מה יותר קשה לכתוב? ספר או סיפור קצר? סביר להניח שרוב האנשים יענו, "ברור שספר! הוא ארוך ומורכב יותר". ואכן לדעה הזאת יש על מה להתבסס. בספר יש הרבה יותר מילים, כתיבתו דורשת הרבה יותר זמן, והסופרת או הסופר צריכים ללהטט בין יותר דמויות ויותר קווי עלילה. לעומת זאת, רוב הסיפורים הקצרים נשענים על רעיון עיקרי אחד ומעט מאוד דמויות. אין להם אותו רוחב יריעה ואותו עושר רעיוני וסגנוני שאפשר למצוא ברומן איכותי.
אך כאן יבואו אחרים ויטענו, "בדיוק מהסיבות האלה קשה יותר לכתוב סיפור קצר!" לכותבי רומנים יש מרחב תמרון הרבה יותר גדול. הם יכולים לבנות עלילות ועלילות משנה, להכניס דמויות משנה, לחקור שבילים עלילתיים וסגנוניים נידחים, ואפילו…. אפילו מותר להם לטעות. סיפור קצר טוב חייב להיות מדויק וממוקד. כל מילה חייבת להימצא במקומה הנכון, ודי בשגיאה קטנה כדי לשבש לחלוטין את חוויית הקריאה. כותבי ספרים נהנים מיותר חופש אמנותי - בלי שיצטרכו להתמודד עם אתגרי הקיצור.
5 צפייה בגלריה
ב-1665 נוסדו שני כתבי העת המדעיים הראשונים, כמעט במקביל: Journal des sçavans ו-Philosophical Transactions of the Royal society of London
(צילומים: מארכיון החברה המלכותית, ויקיפדיה: נחלת הכלל)
בעוד סופר הרומנים וכותב הסיפורים הקצרים מתקוטטים ביניהם, חברתם המדענית מביטה בהם בהשתאות. לבסוף היא לא מתאפקת, קוטעת את צמד אמני הספרות ואומרת: "ספרים? סיפורים? הצחקתם אותי! ניסיתם פעם לכתוב תקציר למאמר?!"
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
נעים מאוד – בני אדם וחיות אחרות
יתושים עקרים לעזרת הציפורים
לחצות את האוקיינוס בקאנו משוחזר
היסטוריה מקוצרת של הקיצור
למאמרים אקדמיים בימינו יש מבנה קבוע. ראשית באה הכותרת, אחריה הקרדיטים לכותבים, לפעמים גם רשימה של מילות מפתח - ואז מופיע תקציר (abstract) של כ-200 מילה, שאמור לסכם בפשטות את עיקרי המאמר: שאלת המחקר, שיטות המחקר, הממצאים הבולטים והמסקנות. חשיבותו של התקציר גדולה מאוד, משום שחוקרים שמחפשים מחקרים בתחום עיסוקם יסתפקו בדרך כלל בקריאת התקציר בלבד, ורק אם ראו שהוא מעניין ורלוונטי לצרכיהם הם יטרחו להתעמק במחקר עצמו. אין פלא שאפילו כתבי עת מדעיים שמוגנים מאחורי חומות תשלום נוהגים להשאיר את התקציר גלוי לכול באינטרנט.
כדי להבין איך נוצר המבנה הזה עלינו לחזור לשלהי המאה ה-17, אז התפתחו כתבי העת המדעיים הראשונים. הוצאה לאור הייתה אז עסק יקר וההפצה של ספרים ומאמרים מדעיים הייתה איטית ומסורבלת. אף על פי שגם קהילת המדענים בימים ההם הייתה קטנה והיקף הפרסומים שלה היה מצומצם בהרבה לעומת השפע המוכר לנו היום, הנגישות של הפרסומים המדעיים לקהל הפוטנציאלי הייתה מוגבלת מאוד. מדען איטלקי או צרפתי שביקש לדעת מה התחדש לאחרונה באנגליה או בגרמניה, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים יותר כמו צ’כיה, התקשה להתעדכן באופן שוטף בהתפתחויות פורצות הדרך שחלו אז במדע.
5 צפייה בגלריה
ייצוג מראשית המאה ה-17 של מכללת מסדר צלב הוורד – אחת המכללות הסמויות מעין שקדמו להתפתחות האגודות המדעיות הראשונות
(ציור: Templeofrosycross_highres, נחלת הכלל; מוויקיפדיה)
אפילו אייזק ניוטון, אחד מהמדענים החשובים בהיסטוריה, התקשה מאוד למצוא קונים לספרו "פרינקיפיה מתמטיקה", שהביא לעולם את חוקי התנועה והכבידה. כשהמהדורה הראשונה, הכתובה לטינית, יצאה לאור, היא נמכרה טיפין טיפין, אחרי מאמצי שיווק נואשים שכללו בעיקר משלוח עותקים למדענים ופילוסופים מובילים, בתקווה שיפיצו את הבשורה.
הפתרון המוקדם ביותר לקשיי החשיפה וההתעדכנות של מדענים ומלומדים היה פשוט משלוח בדואר: מדענים ומלומדים מכל רחבי אירופה יצרו יחד רשתות של קשרי מכתבים ומפגשים מזדמנים שזכו לכינוי "המכללות הסמויות מעין" (Invisible colleges). חלק ניכר מתעבורת המכתבים הזאת עבר דרך חבורה קטנה של משוגעים לדבר: אנשים מקושרים מאוד וסקרנים מאוד - לא מדענים גדולים בעצמם, אך קשריהם הרבים עם מדענים בכל רחבי אירופה הפכו אותם למפיצי מידע סדרתיים. אחד מהם היה הנרי אולדנבורג (Oldenburg), אנגלי יליד גרמניה, שעשוי אולי להיחשב כעיתונאי המדע הראשון, בימים שבהם העיתונות המודרנית עצמה טרם נולדה. עיסוקו העיקרי היה הפצת "מכתבים מלומדים" - סיכומי תצפיות וניסויים שהיה שולח לאנשי מפתח בעולם המדעי.
5 צפייה בגלריה
הנרי אולדנבורג היה הרוח החיה מאחורי Philosophical Transactions ועיצב דרכו את תבנית התקצירים המוקדמים
(ציור: יאן ון-קליב, נחלת הכלל; מוויקיפדיה)
המכללות הסמויות מעין האלה היו הבסיס לאגודות המדעיות הראשונות בעולם, ובראשן החברה המלכותית האנגלית, שאולדנבורג היה מזכירה הראשון. בתפקיד הזה הוא עסק בין השאר בכתיבת סיכומים מקוצרים של המאמרים שהוקראו למשתתפי הישיבות השבועיות של החברה. כך נולדו התקצירים המדעיים המוקדמים: סיכומים מיומנים, בדרך כלל באורך של כמה עמודים, של מאמרים.
מהצורך להפיץ סיכומים כאלה נולד עוד חידוש חשוב: כתב העת המדעי. שני הראשונים נוסדו כמעט ביחד ב-1665: Journal des sçavans של האקדמיה הצרפתית למדעים ו-Philosophical Transactions of the Royal society of London (דיונים פילוסופיים של החברה המלכותית בלונדון), שאולדנבורג היה המייסד והעורך הראשון שלו. בתחילת דרכם כתבי העת הללו התבססו על תקצירים, ביקורות ומודעות על פרסומים אחרים, מעין גרסה מודפסת של ההתכתבויות הענפות של אולדנבורג ושל עוד אנשים מסוגו. שנועדה לסייע לקוראים להתוודע למה שמתרחש בעולם המדע.
בתהליך איטי מאוד, כתבי העת המדעיים הללו התמקצעו. חלקם עברו להתמחות בפרסום מאמרים מחקריים, ובעיקר הם חדלו להיות יוזמות פרטיות של עורכים נלהבים ועברו לאחריותן של האגודות המדעיות עצמן. במהלך המאה ה-19 עוד ועוד אגודות החלו לרכז הוצאה לאור של כתבי עת שירכזו עבור חבריהן את כל מה שנעשה בתחום עיסוקן. גם כתבי העת הללו התמקדו בהמלצות ובסיכומים של פרסומים מדעיים אחרים. אחד הכלים החשובים בכתבי העת הללו היה התקציר, שבין השאר אִפשר למלומדים להתעדכן בפרסומים בשפות אחרות. אחרי הכול, הרבה יותר קל וזול לכתוב תקציר של כמה מאות מילים בשפת המקום, מאשר לתרגם מאמרים שלמים.
כך, בעיקר במהלך המאה ה-19, נולדו כתבי העת המתמחים בתקצירים, שרבים מהם הוסיפו להופיע בדפוס אפילו בשלהי המאה ה-20 - עד שהאינטרנט שינה מהיסוד את דרכי ההפצה של המידע המדעי. בכתבי העת הללו באו לעולם מקצועות חדשים: "תקציראי" (abstractor) - כלומר אדם שמתמחה בכתיבת תקצירים למאמרים מדעיים, ו"מקטלג" (Indexer) שעוסק בסיווג נושאים, מילות מפתח וכיוצא בזה.
חקרתם? קצרו!
ועדיין, היקף הפרסומים גדל בהתמדה, והאגודות המדעיות לא הצליחו לעמוד בקצב הנפקת התקצירים ובעלות כוח האדם המקצועי הדרוש להפקתם. לא היה מנוס משינוי מהותי נוסף, וגם הפעם החברה המלכותית הבריטית נתנה את הטון ושאר העולם המדעי הלך בעקבותיה.
מאז המאה ה-17, כתיבת תקצירים הייתה מלאכתם של בעלי מקצוע. חלוקת התפקידים הייתה ברורה: החוקרים חוקרים והתקציראים מתקצרים. מאז 1831 פרסומי החברה המלכותית התחלקו בין שני כתבי עת משלימים: "דיונים פילוסופיים" הוותיק התמקד בפרסום מאמרים מדעיים וסקירות, ו-"Proceedings of the Royal Society" (רישומי החברה המלכותית) ריכז בעיקר תקצירים נוחים לקריאה של מאמרים מ"דיונים" וממקורות אחרים. מלאכת הקיצור הייתה נחלתם של לבלרי החברה, שעומס העבודה המוטל על כתפיהם גדל בהתמדה והם ביקשו להשתחרר ממלאכת התקציראות.
בעקבות זאת נולד בחברה בשנות ה-70 של המאה ה-19 כלל חדש, לא רשמי בתחילה אך מחייב – כל מגישי המאמרים ל”דיונים” התבקשו לצרף למאמרם גם תקציר שיפורסם ב"רישומים". ב-1892 הפכה הדרישה הזאת להוראה רשמית: יש לצרף לכל מאמר תקציר "שישקף את טבעו הכללי של הפרסום ואת רוחב היריעה שלו וידגיש את הנושאים המשמעותיים ביותר בעיני המחבר".
שאר מאפייני התקציר המודרני נוספו בהדרגה בעשורים הבאים. ב-1914 הגבילה החברה המלכותית את אורך התקצירים ל-300 מילה בלבד. בתחילת שנות הארבעים התקצירים החלו להופיע בתחילת המאמרים המדעיים עצמם, ב"דיונים" כמו גם ב"רישומים", שהפך בינתיים גם הוא לכתב עת מחקרי. ולבסוף, ב-1948, ערכה החברה המלכותית הבריטית כנס בינלאומי למידע מדעי (Scientific Information Conference), ובעקבותיו קראה לשאר האגודות המדעיות הבריטיות לעבור גם הן לפרסום תקצירים שיכתבו המדענים עצמם.
5 צפייה בגלריה
מדפי כתבי העת החדשים באוניברסיטת ויטוריה בספרד. חובה לכתוב תקציר
(צילום, Vmenkov, ויקיפדיה)
ב"מדריך להכנת סיכומים" (Guide for the Preparation of Synopses) שפרסמה החברה ב-1949 צוין כי אומנם איכות הכתיבה של תקציראים מקצועיים עולה על זאת של המדענים עצמם, אך התועלת מהמהלך הזה עולה על ההפסד: תקצירי מדענים הם זמינים, זולים ומהירים יותר להפקה. כללי המדריך תקפים במידה רבה גם כיום: התקציר הטיפוסי הוא טקסט עצמאי, נגיש, קצר ואינפורמטיבי, בדרך כלל בגוף שלישי אך יש גם תקצירים שמשתמשים בגוף ראשון. בהמשך המאה ה-20 נוספה בכתבי עת רבים הדרישה שהתקציר ישמור אף הוא על המבנה התקני של המאמר המדעי, הכולל הקדמה, שיטות, ממצאים ודיון – או בראשי תיבות: IMRAD.
"ג’פטו, כתוב לי תקציר"
אף שנדמה כיום כי התקציר המדעי ליווה אותנו מאז מתמיד, הוא עבר דרך ארוכה מאז מכתבי הסיכומים של המאה ה-17, לתקציראים המקצועיים של המאה ה-19, ומהם לתקצירי המדענים של ימינו, הכפופים לדרישות נוקשות ואחידות. הגלגולים שעבר משקפים במידה רבה את צורכי העולם המדעי, ובראשם הנגשת ההתפתחויות העכשוויות למדענים, ואת השינויים העמוקים שחלו עם השנים במבנה מערכות הפרסום המדעי.
עם השנים נולדו גם אמצעי תקצור נוספים, ובהם פוסטרים בכנסים מדעיים, תקצירים גרפיים, ואפילו תקצירי וידאו. סביר להניח שככל שמהפכת הבינה המלאכותית של ימינו תתרחב ותשתכלל, נהיה עדים למעבר, אולי בלתי נמנע, של מלאכת כתיבת התקצירים לידיהם של בוטי קיצור מיומנים, בעלי יכולת ניסוח של לבלר מנוסה, קצב כתיבה שאין לאדם סיכוי להתחרות בו, ויכולת להבדיל בין עיקר לטפל ולהנגיש ידע מדעי מורכב בלשון פשוטה. ימים יגידו מה השינוי הזה יחולל בעולמות המחקר והפרסום המדעי ואילו מנגנונים יידרשו כדי להתגבר על כשלי הבינה המלאכותית המתקצרת.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
