בעוד כלבים נחשבים לטמאים בזרמים רבים באסלאם ולכן אינם מורשים להיכנס למקומות קדושים, חתולים נתפסים כטהורים מבחינה פולחנית. לכן מותר ואף מקובל בעולם המוסלמי לאפשר לחתולים לשהות בבתים ובמסגדים, כולל המסגד הקדוש במכה.
מים שחתולים שתו מהם נחשבים כשרים לשימוש עבור ווּדוּאְ – רחיצת חלקים מהגוף במים נקיים, שנחשבת לאחת מדרכי ההכנה וההיטהרות מטומאה לקראת התפילה המוסלמית – הצלאה. גם מזון שחתולים טעמו ממנו נחשב חלאל (מותר לאכילה לפי הדין האסלאמי).
השריעה – מערכת החוקים והעקרונות הדתיים של האסלאם – מורה כי על המוסלמי לאכול רק בשר שנשחט בשם אללה (שנאמר עליו תַסְמִיָה – כינוי לאמירת ברכת הבִּסְמִלָה לפני פעולות ומצבים רבים כמו אכילה, נאום, יחסי מין ושחיטה) ועונה על דרישות שונות. מנגד, החוק המוסלמי אוסר לאכול בשר חזיר, או בשר שנשחט שלא בשם אללה. החוק מגדיר גם "חראם" – סוגים אחרים של בעלי חיים האסורים למאכל, בהם קוף, כלב, חתול וחיות טורפות אחרות.
לפי המסורת באסלאם, הנביא מוחמד נודע באהבתו הגדולה לחתולים. סיפור מפורסם מספר על חתולתו האהובה, מוּעִיזָּה, שישנה על שרוול גלימתו. כשהגיע זמן התפילה, העדיף מוחמד לחתוך את השרוול כדי לא להפריע לחתולה בשנתה
"חתול, בשונה מכלב, הוא בעל חיים נקי וטהור, אבל כשרות למאכל היא קטגוריה אחרת – כך שלמרות שחתולים הם נקיים מבחינה טקסית והלכתית, הם באותה קטגוריה של מזון כמו כלב וחזיר", אומרת פרופ' מירי שפר-מוסנזון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
לפי המסורת באסלאם (חדית'), הנביא מוחמד נודע באהבתו הגדולה לחתולים. סיפור מפורסם מספר על חתולתו האהובה, מוּעִיזָּה (Muezza), שישנה על שרוול גלימתו. כשהגיע זמן התפילה, העדיף מוחמד לחתוך את השרוול כדי לא להפריע לחתולה בשנתה, במקום להעיר את חתולתו. לחתולה הזו מיוחס גם סיפור שבו היא הצילה את מוחמד מהכשת נחש. כאות תודה, ליטף הנביא את החתולה, ומכאן האמונה שלפיה הפסים על הראש, האופייניים לחתולים רבים, הם מעשי טביעות אצבעותיו של הנביא.
יש ציטוט המיוחס למוחמד שלפיו "אהבת חתולים היא חלק מהאמונה". החתולים מופיעים כמוטיב חוזר גם בפתגמים ערביים רבים. אחד מחבריו של הנביא מוחמד, עבד א-רחמן בן סַחְ'ר א-דַּוְסִי, נודע בכינוי אבו הוריירה ("אבי החתלתול") בשל אהבתו לחתולים וזיקתו אליהם, כמו גם העובדה שתמיד נשא איתו חתול.
בהתחשב בכך, אין זה מפתיע שחתולים נחשבים בעיני המוסלמים למביאי ברכה. מקובל לחשוב שנוכחותם בבית מביאה שלווה ורוגע. במובן המעשי, חתולים נחשבו לחיות מועילות מאוד בעולם המוסלמי, במיוחד בהגנה על מחסני מזון וספרים מפני עכברים ומזיקים. בתרבויות הערביות-אסלאמיות שהיו מבוססות על נייר, חתולים היו מוערכים במיוחד בשל תפקידם בשמירה על כתבי יד יקרים. זו אחת הסיבות לכך שחתולים מופיעים בציורים לעיתים קרובות לצד מלומדים וחובבי ספרים מוסלמים.
גיהינום בגלל הרעבת חתולה
ד"ר נסיה שמר, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן, מדגישה כי לאסלאם יש מערכת מוסרית מקיפה הכוללת חמלה כלפי בעלי החיים. "בחינת התפיסה האסלאמית תורמת לדיאלוג דתי על אתיקה בתחום בעלי החיים, ומספקת כלים מעשיים לשיפור רווחת בעלי החיים בחברות מוסלמיות", היא אומרת. "הקוראן מעודד חמלה וצדק כלפי כל היצורים, כולל בעלי חיים, ומדגיש שהם יצורים חושיים שנבראו בידי אללה עם מטרה ובכבוד. פסוקים רבים מדגישים את ערכם של בעלי החיים בבריאה ומחייבים את האדם לנהוג בהם ברחמים. הפסוקים האלה הם הבסיס המוסרי להתייחסות ההומנית לבעלי חיים באסלאם: להימנע מהתעללות, לדאוג לרווחתם ולנהוג כלפיהם בכבוד".
עונשים חמורים מוזכרים בחדית'ים כלפי מי שמתעלל בבעלי חיים. לדוגמה, מסופר על אישה שנגזר עליה גיהינום משום שהרעיבה חתולה למוות, ועל פרוצה שזכתה למחילה מהאל משום שהשקתה חתולה צמאה. "חדית'ים רבים מציינים שכר על חמלה כלפי בעלי חיים ועונש על אכזריות, מה שממחיש את מחויבות האסלאם לזכויותיהם. החדית'ים מחייבים מוסלמים לנהוג בבעלי חיים בכבוד, להימנע מהזנחה ולהעניק להם טיפול הולם", אומרת ד"ר שמר.
בהיסטוריה האסלאמית, עוד מימי התקופה הממלוכית, היו מוסדות ייעודיים לטיפול בחתולים, שמומנו על ידי כספי הקדש (וקף). המשורר וסופר המסעות האמריקני בייארד טיילור (1825–1878) נדהם כשגילה בית חולים סורי שבו הסתובבו חתולים בחופשיות. המוסד, שבו גרו והוזנו חתולים ביתיים, מומן בידי וקף, כולל שכר מטפלים, טיפול וטרינרי ומזון לחתולים. אדוארד ויליאם ליין, מזרחן בריטי שהתגורר בקהיר במאה ה-19, תיאר גן חתולים שנוסד במקור בידי הסולטן המצרי בייברס מהמאה ה-13, בזמן שבאותה תקופה באירופה החזיקו בגישה שונה מאוד כלפי חתולים, ואכלו אותם או הרגו אותם בהתאם להוראת האפיפיור.
12 צפייה בגלריה
מוסלמית ניגשת לחתול באיסטנבול. מכונה "בירת החתולים העולמית"
(צילום: MiPorto / Shutterstock)
הדברים מתכתבים עם העובדה שבארצות מוסלמיות חתולים זוכים לכבוד רב, ויש אפילו נוהג בקרב מוסלמים להכניס חתולים למסגדים ולספק להם מקום לינה ומזון. "ההלכה האסלאמית רואה ברווחת בעלי חיים עניין מוסרי אך גם חובה משפטית תחת השריעה, ומספקת הנחיות מקיפות להתנהלות כלפיהם", מסבירה ד"ר שמר. "החוק האסלאמי אוסר על פגיעה מיותרת, העמסה יתרה או התעללות, ודורש לספק מזון, טיפול רפואי ויחס הומני לבעלי חיים. הדרישה לאתיקה חלה גם על שחיטת בעלי חיים, הכוללת חיתוך מהיר בסכין חדה והימנעות מסבל מיותר".
חיבה עם שורשים עמוקים
ייתכן שהשורשים לגישה הזו כלפי חתולים נעוצים עוד לפני האסלאם, בתרבות במצרים העתיקה שבה החתול היה חיה קדושה. ד"ר שמר מציינת כי חצי האי ערב הושפע לאורך השנים מהמסורות ומהרעיונות הדתיים והתרבותיים של אזור הסהר הפורה, כולל מצרים, כך שיש סבירות גבוהה שחלק מהיחס לחתולים הועבר והוטמע במסורת האסלאמית.
מאות אלפי חתולים חיים באיסטנבול. ההערכות מדברות על כ-125 אלף חתולי רחוב בלבד, ובתוספת חתולי בית מזנק המספר לכ-200 אלף חתולים. היא מכונה "בירת החתולים העולמית", בשל היחס המיוחד והחיבה הרבה שתושבי העיר רוחשים לחתוליה
"במאה ה-7 מצרים נכבשה בידי המוסלמים, וייתכן שהמוסלמים הושפעו בנושא הזה מהתרבות המצרית", אומרת ד"ר שמר. "גם באמנות האסלאמית ניכרת הערצה לחתולים. הם מופיעים בציורי מיניאטורה פרסיים, בקרמיקה עות'מאנית ובשירתם של משוררים דגולים כמו רומי ואל־ג'אחט'. בז'אנרים סיפוריים, החתול מוצג כיצור חכם, צנוע ואלגנטי, ולעיתים אף בעל תודעה רוחנית".
12 צפייה בגלריה
פסל חתול מימי מצרים העתיקה. ייתכן שהתרבות הקדומה השפיעה
(צילום: RPBaiao / Shutterstock)
דוגמה לאהבת חתולים אפשר לראות באיסטנבול, שנחשבת למרכז הכלכלי והתרבותי הגדול ביותר בטורקיה. בעבר היא הייתה בירת האימפריה הביזנטית, ולאחר מכן בירת האימפריה העות'מאנית, אולם כיום היא מוכרת אולי יותר מכול כ"בירת החתולים העולמית", בשל היחס המיוחד והחיבה הרבה שתושבי העיר רוחשים לחתוליה.
החיבה הזו מושרשת עמוק בתרבות ובהיסטוריה של העיר, שאף זכתה לכינוי העממי "קֶטְסְטנבול". היא מתבטאת באופנים שונים, כולל מסורות דתיות שנרקמו לאורך השנים, עוד מימי קונסטנטינופול, שאיסטנבול היא המשכה הישיר (במאה ה-15, עם כיבוש העיר בידי הכוחות העות'מאניים, שונה שם העיר לאיסטנבול).
לחיבתו של הנביא מוחמד לחתולים יש משקל רב במקומות עם אוכלוסייה מוסלמית. כמו כן, יש אמונה בטורקיה כי מי שהורג חתול מצווה לבנות מסגד כדי לקבל מחילה. תושבי איסטנבול מאכילים את החתולים בגנים ציבוריים וברחבי העיר. "יש כאן שילוב של נורמות דתיות משותפות לצד תפיסות שמייחדות את התרבות הטורקית המקומית", אומרת פרופ' שפר-מוסנזון.
את החתולים אפשר למצוא בכיכרות, ברחובות, בבתי הקפה ובבתי העסק באיסטנבול, והם משתלבים באופן טבעי בחיי היומיום בעיר. מאות אלפי חתולים חיים באיסטנבול. ההערכות מדברות על כ-125 אלף חתולי רחוב בלבד, ובתוספת חתולי בית מזנק המספר לכ-200 אלף חתולים, שהם חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני של איסטנבול ונהנים מחיים נוחים במרחב העירוני. "לפני כעשור יצא סרט תיעודי בשם 'קדי' (Kedi), בבימויה של ג'יידה טורון. הסרט עקב מקרוב אחר חתולי הרחוב הרבים החיים באיסטנבול, וכלל ראיונות עם האנשים שמקיימים עימם אינטראקציות. הסרט זכה להצלחה אדירה, גם בישראל", מציינת פרופ' שפר-מוסנזון.
לדבריה, כלבים נחשבים עד היום לחיית בית נדירה בקהילה מוסלמית מסורתית: "באיסטנבול, למשל, נמצא כלבים כחיית מחמד רק בבתים של מי שאורח חייו חילוני ומערבי. זה נכון ברמת הבית הפרטי וגם ברמת השכונה. בשוק הפרחים ובעלי החיים ליד השוק המצרי באיסטנבול, למשל, אפשר למצוא עלוקות מצד אחד (לטיפול) ותרנגולות ותוכים מצד שני, אך לא כלבים".
איסטנבול הפכה לאורך ההיסטוריה לנמל סואן מאוד עבור ספינות סוחר. נקודת החיבור בין הים השחור לים התיכון משכה אלפי סוחרים מרחבי אירופה, אסיה ואפריקה. מאז שסוחרי הים הפיניקי החלו להחזיק חתולים על סיפון ספינות כדי לשלוט במכרסמים, "חתול הספינה" היה מאפיין נפוץ על ספינות מסחר, חקר וצבא רבות. ספינות הסוחר שעגנו שהו בנמל לפחות כמה שבועות, מה ששמר בסופו של דבר על אוכלוסיית חתולי העיר גבוהה תמיד.
הסבלנות של הכנסייה האורתודוקסית ודת האסלאם כלפי החתולים, בשונה מהכנסייה הקתולית באירופה של ימי הביניים, חיזקה והעצימה את הקשר, מה שהוביל להתרבות של אוכלוסיית החתולים ברחובות איסטנבול. באיסטנבול פועל "מוזיאון החתולים" ששואב השראה ממצרים העתיקה ומהכבוד העצום שהחתולים זכו לו באותה עת.
פרופ' שפר-מוסנזון מסבירה כי המעמד שקיבלו החתולים באסלאם אינו נובע מהחלטה מודעת ומכוונת, אלא שהוא תוצאה של תהליך שנמשך מאות שנים והיו בו מרכיבים דתיים, תרבותיים וחברתיים. בהתאם לכך, המעמד המיוחד של חתולים לא קיבל ביטוי פרקטי במציאות החיים היומיומית בכל תקופה ובכל מקום. "ההגדרה ההלכתית שחתול אינו בעל חיים טמא יצרה פוטנציאל, אך הוא לא בהכרח התמשש. במקרה העות'מאני, למשל, לפי דברי נוסעים אירופאים בני הזמן, תשומת הלב הרבה לניקיון אישי – וזהו עניין תרבותי ולאו דווקא דתי – אפשרה לפוטנציאל להתממש: התפיסה של חתולים כחיה נקייה במיוחד התחברה עם העניין הדתי והתרבותי", היא אומרת.
ישנם אנשי דת מוסלמים העוסקים בהסברה על ההנחיות המוסריות האסלאמיות בנוגע לבעלי חיים, ומדגישים שחמלה כלפיהם משקפת אדיקות דתית. "קהילות מוסלמיות רבות כיום עוסקות בקידום רווחת בעלי חיים, בהשראת צווי הדת והמורשת התרבותית המדגישה רחמים, צדק וכבוד כלפי כל יצור. ארגוני צדקה מוסלמיים ועמותות פועלים להעלאת מודעות, ועוסקים בחינוך לטיפול נכון בבעלי חיים, בהגנה על מינים בסכנת הכחדה ובהצלה של בעלי חיים פגועים", אומרת ד"ר שמר, "לחתולים יש מקום ייחודי באסלאם, הן בזכות הקרבה ההיסטורית לנביא והן בשל תכונותיהם המוערכות. שילוב של אמונה דתית, מסורת תרבותית ואתיקה מוסרית הפך את החתול לסמל חיובי בעולם המוסלמי".
