”לצמצם את מעשי התוקפנות האינדיאנית”. במהלך פגישת משא ומתן עם ראשי שבטים מקומיים העניקו להם הבריטים שתי שמיכות ומטפחת אף שנלקחו מבית החולים במצודה, שטיפל בחולי אבעבועות שחורות.
11 צפייה בגלריה
המחלות שהביאו איתם הצבאות הכובשים מאירופה, ובראשן האבעבועות השחורות, האיצו את חורבנן של האימפריות המקומיות באמריקה. ציור מהמאה ה-16 של אצטקים חולים באבעבועות שחורות
(איור: ויקימדיה, Graham Beards)
ביומנו כתב אמהרסט, “אני מקווה לחזות בתוצאה הרצויה”. ואכן עד מהרה התפרצה המחלה באוכלוסיית האינדיאנים בעמק נהר אוהיו וקטלה לפחות מאה מהם. עם זאת, גם כאן איננו יודעים אם ההדבקה אכן נבעה מהפעולה המכוונת הזאת. היו במהלך המלחמה מגעים רבים בין שבטים של ילידי אמריקה לחולים ממוצא אירופי, וידוע על מקרי הדבקה נוספים שלא נבעו מפעולה מכוונת. מה שברור הוא שהשבטים המקומיים נחשבו פגיעים יותר מהלבנים למחלה הקטלנית, מאחר שהם לא נחשפו לה בעבר. בעוד שדורות רבים של אירופאים חיו עם המחלה, וכך התפתחה אצלם בעזרת הברירה הטבעית מידה מסוימת של עמידות, לעמים ילידי אמריקה לא הייתה כל עמידות מולדת למחלה.
לשימוש הצבאי שעשו הבריטים באבעבועות השחורות קדמו תקדימים פחות מתוכננים אך הרסניים פי כמה וכמה לאוכלוסיות המקומיות של אמריקה. הצבאות הכובשים שהגיעו מספרד ומפורטוגל אומנם לא עסקו בלוחמה ביולוגית מאורגנת, אך המחלות שהביאו איתם מאירופה, ובראשן האבעבועות השחורות, האיצו את חורבנן של האימפריות המקומיות.
דוגמה בולטת לכך היא הצלחתו האדירה של המצביא הספרדי הרנאן קורטס (Cortés), שעמד בראש כוח שנאמד בכמה מאות חיילים. למרות הנחיתות המספרית של צבאו, הוא הצליח תוך שנים ספורות להביס את האימפריה האצטקית רבת העוצמה ששלטה בחלקים ניכרים של מקסיקו של ימינו. לצורך הכיבוש הוא ניצל כל נקודת תורפה שמצא אצל יריביו.
אחת מהן הייתה מגפת האבעבועות השחורות שהתפשטה בעקבות הגעת הספרדים למפרץ מקסיקו, והרגה את המקומיים בהמוניהם – ההערכות עומדות על עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בתוך שנה אחת. המוות ההמוני הפיץ ייאוש באוכלוסייה, ואף גרר בעקבותיו מצוקת מזון חמורה עקב מותם של איכרים רבים והרס השדות והמטעים שלהם. כך המחלות פוררו בתוך זמן קצר את מערכות השלטון האצטקי, בשירותם של הכובשים מאירופה שאספו את השלל.
11 צפייה בגלריה
תוך שנים ספורות הביס קורטס את האימפריה האצטקית, גם בזכות המגפות שהתפשטו בעקבות הגעת הספרדים למפרץ מקסיקו. ציור מהמאה ה-17 של קורטס וצבאו נכנסים לעיר טבסקו במקסיקו
(איור: ויקימדיה, Artanisen)
תהליך דומה האיץ את קריסתה של ממלכת האינקה במרכז אמריקה. לפי אומדנים היא איבדה כ-90 אחוז מאוכלוסייתה במגפת האבעבועות השחורות ובמגפות נוספות שמקורן באירופה, כגון השפעת – עוד נגיף שמערכת החיסון של ילידי אמריקה לא נחשפה אליו לפני כן. ואילו באי היספניולה, המקום שאליו הגיעו ספינותיו של כריסטופר קולומבוס ב-1492, האוכלוסייה המקומית נמחקה כמעט כולה, בעקבות מגפות, כמובן.
לוחמה ביולוגית בתקופה המודרנית
בשנת 1876 בודד רוברט קוך את החיידק Bacillus anthracis וקישר בינו לבין מחלת הגחלת (אנתרקס) – וכך ייסד את מדע חקר החיידקים – בקטריולוגיה. לקראת סוף המאה ה-19 התגלו גם הנגיפים, ובתוך כמה עשרות שנים זוהו כמעט כל מחוללי המחלות המידבקות, והתחלנו ללמוד את מנגנוני ההתרבות וההפצה שלהם. כך נפתחה עבור האנושות הדרך ללוחמה ביולוגית מעשית, המבוססת על הבנה וידע ממשיים, ולא רק ניצול של הזדמנויות.
השימוש הצבאי הראשון בנשק ביולוגי מודרני הוא כנראה זה שעשו הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אם כי לא ישירות נגד בני אדם. בין השאר יש תיעוד לכך שגרמניה פעלה להפיץ מחלות שיפגעו בסוסי הצבא הצרפתי והבריטי. נראה כי גם רומניה שלחה במהלך המלחמה כבשים חולות גחלת לרוסיה.
עם זאת, כל אלה היו יוזמות מקומיות בלבד. מירוץ החימוש הביולוגי האמיתי החל רק בשנות השלושים, בהובלת יפן. באוגוסט 1936 מונה קצין הרפואה היפני שירו אישיי (Ishii) למפקד יחידה 731 בצבא יפן, שעסקה במחקר מיקרוביולוגי. שנה לאחר מכן, כשפרצה מלחמת יפן-סין השנייה, הועברו אישיי ואנשיו למנצ’וריה הכבושה בסין, שם החלו בשורה של מעשי זוועה שזיכו את אישיי בצדק בכינוי "יוזף מנגלה היפני".
תחילה הקימו היפנים מרכז מחקר לפיתוח נשק ביולוגי בבית החולים הצבאי בעיר חרבין. בהמשך הקימו מרכז גדול לניסויים על בני אדם בכפר פינגפאן (Pingfan), ועוד 18 מרכזים דומים בעקבותיו, שבהם ערכו ניסויים רפואיים באזרחים ובשבויי מלחמה. מעריכים כי כעשרת אלפים בני אדם מתו במהלך הניסויים הללו, או הוצאו להורג בעקבותיהם. התוכנית הבשילה להתקפות ביולוגיות על 11 ערים לפחות במהלך מלחמת העולם השנייה, בניסיון לזהם מקורות מים או לרסס מהאוויר מחוללי מחלות באמצעות מטוסים. לא ידוע מה היו השלכות ההתקפות הללו על האוכלוסייה המקומית ועל המאמץ המלחמתי, או אם השיגו את מטרתן.
בינתיים באירופה, הגרמנים עודדו את התפשטותן של מחלות כמו טיפוס בגטאות היהודים בפולין, כחלק ממאמצי ההשמדה של יהודי אירופה. גם בעלות הברית לא משכו את ידיהן משדה הקרב הביולוגי, אם כי הפגינו יותר ריסון ושיקול דעת. בארצות הברית פיתחו פצצה שתפיץ נבגי גחלת על פני שטח נרחב ותותיר אותו בלתי ניתן למחיה, אולם לא עשו בו שימוש. גם התוכנית להצניח בשטח גרמניה עוגות של מזון לבקר נגוע בגחלת לא יצאה אל הפועל. עם זאת, יש טענות שלפיהן לקראת סוף מלחמת העולם השנייה מטוסים של ארצות הברית ריססו שדות ביפן בחיידקים ופטריות מחוללי שידפון – מחלת צמחים הרסנית – כדי לפגוע במשק היפני.
למרות הזוועות שבהן היה מעורב, אחרי תבוסת יפן העניקה ארצות הברית חנינה לאישיי בתמורה למסירת הידע הרב שצבר לתוכנית הלוחמה הביולוגית האמריקנית. לאורך שני העשורים הבאים לפחות התנהל מירוץ חימוש בין הגושים במלחמה הקרה, שכלל בין השאר פיתוח נשק ביולוגי ושיטות התגוננות מפניו.
שלא כמו היפנים, שערכו ניסויים על שבויי מלחמה ואוכלוסייה אזרחית כבושה, ניסויי הלוחמה הביולוגית של מדינות המערב נעשו ברובם על חיילים ואזרחים מתנדבים. עם זאת, גם שם נעשו מהלכים לא מוסריים. בריטניה וארצות הברית ערכו עד שנות השבעים ניסויים רבים בהפצת חיידקים באזורים מיושבים, במטרה לבחון את דרכי ההפצה שלהם ולפתח דרכי התגוננות. לדוגמה, במבצע “רסס ים” (Seaspray), שנערך ב-1950, שלח חיל הים של ארצות הברית מטוסי ריסוס לפזר ברחבי מפרץ סן פרנסיסקו חיידקי סראטיה מרצסצנס (Serratia marcescens), שנחשבים בלתי מזיקים לאדם. המבצע הצליח מעל המצופה ונמצא שהחיידקים המרוססים מהאוויר הדביקו כמעט את כל תושבי העיר. באופן בלתי צפוי, דווח גם על 11 חולים, מהם אחד ששילם בחייו על ניסוי שלא ידע כלל שהוא משתתף בו.
גם ברית המועצות ניהלה תוכנית מחקר ופיתוח נרחבת של נשק ביולוגי, להגנה והתקפה גם יחד. אף שחסרות ראיות תקפות לכך, נטען שהיא השתמשה בנשק ביולוגי המבוסס על רעלנים ממקור פטרייתי בלאוס ובווייטנאם בשנת 1975, ולאחר מכן גם בקמפוצ’יאה (קמבודיה) ובאפגניסטן.
11 צפייה בגלריה
הראיה הטובה ביותר לקיומה של תוכנית לפיתוח נשק ביולוגי בברית המועצות באה בעקבות תאונת עבודה במרכז מחקר צבאי, שאחריה התפרצה באזור מגפת גחלת. צילום של חיידקי גחלת (בצהוב) במיקרוסקופ אלקטרונים
(צילום: ויקימדיה, Consequentially)
הראיה הטובה ביותר לקיומה של תוכנית לפיתוח נשק ביולוגי בברית המועצות באה בעקבות תאונה: באפריל 1979 אירעה תאונת עבודה במרכז מחקר צבאי באזור העיר סברדלובסק (כיום יקטרינבורג) במרכז רוסיה. זמן קצר לאחר מכן התפרצה באזור מגפה של גחלת נשימתית בקרב תושבים שחיו במרחק של עד ארבעה קילומטר מהמפעל. מבין קרוב למאה חולים, יותר משישים מתו.
המלחמה נגד הלוחמה הביולוגית
ההתפתחות של כלי נשק יותר ויותר הרסניים לאורך המאה ה-19 הובילה גם למאמצים להגביל את השימוש בהם. המאמצים האיצו במהלך המאה ה-20, עם התפתחותם של כלי נשק להשמדה המונית – אמצעים קטלניים שפעולתם רחבה, בלתי צפויה וחסרת הבחנה. ראשית נולד הנשק הכימי, שהיה אימת החיילים במלחמת השוחות של מלחמת העולם הראשונה. ב-1945 התוודע העולם לכוחו ההרסני של הנשק הגרעיני, בעקבות שתי הפצצות שהטילו האמריקאים על הערים היפניות הירושימה ונגסקי. בנשק הביולוגי לא נעשה מעולם שימוש בקנה מידה דומה, אך הפוטנציאל ההרסני שלו מציב אותו כשותף שווה לשני האחרים ככלי נשק להשמדה המונית.
הניסיון המעשי הראשון להגביל בהסכמה את הפעילות הצבאית נעשה כבר ב-1874, בהצהרת בריסל. סעיף 13 בהצהרה פירט אמצעים שהשימוש המלחמתי בהם אסור, ובראשם שימוש ברעלים. אותו איסור נקבע גם באמנת האג הראשונה ב-1899, ובאמנת האג השנייה ב-1907, בתוספת איסור על שימוש בגזים רעילים.
מלחמת העולם הראשונה, על שלל זוועותיה, הולידה מאמצים לכונן חוקי מלחמה בינלאומיים מחייבים. בעקבות המלחמה החל ארגון חבר הלאומים לפעול למען גיבוש הסכם בינלאומי שיאסור על המשך השימוש בנשק השמדה המוני. התוצאה הייתה פרוטוקול ז’נבה, שנחתם ב-1925, והוסיף לאיסור על נשק כימי גם איסור על “לוחמה בקטריולוגית”. 28 מדינות חתמו על הפרוטוקול, אך מאחר שהוא אסר רק על השימוש בנשק ביולוגי ולא על פיתוחו או על ההחזקה בו, חלקן החלו דווקא אז בתוכניות לפיתוח נשק כזה.
אחרי מלחמת העולם השנייה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המלחמה הקרה העולם היה טרוד בעיקר בסכנות הנשק הגרעיני, ואילו הנשק הביולוגי, על שלל סכנותיו, נדחק לקרן זווית בדעת הקהל העולמית. המצב החל להשתנות רק בשנות השישים. הסנונית הראשונה הייתה בריטניה, שבעקבות שורה של תקלות ושערוריות הנוגעות לתוכנית הלוחמה הביולוגית שלה הכריזה על עצירה מלאה של פיתוח הנשק הביולוגי ההתקפי והתמקדות בצד ההגנתי בלבד. החזרה של הנושא לכותרות הניעה שורה של תהליכים במערב ובמדינות ברית ורשה גם יחד, שהובילו לבסוף בתחילת 1972 לכינוס הוועידה העולמית לאיסור על פיתוח, ייצור ואגירה של נשק ביולוגי בקטריולוגי או רעלני ולהשמדתו.
11 צפייה בגלריה
סכנה נוספת שעלינו ללמוד להתמודד איתה היא הטרור הביולוגי. מעטפה שנשלחה לסנטור אמריקני ב-2001, והכילה נבגים של חיידקי גחלת
(צילום: ויקימדיה, Richard Taylor)
בשונה מכל ההסכמים הבינלאומיים הקודמים, האמנה החדשה כללה איסור מוחלט על כל פעולה הקשורה לנשק ביולוגי התקפי, התחייבות של המדינות החתומות להשמיד את הנשק הביולוגי ההתקפי שלהן, ומנגנוני פיקוח ואכיפה בינלאומיים בסיסיים. נכון להיום 189 מדינות אשררו את האמנה ושמונה מדינות בלבד נמנעו מכך ואינן מחויבות לה. אחת מהן היא ישראל. האחרות הן צ’אד, ג’יבוטי ואריתריאה, שכמו ישראל אינן חתומות על האמנה כלל, ואילו מצרים, סוריה, סומליה והאיטי חתמו על האמנה אך לא אשררו אותה.
חששות לעתיד
אף על פי שרוב מדינות העולם התחייבו להימנע מכל פיתוח, שימוש ואפילו החזקה בנשק ביולוגי התקפי, עצם החתימה לא מבטיח שהן אכן פירקו את תוכניות הלוחמה הביולוגית ההתקפית שלהן. ברית המועצות, כאמור, נחשדה בשימוש בנשק ביולוגי בשנות השמונים, עירק תחת שלטונו של סאדאם חוסיין פיתחה נשק ביולוגי התקפי שכלל בין השאר חיידקי גחלת ורעלני בוטולינום ואפלטוקסין, וקשה לדעת מה עוד מסתתר במקררים השמורים היטב של מכונים ביולוגיים סודיים אי שם בעולם.
ההתקדמות העצומה בחקר הגנטיקה והמיקרוביולוגיה נושא עימו פוטנציאל רב ומסוכן של פיתוח זנים חדשים של מחוללי מחלות בעלי תכונות חדשות כמו עמידות לחיסונים הקיימים, עמידות לאנטיביוטיקה, דרכי הפצה חדשות, פגיעה ממוקדת באוכלוסיות מסוימות ועוד כהנה וכהנה. דמיינו מגפה קטלנית כמו אבולה שיכולה להדביק באמצעות רסס טיפתי באוויר ולא רק במגע ישיר עם חולה, או נבגים ששורדים שנים בקרקע ומשאירים אזורים שלמים בלתי ניתנים ליישוב, כפי שכבר קרה עם חיידקי גחלת באי הסקוטי גריניארד.
סכנה נוספת שעלינו ללמוד להתמודד איתה היא הטרור הביולוגי. ב-18 בספטמבר 2001, זמן קצר אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והפנטגון בארצות הברית, נשלחו לשני סנטורים אמריקנים ולכמה ארגוני תקשורת מעטפות ובהן נבגים של חיידקי גחלת. כשלושה שבועות לאחר מכן נשלח גל שני של מעטפות ליעדים דומים. בסך הכול נדבקו 22 אנשים בחיידק, 11 מהם לקו בגחלת נשימתית – הצורה הקשה יותר של המחלה, וחמישה מהם מתו. אף שמדובר בהתקפה קטנה למדי, הכאוס שחוללה במערכות הדואר והשלטון בארצות הברית היה רב. רק בחלוף שבע שנים התברר שמאחורי ההתקפה עמד כנראה מיקרוביולוג בצבא ארצות הברית בשם ברוס אדוארד אייווינס (Ivins), שהתאבד כשנודע לו על החקירה נגדו.
מאחר שהטיפול בחיידקים ונגיפים מסוכן ודורש בדרך כלל מעבדות משוכללות ואמצעי אחסון, סכנת הטרור הביולוגי נחשבת נמוכה למדי. נראה כי התקפה אפקטיבית תדרוש מעורבות של אנשי מקצוע עם גישה לתרביות המסוכנות, כפי שהייתה לאייווינס, או סיוע של מדינות תומכות טרור כמו איראן או עירק בתקופת שלטונו של סאדאם חוסיין.
כבוגרי מגפת הקורונה, ששיתקה את העולם בתחילת העשור הנוכחי, ברורה לכול הסכנה הכרוכה במחלות. חיידקים ונגיפים הם אויב חזק, שמשתנה בלי הרף ולא חדל לנצל נקודות תורפה במערכת החיסון. סרטי מדע בדיוני רבים, כגון “12 קופים”, מתארים מגפה גדולה שתביא לסוף העולם כפי שאנו מכירים אותו. לא מן הנמנע שהמגפה הבאה שנחווה לא תבוא ממערות עטלפים בסין או ביערות העד באפריקה המשוונית, אלא דווקא ממעבדות סודיות אי שם בעולם.
תודה לאילת זאוברמן
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
