עשור חלף מאז שנחתם הסכם פריז, שבו התחייבו מנהיגי העולם לצמצם פליטות גזי חממה ולבלום את ההתחממות הגלובלית. בימים אלה מתקיימת ועידת האקלים של האו"ם (COP30) בברזיל, ונדמה שלא התקדמנו הרבה מאז 2015 - פרט לעובדה שהאקלים ממשיך להשתנות וכדור הארץ ממשיך להתחמם.
כשמדינות העולם ממשיכות לפלוט במרץ גזי חממה, מתגלה פרדוקס מוסרי: המזהם הוא לאו דווקא זה שמשלם את המחיר. ממאמר חדש של המעבדה לבריאות וחוסן אקלימי מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, שהוצג בכנס רמת הנדיב השני בנושא "טבע, אדם ובריאות", עולה תמונה מטרידה. מדינות הצפון הגלובלי ובראשן ארצות הברית, אירופה, סין ויפן, אחראיות לרוב פליטות הפחמן הדו-חמצני. עם זאת, הנפגעות העיקריות הן דווקא מדינות הדרום הגלובלי, במיוחד מדינות באפריקה, בדרום-מזרח אסיה ובהודו, שסובלות מהתמותה הגבוהה ביותר כתוצאה מחום קיצוני, ממלריה וממחלות הקשורות לשינוי האקלים.
מעגל של אי-צדק
"המדינות העשירות והמפותחות יותר, שבהן יש יותר צריכה, הן הגורמות העיקריות לשינוי האקלים", מסבירה פרופ' מיה נגב, ראש המעבדה, שכתבה את המאמר ביחד עם ד"ר מתן סינגר מאוניברסיטת בר אילן. לדבריה, פליטות גזי החממה קשורות בעיקר לצריכת אנרגיה, לתחבורה פרטית וטיסות, לצריכה מוגברת של מוצרי צריכה ושל מזון מן החי. "אנחנו רואים את זה ברמה העולמית: יש את המדינות המזהמות ביותר, ויש את המדינות הנפגעות ביותר - ואין חפיפה ביניהן. המדינות המתפתחות שצורכות פחות, גורמות משמעותית לפחות פליטות, אבל הן נפגעות יותר משינוי האקלים", מסבירה נגב.
צוות המחקר מצא שיש קשר הפוך בין רמת המוכנות של מדינות לשינוי האקלים לבין רמת הפגיעות שלהן. כלומר, דווקא המקומות שהכי מוכנים לשינויים באקלים הם אלה שסובלים הכי פחות, ולהפך. "אמנם שינוי האקלים הוא גלובלי, אבל המדינות העשירות יודעות איך להיערך ולהתמודד איתו, ולהפחית פגיעה בחיי אדם ורכוש, ויש להן אמצעים לכך; המדינות העניות מצליחות פחות", היא מסבירה. מדינות הצפון נהנות ממערכות בריאות ומתשתיות שמאפשרות להן להתמודד עם שרפות, עם גלי חום ועם הצפות, בעוד שרבות ממדינות הדרום נותרות חסרות אונים מול אותם איומים. כך נוצר מעגל של אי-צדק: מי שפלטו הכי פחות גזי חממה, משלמים את המחיר הגבוה ביותר, בבריאות, בתמותה ובחוסר ביטחון סביבתי.
הפער הזה קיים גם בתוך המדינות עצמן. "אם יש גל חום קיצוני בישראל, לרוב האוכלוסייה יש מזגן, כלומר, יש לה אמצעי להגן על עצמה", אומרת נגב. "אבל במדינות באפריקה וגם במדינות עשירות כשמדובר באנשים עניים, אין להם מזגן שהוא ההגנה הכי מיידית מפני גל חום. המשמעות היא עלייה בתמותה, במחלות לב, בשבץ ובפגיעה בבריאות הפיזית וגם הנפשית", היא מסבירה.
"גם בישראל קיים הפער האקלימי הזה. העשירון הסוציו-אקונומי העליון בישראל פולט פי 25 גזי חממה מהעשירון התחתון, כשמסתכלים על צריכת חשמל ועל שימוש ברכב. נוסף על כך, העשירון התחתון הרבה יותר רגיש כי אין מזגנים, כי עובדים בחוץ בעבודות כמו חקלאות, בניין וניקיון, וסיכוי גבוה יותר שאין רכב פרטי, והחשיפה לחום הקיצוני גבוהה יותר", אומרת נגב.
סין בראש, אבל לא בהכרח
סוגיה נוספת שהמאמר בוחן היא מדידת האחריות האקלימית. אף שסין היא כיום המובילה בעולם בפליטות פחמן דו-חמצני, התמונה משתנה כשמסתכלים על הנתונים לנפש. "בעוד שסין היא המזהמת הגדולה ביותר במונחים מוחלטים, פליטות הפחמן לנפש מציבות אותה רק סביב האחוזון ה-85 של המדינות בעולם", נכתב במאמר.
האזרח הסיני הממוצע מזהם הרבה פחות לעומת אזרח במדינות המפותחות כמו בצפון אמריקה, באוסטרליה וברוסיה, וודאי שפחות מתושבי מדינות קטנות ועשירות כמו לוקסמבורג או קטאר, שנמצאות בראש הרשימה. במילים אחרות, סין משלמת את המחיר התדמיתי של תעשייה ענקית ושל אוכלוסייה אדירה, אך אינה בהכרח המזהמת המרכזית לאדם.
"כשמסתכלים על סין והודו, מדינות עם מעל מיליארד תושבים כל אחת, שנכנסו מאוחר למרוץ של צמיחה כלכלית, רואים שזה שהן פולטות המון לא אומר שכל אדם שם מזהם כמו אדם בעולם המערבי", מדגישה נגב. "נוסף על כך, חשוב לזכור שבסין מייצרים הרבה מהמוצרים לעולם המערבי, דבר שמעלה את הפליטות שלה, על אף שלא האזרחים שלה הם שצורכים את המוצרים. אלה דברים שחשוב לקחת בחשבון כשמדברים על אחריות אקלימית".
אירופה: להפחית פליטות בלי לפגוע באיכות החיים
בעוד שמדינות הדרום הגלובלי ממשיכות לשלם את המחיר הבריאותי של משבר האקלים, באירופה אפשר לראות מגמה חיובית. לפי המאמר, מדינות רבות ביבשת הצליחו בעשורים האחרונים להפחית את פליטות הפחמן הדו-חמצני תוך שמירה על רמת חיים גבוהה.
מדינות אירופה חוו ירידה בפליטות בין השנים 1970 ל-2019, לעומת עלייה בפליטות בהודו ובסין, אך הן עדיין מדורגות בין הרבעונים העליונים מבחינת פליטות לנפש – נתון שממחיש שהפחתת הפליטות לא באה על חשבון הכלכלה או איכות החיים. הדוגמה האירופית מראה, לדברי החוקרים, כי ניתן לנתק את הקשר המסורתי בין צמיחה כלכלית לזיהום סביבתי - שינוי כיוון שאינו מחייב ויתור על שגשוג, אלא בחירה במדיניות ירוקה והשקעה באנרגיה נקייה.
צוות המחקר קורא לתכנן וליישם מדיניות אקלים הוגנת יותר, שבה המדינות המפותחות לא רק יפחיתו פליטות, אלא גם יסייעו במימון הסתגלות במדינות הפגיעות. החלטות שהתקבלו ב-COP27 וב-COP28 כמו קרן "Loss and Damage" עדיין לא תורגמו לתמיכה משמעותית בשטח.
"למזהמות ההיסטוריות צריך להיות תפקיד בסיוע להיערכות ולמוכנות של הנפגעות העיקריות", אומרת נגב. "הצפון הגלובלי זיהם לאורך עשורים, ועכשיו תפקידו לראות איך עכשיו הוא עוזר לדרום הגלובלי - גם להתפתח בלי להגדיל פליטות, וגם להיערך לאקלים משתנה: לשיטפונות, לבצורות, לשרפות, לגלי חום קיצוניים ולסופות, כדי ששינוי האקלים לא יפגע בהן כפי שהוא פוגע היום".
גם ברמת הפרט, נגב אומרת כי אלו פערים שניתן לצמצם. "מצד אחד אנחנו רואים שיש עלייה בתחלואה ובתמותה שקשורות לשינוי אקלים, אך מצד שני זה ניתן למניעה – וזה משהו שאפשר לעשות גם ברמה העולמית, כמו גם הלאומית והמקומית," היא אומרת. "יש הרבה התאמות שאפשר לעשות ברמת הפרט, למשל בידוד טוב יותר לבתים, והתאמות בתעסוקה כמו לא לעבוד בחוץ בשעות החמות. גם ברמה העירונית לא חסרים אמצעים, למשל קירור המרחב הציבורי באמצעות צל ותכנון עירוני נכון. במקום מזגנים ומכוניות שמגדילים את הפערים בין עשירים לעניים ומחממים את המרחב הציבורי, אפשר לתכנן לאקלים המשתנה וליצור מרחב ציבורי מוצל יותר, תחבורה ציבורית יעילה והליכתיות".
"הפערים שאנחנו רואים פה הם פערים שקיימים תמיד – בכל מקום עניים חולים יותר ומתים מוקדם יותר, אבל שינוי האקלים מגביר את הפערים האלה עוד יותר. ברגע שמפחיתים את החשיפה לחום קיצוני, אנחנו מצמצמים את הפערים האלה, ובאמצעות מדיניות תכנון נכונה אפשר להציל חיים", היא מסכמת.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
