בטכניון, העתיד מתחיל לא פעם בשאלה פשוטה: מה אנחנו יכולים לעשות היום שלא יכולנו לעשות קודם? "מדע והנדסה מעולם לא עסקו במשימות של אתמול. הם תמיד עסקו בעתיד", אומרת ליהי צלניק-מנור, המשנה לנשיא לקשרי חוץ ופיתוח משאבים בטכניון ופרופסור בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים.
אחרי כשלושה עשורים של מחקר בתחום הראייה הממוחשבת, שנמצא כיום בלב מהפכת הבינה המלאכותית, היא רואה ב-AI לא יעד בפני עצמו אלא כלי שמאפשר לפתוח דלתות חדשות. "עבורנו בטכניון ועבור הסטודנטים שלנו, השאלה היא מה אפשר לעשות עם AI, ומה נמצא מעבר ל-AI".
אחת החזיתות האלה היא הטכנולוגיה הקוונטית. במעבדת האטומים האולטרה-קרים במכון למצב מוצק, פרופ' יואב שגיא מהפקולטה לפיזיקה חוקר מערכות קוונטיות ואת האפשרות לבצע באמצעותן חישובים שמחשבים רגילים אינם מסוגלים לבצע. "כדי להפוך את הקוונטים ממדע לטכנולוגיה, חייבים לחבר בין המדע להנדסה", הוא מסביר.
לדבריו, מחשב קוונטי אינו פשוט מחשב מהיר יותר, אלא סוג אחר של מחשב, שיכול להתמודד עם חישובים מורכבים מסוג חדש - כשגם החוקרים עדיין אינם יודעים מה יהיו מלוא היכולות שלו. עבור הסטודנטים, המפגש עם הטכנולוגיה במעבדה הופך את מה שנלמד בכיתה למשהו מוחשי. "כשאתה לומד על זה בכיתה זה מרגש, אבל כשאתה רואה את זה במו עיניך – זה הרגע שבו אתה אומר 'וואו'", אומר פרופ' שגיא.
בפקולטה להנדסה כימית ע"ש וולפסון, ד"ר אסף זינגר והצוות שלו שואלים שאלה אחרת לגמרי: האם אפשר להשתמש בננו-חלקיקים לא רק כדי להביא תרופה אל הגידול, אלא כדי ממש "לדבר" עם התא הסרטני? החוקרים יצרו ננו-חלקיקים ריקים, ללא כימותרפיה, ושילבו בהם חלבוני ממברנה שמקורם בתאי דם לבנים. "במקום לשלוח כימותרפיה, אנחנו שולחים מסר ביולוגי לתא הסרטני: תפסיק להתחלק", מסביר זינגר. המחקר מתמקד בגידולים מוצקים, ובהם סרטן שד מסוג Triple Negative, ונעשה בשיתוף רופאים מהקריה הרפואית רמב"ם. החיבור בין רופאים, מדענים, מהנדסים וסטודנטים מאפשר לצוות לחקור לא רק את התא הסרטני עצמו, אלא גם את הסביבה המורכבת שמקיפה אותו ומשפיעה על התנהגותו.
עבור הדוקטורנטית עפרי ויזנבליט, למחקר יש גם ממד אישי. "העבודה על סרטן השד מאוד אישית עבורי, משום שאני נשאית של מוטציה ב-BRCA1", היא מספרת. המטרה שלה היא לסייע בפיתוח אפשרויות חדשות עבור חולות בעתיד – עתיד שעשוי להיות גם שלה.
גם עבור זינגר, המפגש עם מטופלים ומשפחות הוא כוח מניע. הוא נזכר בכנס שבו פגש ילדה עם תסמונת רט, ואמה שאלה אותו שאלה ישירה: "אתה יכול לעזור לילדה שלי?". המרחק בין הצלחה במעבדה לבין טיפול בבני אדם עדיין גדול. "אנחנו יודעים לרפא סרטן בעכברים. בבני אדם אנחנו עדיין לא עושים את זה מספיק טוב", הוא אומר. הידיעה שיש כיום חולים ומשפחות שממתינים לפתרונות טובים יותר היא, לדבריו, מה שדוחף אותו להמשיך.
(צילום: ynet global)
למרות המרחק שבין פיזיקה קוונטית, בינה מלאכותית וחקר הסרטן, מבחינת צלניק-מנור יש ביניהם חוט מקשר: היכולת לזהות מוקדם תחומים שבהם מדע וטכנולוגיה חדשים נפגשים עם צרכים אמיתיים, ולהשקיע בהם עוד לפני שברור לאן יובילו. במקביל, הסטודנטים מקבלים לא רק בסיס עמוק במתמטיקה, פיזיקה והנדסה, אלא גם כלים לחשיבה ביקורתית ומערכתית ובעיקר לומדים לשאול את השאלות הנכונות.
"התפקיד של הטכניון הוא לא לזהות את פריצת הדרך", אומרת צלניק-מנור, "אלא ליצור את הכישרון, הידע והאקוסיסטם שיאפשרו לשנות את העולם". ובעולם שבו הגבול בין מדע בדיוני למציאות הולך ומצטמצם, היא מסכמת את האחריות של האקדמיה במשפט אחד: "התפקיד והאחריות שלנו הם להפיץ אור".
