בבניין ישן ונמוך במכון ויצמן מתגוררים כמה מבעלי המוחות הגדולים שאכלסו את מעבדות המכון לאורך השנים. אחד מהם הוא פרופ' שמיל רוכמן, מחלוצי המחשוב בארץ ובעולם, שחייו המקצועיים והאישיים מלאים תהפוכות וצמתים היסטוריים. היום (ג') מציין רוכמן יום הולדת 100 - מספר שאם נקרא אותו בשיטה הבינארית, נקבל בסך הכול… ארבע.
בן תרבות
ב-2 בספטמבר 1925 נולד הילד שמיל (שמואל) בבסרביה - חבל ארץ שעבר מיד ליד והיה לפרקים רוסי, רומני, עות’מאני ופולני, וכיום נמצא במולדובה. העיירה שבה נולד, ליפקאני (Lipcani), הייתה רובה ככולה יהודית, והוריו אף הקימו בה בית ספר עברי שהשתייך לרשת “תרבות”.
שמואל הראה יכולות מרשימות כבר מילדות, ולכן במקום להתחיל את לימודיו בכיתה א’, הוקפץ ישירות לכיתה ב’. בעיקר הוא בלט לחיוב במתמטיקה, ובאחת מחופשות הקיץ אף למד אלגברה בכוחות עצמו בביקור בבית סבו, מה שאפשר לו בהמשך ללמד את חבריו לספסל הלימודים ולסייע להם. תחביבים נוספים שלו היו שחמט ופעילות בתנועת “השומר הצעיר”, אף שהיא לא הייתה חוקית בבסרביה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הפפירוס המושחת
המחקרים החדשים ביותר
הטיות סטטיסטיות וחשיבה הסתברותית
ענני שנות ה-30 החלו מתקדרים מעל אירופה, ובשנת 1938 החליט אבי המשפחה, דב, לעשות מעשה ולחפש מקום בטוח למשפחתו. בניגוד למשפחות רבות שעקרו לארצות הברית ולארץ ישראל, דב רוכמן מצא חוף מבטחים בהונדורס הבריטית (כיום בליז) שבמרכז אמריקה. שנה אחר כך הצטרפו אליו האם חנה והילדים שמיל, סורה ומאיר.
הם הפליגו מהמבורג באונייה של חברת ספנות גרמנית – כנראה אחת ההפלגות האחרונות של אונייה גרמנית באוקיינוס האטלנטי לפני המלחמה. לימים סיפר רוכמן על הפחד הגדול שליווה את המשפחה בעת הירידה מהרכבת בהמבורג ובדרך לנמל. אף שהיה בן 13 בלבד, הוא חש אחריות למשפחתו בתור הבן הבכור. המשפחה לקחה עימה לבליז שמיכות רבות, אך לא היה בהן צורך לאור הטמפרטורות הגבוהות במדינה.
5 צפייה בגלריה
ב-1946 החל רוכמן בלימודי הנדסת חשמל במסצ'וסטס, שם גם פגש את מי שתהיה רעייתו, מריון (רות) לבית אולץ', אמנית וגרפיקאית. מריון ושמיל רוכמן בחנוכת בניין במכון ויצמן, 1963 |
(צילום: ארכיון מכון ויצמן למדע)
בבליז עבד האב כסוחר טקסטיל, ובמשך שבע שנים סייע לו שמיל הצעיר בעסקיו, במקביל להמשך לימודיו באופן אקסטרני ואוטודידקטי; עם סיום הלימודים הוא נבחן בהתכתבות בבחינות הבגרות של אוניברסיטת קיימברידג’, בסיוע מורה שהכין אותו לבחינות. ב-1946 הוא עזב את בליז, והחל בלימודי הנדסת חשמל במכון הפוליטכני ווסטר (Worcester Polytechnique) במסצ’וסטס, שם גם פגש את מי שתהיה רעייתו, מריון (רות) לבית אולץ’, אמנית וגרפיקאית.
אל החלל ומתחת למים
ב-1949 עברו שמיל ומריון לפילדלפיה. שמיל למד לתואר שני בהנדסת חשמל בבית הספר מור (Moore) של אוניברסיטת פנסילבניה, ועבד כעוזר מחקר במעבדת המחשבים הדיגיטלית של האוניברסיטה. המילים "מחשבים" ו"דיגיטלית" נשמעות אולי תמוהות ביחס לתקופה ההיא, אך בעת שתושבי ישראל הצעירה ליקקו את הפצעים ממלחמת השחרור, בארצות הברית היה זה תור הזהב הראשון של המחשוב. רוכמן לקח חלק בפיתוחם של שני מחשבים מוקדמים תחת השמות MSAC ו-EDVAC, שהיו שניים רק ל-ENIAC, המחשב האלקטרוני הראשון במדינה.
ב-1952 הצטרף רוכמן לחברת ריית’יאון (Raytheon), מקבילתן האמריקנית של רפאל ושל התעשייה הצבאית, ושם עסק במחקר ופיתוח של מעגלים מגנטיים, שהם המקבילה המגנטית למעגל חשמלי - עבודה שהניבה לא פחות מ-16 פטנטים. התחנה הבאה הייתה חברת פאקרד בל (Packard Bell), שם נמנה עם צוות ההקמה של מחלקת המחשוב ומונה לראש קבוצת הפיתוח, בגיל 30 בלבד.
הימים היו ימי המלחמה הקרה ומרוץ החימוש בין המעצמות. קבוצת הפיתוח, בהובלתו של רוכמן, רשמה מספר פטנטים, עסקה בתכנון מחשבים למעקב אחר טילים, וגם בתכנון מכשור לצוללת הגרעינית הראשונה, הנאוטילוס. שנים לפני המחשב האישי, הצוות פיתח מיני-מחשב שהכיל 250 טרנזיסטורים – רכיבים אלקטרוניים מוליכים למחצה שמאפשרים שליטה בזרם החשמלי, וזיכרון שהכיל 4,000 יחידות מידע. לשם השוואה, במחשבים מודרניים יש עשרות מיליארדי טרנזיסטורים ומאות ג’יגה בייטים של מידע.
המחשב הצליח לתכנן מסלול חללית לשילוח אדם לירח – שנים אחדות לפני הקמת נאס”א ופיתוח תוכנית אפולו. כאשר היא קרמה עור וגידים, המחשב אכן נכנס לשימוש מבצעי. לימים סיפר שמיל שבעת עבודתו בפאקרד בל הוא נאלץ לעיתים לעבוד עם ורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שגויס לצבא ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, והיה לאחד מאבות הנחיתה על הירח. אולם בגלל עברו של פון בראון במפלגה הנאצית, רוכמן לא היה מוכן לפגוש אותו פנים אל פנים, ויצר עימו קשר באמצעות שליח.
5 צפייה בגלריה
ב-1960 הפגיש אסתרין את רוכמן עם חיים לייב פקריס, ראש המחלקה למתמטיקה שימושית במכון ויצמן, שיזם את הקמת ויצק. מימין לשמאל: שמיל רוכמן, חיים לייב פקריס, צבי ריזל, ג'רלד אסתרין
(צילום: ארכיון מכון ויצמן למדע)
לו היה נשאר בארצות הברית, סביר להניח שרוכמן היה קונה לעצמו עד מהרה מקום בשורה הראשונה של קברניטי המחשוב, ואולי אף הופך לאיש עסקים מוכר. אלא שאז התרחשה בחייו תפנית, שכדרכן של תפניות, קרתה באקראי, ובמקרה של רוכמן הובילה אותו לעלות לישראל. אחד מחבריו הקרובים של רוכמן היה ג’רלד (ג’רי) אסתרין (Estrin), ששימש בצעירותו מהנדס בצוותו של ג’ון פון נוימן (von Neumann) במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ובשנות ה-50 בילה כשנה במכון ויצמן בתור ראש המיזם לבניית ויצק (WEIZAC) – המחשב הראשון בישראל. לימים כיהן אסתרין כפרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס (UCLA).
המהר”לים מרחובות
ב-1960 הפגיש אסתרין את רוכמן עם חיים לייב פקריס, ראש המחלקה למתמטיקה שימושית במכון ויצמן, שיזם את הקמת ויצק. פקריס, שהתלהב מפועלו המרשים של רוכמן, הזמין אותו להגיע לישראל לתקופה של תשעה חודשים, ולנהל את בניית המחשב החדש שיחליף את ויצק. ואכן, רוכמן הגיע לרחובות עם רעייתו ועם שני ילדיהם, סנדי וג’ני. כפי שאפשר לנחש, תשעת החודשים חלפו ביעף ובסופם הם החליטו להשתקע בארץ.
הפרויקט ארך ארבע שנים, ובסופו קם המחשב החדש. לצד רוכמן, הובילו את הפרויקט צבי ריזל ומירון מלמן, ועמלו עליו מהנדסים ואנשי צוות טכני רבים - בהם גם מריון רוכמן, שרתמה את כשרונה כשרטטת ועיצבה את קונסולת השליטה במחשב. תחילה התוכנית הייתה לקרוא למחשב “ויצק 2”, כמתבקש, אך חוקר הקבלה גרשם שלום (מבוטא שוֹלֶם) הציע לקרוא לו “גולם”, בדומה לגולם של המהר”ל מפראג, חומר דומם שהופחה בו רוח חיים. לימים התברר כי שלום התחכם, ולמעשה קרא למחשב על שמו שלו: ג‘ שולם. ב-1965 נחנך הדגם הראשון של המחשב, שכונה גולם א’.
עלותו הכוללת של פרויקט גולם נאמדה אז בכ-2.5 מיליון לירות (קרוב ל-24 מיליארד שקלים במושגי ימינו), סכום אסטרונומי לתקופה ההיא ובלתי מבוטל גם כיום. אך ההשקעה השתלמה, שכן גולם הציב סטנדרט גבוה למחשבים בני תקופתו. כל מילה שלו, או רצף ספרות, כללה 75 ספרות, והוא היה מסוגל לאכסן 32 אלף ספרות בסך הכול, במערך טבעות מגנטיות ששימשו כזיכרון הקשיח. גם יוצריו – רוכמן, ריזל ומלמן – קצרו את פירות התהילה, כאשר הוענק להם פרס רוטשילד לשנת 1969. בנימוקים לזכייה צוין המחשב “אשר עורר את קנאתם של מוסדות מחקר גדולים בעולם”.
5 צפייה בגלריה
עלותו הכוללת של פרויקט גולם נאמדה אז בכ-2.5 מיליון לירות (קרוב ל-24 מיליארד ש"ח במושגי ימינו). פרופ' ברטרם באסל מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ושמיל רוכמן לצד גולם
(צילום: ארכיון מכון ויצמן למדע)
גולם החליף את ויצק בהצלחה מרובה ושימש היטב את מדעני המכון, ביניהם הדוקטורנטית הצעירה עדה יונת, שאהבה במיוחד להשתמש במחשב בסופי השבוע, כאשר היה פנוי יחסית ממשימות. בחלוף שנה מחנוכתו של גולם א’ נבנה לו העתק, ורוכמן ועמיתיו החלו בתכנון גולם ב’ – שכבר היה מסוגל לאכסן 128 אלף ספרות, פי ארבעה מאחיו הגדול. גולם ב’ החליף את גולם א’ ב-1974, ופעל עד 1983. הוא היה אחד המחשבים האחרונים שקוררו באמצעות אוויר בלבד.
סבא של היוניקורן
לצד היותו הרוח החיה ומנהל הביצוע בפרויקט גולם, רוכמן התעניין, חקר ועסק רבות בהיבטים התיאורטיים של המחשוב. מחקריו התמקדו במשך שנים רבות במחשבים המבוססים על יחידות חישוב מגנטיות במקום על טרנזיסטורים, נושא שהעסיק גם פיזיקאים, ביניהם עמיתו של רוכמן במכון ויצמן, דוד טרבס. הוא עסק גם בתחום הראייה הממוכנת לצד שמעון אולמן, לימים חתן פרס ישראל למדעי המחשב.
על אף שלא החזיק בתואר דוקטור, ניסיונו המעשי של רוכמן זיכה אותו ב-1963 בתואר פרופסור חבר במכון, ושנים אחדות מאוחר יותר היה לפרופסור מן המניין. בהמשך אף שימש מרצה בטכניון וכיהן במספר תפקידים ניהוליים, ביניהם סגן יושב ראש המועצה המדעית וראש הקתדרה למדעי המחשב. במקביל שימש יועץ למספר חברות, והיה חבר במועצה הלאומית למחקר ופיתוח. ב-1984 הוא שלח מאמר לכנס שהתקיים בסין בנושא עיבוד אסוציאטיבי במערכות גרפיות. למרבה ההפתעה, המאמר התקבל ורוכמן הוזמן לכנס, על אף שבאותה עת לא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסין - ובכך היה למדען הישראלי הראשון ש”פרץ את החומה” ופרסם בסין. ב-1990 יצא לגמלאות, ובניגוד לחוקרים רבים שממשיכים לחקור באופן פעיל גם לאחר פרישתם - העדיף להקדיש את מיטב זמנו למשפחתו.
5 צפייה בגלריה
במאה שנותיו הוא זכה לראות את המחשב הופך ממכונה ענקית שממלאת חדרים למכשיר קטן שיכול להיכנס לכיס. שמיל רוכמן ב-1982
(צילום: ארכיון מכון ויצמן למדע)
מבסרביה לבליז, ומארצות הברית לישראל, חייו של שמיל רוכמן הם חיי משמעות ומעש, והוא זכה לחבר פרק חשוב בסיפור של מדעי המחשב במדינת ישראל שנים לפני שהמדינה הקטנה והענייה הפכה לאומת ההייטק והיוניקורנים. במאה שנותיו הוא זכה לראות את המחשב הופך ממכונה ענקית שממלאת חדרים למכשיר קטן שיכול להיכנס לכיס, וזכה גם לראות את חיידק המחקר עובר הלאה בשרשרת הדורות: בנו סנפורד (סנדי) הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ונכדו יונתן הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן.
המצוינות שהובילה את שמיל רוכמן במאה שנותיו משתקפת בריאיון שהעניק ב-1983 עם חבריו לאגודת המהנדסים האמריקנית (IEEE): "הדבר המרכזי שניסיתי ללמד אתכם הוא שהדרך הטובה ביותר לעשות דברים היא לבצע אותם היטב בפעם הראשונה. זה סוד שלהרבה חברות בארצות הברית אין אותו… אנשים כותבים תוכנה ואומרים, אם יש טעויות אנחנו נמצא אותן. הרבה יותר עדיף לנסות ולמצוא אותן בפעם הראשונה". אנו מאחלים לו מכאן בריאות טובה.
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
תודה למשפחת רוכמן על הסיוע בהכנת הכתבה ולמתי בנינסון מארכיון מכון ויצמן על איתור התמונות
