בזמן שכולנו עסוקים במה שקורה ביבשה בגבול הצפוני, משהו שקט ובלתי נראה מתרחש בים. מזהמים תעשייתיים, שאריות תרופות, מתכות כבדות וחומרים פלסטיים מזיקים ממשיכים לזרום מדי יום מחופי לבנון אל הים התיכון. במחקר חדש נמדדו רמות חריגות של מזהמים מסוגים אלו לאורכה של רצועת החוף הלבנונית. מדובר בזיהום חמור - אך השאלה הגדולה היא איך הוא משפיע על הים שלנו.
מזהמים מתפתחים, כמו מתכות כבדות (כספית, עופרת, קדמיום) וחומרים פלסטיים, הם חומרים שהגיעו ממפעלים, משטחים חקלאיים, ממי ביוב ומתרופות שהושלכו או ששיירים מהן נפלטים מהגוף בשתן אל מערכת הביוב. לפי המחקר, הם לא מתפרקים בקלות, מצטברים בקרקעית הים, ולאט לאט גם בגופם של דגים, סרטנים, צדפות ואפילו כרישים וצבי ים.
אבל הם לא נשארים שם. דרך מארג המזון, המזהמים עלולים להגיע גם אלינו. מחקרים רבים הראו קשר בין אותם חומרים לבין בעיות בריאותיות כמו נזקים נוירולוגיים, פגיעה בפוריות ואף סיכון מוגבר לסרטן. ד"ר ג'ק סילברמן, חוקר זיהום ימי מהמכון לחקר ימים ואגמים, מספר: "בישראל נמצאו בכרישים ריכוזי מתכות מהגבוהים שנמדדו בכרישים בעולם. גם בצבי ים התגלו כמויות גבוהות, בעיקר של כספית".
האם הזיהום יכול להגיע גם אלינו?
אף על פי שבמרבית השנה הזרם בים התיכון נע מדרום לצפון, סילברמן ציין כי "בעונות המעבר כיוון הזרם יכול להתחלף, אפילו לתקופות ממושכות". כבר ב־1992 נצפתה הגעת פסולת מלבנון לחופי אכזיב, בעיקר של שקיות פלסטיק שנישאו עם הזרמים דרומה. מאז תועדו מקרים נוספים של פסולת ימית שמקורה אינו ברור, אך ייתכן שמקורה הוא מעבר לגבול.
סילברמן מספר שנמצאה מגמת עלייה קבועה בריכוזי קדמיום בחלזונות ימיים הקרויים צלחיות באזורים הצפוניים של ישראל, תופעה שאולי מעידה על השפעה של מדינה שכנה, גם אם לא ניתן להוכיח זאת בוודאות. נוסף על כך, נמצאו ריכוזים חריגים של כספית בצבי ים שהטילו באזור הגליל המערבי, ואף רמות חריגות בספוגים ימיים שנדגמו סמוך לראש הנקרה. לדבריו, למרות הכיוון הכללי של זרם המים מדרום לצפון, "זה לא פוסל את האפשרות שאנחנו רואים פה איזושהי השפעה לבנונית על ריכוזי מתכות אצלנו".
למה דווקא עכשיו?
מצד אחד, ככל שהאוכלוסייה בישראל גדלה, כך גם כמות הביוב ומי הקולחים שאנחנו מייצרים, והתוצאה היא לחץ הולך וגובר על המערכת הימית. "צריך לעשות משהו עם עודפי הקולחין האלה", אומר סילברמן. מצד שני, "אולי גם כאן יש אינדיקציה למשהו שמגיע מלבנון".
לדבריו, הנתונים מהשנים האחרונות מצביעים על מגמות החמרה באזורים שונים לאורך חופי ישראל, במיוחד בצפון. "אנחנו רואים ריכוזים מאוד גבוהים של כספית [במי הים] באזור הצפון, אפילו יותר מאשר במפרץ חיפה". ייתכן שמקור הזיהום הוא מקומי, אך לא ניתן לפסול השפעות אזוריות. למשל, אזור דלתת הנילוס במצרים נחשב למוקד זיהום משמעותי, והסחף ממנו – הכולל מתכות כמו ארסן וכרום – עלול להגיע אלינו דרך הים.
גם השפעות אחרות כבר מתועדות. לדברי סילברמן, מתקני ההתפלה בישראל מתמודדים לא פעם עם השפעות של ביוב שמגיע לים מעזה. "בעיית הביוב מעזה לא מביאה רק מתכות ומזהמים, היא מביאה גם חיידקים ווירוסים שמגיעים למתקני ההתפלה ולחופי הרחצה, ויכולים לחולל מחלות", הוא מדגיש. לדבריו, מתקני ההתפלה יודעים להתמודד עם הבעיה, אך השאלה היא באיזה מחיר והאם זה יישאר כך גם בעתיד.
יש שתי אמנות בינלאומיות רלוונטיות במיוחד בהקשר הזה. אמנת ברצלונה נועדה להגן על הים התיכון מפני זיהום וליצור שיתופי פעולה סביבתיים בין מדינות האזור, כולל כאלה שאין ביניהן יחסים דיפלומטיים. הסכם בין-לאומי נוסף הוא אמנת מרפול (MARPOL) שמטרתה למנוע זיהום ימי מאוניות, בעיקר כתוצאה מדלקים, שפכים, פסולת ימית וחומרים מסוכנים. אף שמדובר באמנות חשובות, שיתוף הפעולה האזורי עדיין מוגבל. "זה לא מספיק לדגום כל מדינה בנפרד," אומר סילברמן. "צריך לתאם, לשתף, ולהבין את התמונה השלמה – כי הים לא מכיר בגבולות."
תקווה בים סוער
למרות האתגרים, יש יוזמות שמעניקות תקווה. סילברמן מספר על פרויקט משותף עם מדענים מקפריסין שהתחיל בשנה שעברה, שמטרתו לפתח תוכנית ניטור ימית מתקדמת בדומה לתוכנית הניטור הלאומית של ישראל, שמטרתה לבדוק את השפעות הפיתוח האנושי על הים ולעקוב אחרי שינויים ותהליכים שקורים במערכת הימית לאורך זמן. "אנחנו עובדים עם מעבדה בקפריסין ועוזרים להם לפתח יכולות ניטור כמו שלנו," הוא מספר.
גם במסגרת מפגשים אזוריים שמארגנת תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP), מתקיים שיח בין נציגים ממדינות שונות השוכנות לחופי הים התיכון, בהן ישראל, מצרים, מרוקו, לוב ואף לבנון. מטרת המפגשים היא לקדם מדיניות אחידה לניטור ימי במסגרת אמנת ברצלונה. "הייתי בפגישה כזו לפני כמה שנים," נזכר סילברמן. "ישבנו סביב השולחן נציגים מכל המדינות ודיברנו על איך אפשר לשתף פעולה למרות הכול." ניכר כי המודעות לחשיבות השמירה על הים המשותף הולכת וגוברת, גם במדינות שאין ביניהן קשרים פורמליים. הוא מוסיף ומדגיש כי "מה שפוגע בנו בצפון, עלול להגיע גם לדרום. יש הרבה אנשים שאכפת להם מהסביבה וראוי לעשות את זה. העתיד של הים בידיים שלנו."
בין כל כך הרבה משברים אזוריים, ודווקא כשנדמה שהסכסוך הולך ומעמיק, שיתופי פעולה סביבתיים יכולים לשמש גשר בין מדינות. הים התיכון הוא מרחב חיים אחד לכולנו, ואם נבחר להגן עליו יחד – נרוויח את אחד הנכסים היקרים ביותר באזור: ים בריא, עשיר ומזין, לנו ולדורות הבאים.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
