כ-28 אלף בני אדם קיבלו מאז מלחמת העולם השנייה את התואר "חסידי אומות העולם", המוענק לגויים שהצילו יהודים תוך סיכון עצמי. רובם הגדול היו במדינות שגרמניה הנאצית כבשה, בעיקר אלה שהיו בהן קהילות יהודיות גדולות ומעורות בחברה הכללית, כמו פולין, צרפת והולנד. גם מצילים במדינות האלה היו לרוב טיפה בים של אוכלוסייה אנטישמית, או לפחות כזו שהעדיפה לא לסכן עצמה.
מתוכם, פחות מ-700 היו גרמנים שהעזו להסתכן ולהציל יהודים במולדת הנאציזם עצמה. אחד מהם, שפעל בברלין, לא ניהל מפעל הצלה מסודר. הוא אמנם התנגד לנאצים, ואף ויתר על קידום בשל כך, אבל ניסה לחיות את חייו ולעבור בשלום את המלחמה. עם זאת, כשהתבקש לסייע, לא היסס לסכן את חייו וחיי משפחתו עבור אדם שבקושי הכיר.
נוסף על כך, הוא היה מדען בעל שם עולמי, ושותף לאחר המחקרים החשובים במאה ה-20, ביקוע גרעין האטום, שגם עליו לא זכה להכרה הראויה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הניווט הצפוף של העטלפים
הדרך הארוכה והקשה אל החשיבה המדעית
השפה המורכבת של הבונובו
אמצעים דלים
פרידריך וילהלם (פריץ) שטרסמן נולד בבופרד שבגרמניה ב-22 בפברואר 1902. הוא היה הצעיר מתשעת ילדיהם של ריכרד, פקיד בית משפט, ויולי לבית ברנסמן (Bernsmann). המשפחה היתה דלת אמצעים, ונדדה בעקבות עבודת האב. פריץ גדל בקלן ולאחר מכן בדיסלדורף, שם סיים את בית הספר היסודי בשלוש שנים, במקום ארבע.
למרות המצב הקשה בגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה, ולמרות מות אביו בגיל צעיר, מה שהכביד עוד יותר על מצבה הכלכלי של המשפחה, סיים שטרסמן את לימודי התיכון. הוא התאהב במקצוע הכימיה, וכבר כתלמיד עשה ניסויים במטבח של אמו. חסרון כיס מנע ממנו לנסות להירשם לאוניברסיטה מובילה, ותחת זאת הוא נרשם ללימודים בבית הספר הטכני של הנובר. תחילה התגורר אצל אחיו, ובהמשך השיג חדר בביתו של חלבן תמורת שיעורים פרטיים לבנו. הוא התקיים בדוחק ממתן שיעורים פרטיים לתלמידים וסטודנטים, וב-1924 הוסמך למהנדס כימיה.
שטרסמן ביקש לצאת לשוק העבודה, אך במצב הקשה של התעשייה בגרמניה לאחר המלחמה מציאת משרה טובה הייתה כמעט בלתי אפשרית. במקום זה הוא החליט להמשיך ללימודי דוקטורט בכימיה פיזיקלית. בעבודת הדוקטורט הוא חקר את המסיסות של יוד בחומצה פחמתית (H2CO3) במצב גזי, והתפרנס כעוזר הוראה. ב-1929 קיבל תואר דוקטור. בלימודי הדוקטורט הוא רכש ידע חשוב בכימיה אנליטית – שיטות ודרכים לפענח את ההרכב של חומרים. המיומנות הזו סללה את דרכו לקבלת מלגה חלקית לעבודה במכון קייזר וילהלם בברלין, אצל הכימאי הידוע אוטו האן (Hahn), מחלוצי הרדיוכימיה, כלומר חקר הכימיה של חומרים רדיואקטיביים.
6 צפייה בגלריה
שיתוף פעולה ארוך שנים, לרוב בתנאים לא שוויוניים. אוטו האן וליזה מייטנר במעבדה בברלין, ככל הנראה ב-1912
(צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל)
האן היה מומחה מוביל בחקר יסודות רדיואקטיביים, ובמשך שנים רבות חקר בין השאר את תהליכי הדעיכה של יסודות רדיואקטיביים כבדים כמו אורניום ותוריום ליסודות קלים מהם. רוב התקופה הוא עבד עם עמיתתו הנאמנה, ליזֶה מייטנר (Meitner), יהודייה מומרת מאוסטריה שהתמידה בעבודה לצדו למרות שנים ארוכות של קיפוח בשל היותה אישה, ועבודה בתנאים מחפירים. בסוף שנות העשרים המצב השתפר בהדרגה, והשתפר עוד כשהאן מונה לראש המכון, וקידם את מייטנר – שבינתיים הייתה לפרופסורית הראשונה לפיזיקה באוניברסיטה בגרמניה – לנהל את המחלקה לפיזיקה רדיואקטיבית.
תנאים קשים
שטרסמן היה שותף במכון לעבודה על מחקרים פורצי דרך, כמו פיתוח שיטה לתארוך סלעים באמצעות מדידה רגישה של כמויות הרובידיום (Rb) והסטרונציום (Sr) בדגימות. החוקרים ידעו שבהתפרקות גרעינית רגילה רובידיום דועך לסטרונציום, וכך יכלו להשתמש בקצב הדעיכה כ"שעון רדיומטרי".
אבל המשימה העיקרית שבה התמקד הצוות כולו – האן, מייטנר ושטרסמן – בעיקר מאמצע שנות ה-30, הייתה חיפוש אחר יסודות טרנס-אורניים, כלומר יסודות כבדים מאורניום, שמספרו האטומי 92. המחקר בתחום היה המשך של עבודתו של הפיזיקאי האיטלקי אנריקו פרמי (Fermi), שפיתח דרכים ל"הפציץ" גרעינים של אטומים כבדים בנייטרונים. פריצת הדרך שלו היתה פיתוח דרכים להאט את הנייטרונים כך שכמה מהם ייבלעו בגרעין של אטומים, והחוקרים סברו כי זה המפתח ליצירת יסודות כבדים יותר.
העבודה התנהלה בתנאים לא פשוטים. תוקף המלגה של שטרסמן פג אחרי שהאן האריך אותה פעמיים. שטרסמן המשיך לעבוד תקופה מסוימת בלי שכר, עד שמייטנר שכנעה את האן לממן לו שכר סמלי מקרן של המכון. יתרה מזו – לאחר עליית הנאצים לשלטון והחלת חוקי הגזע, החל המשטר להתערב גם בנעשה במוסדות אקדמיים.
האן נאלץ לפטר חוקרים יהודים. מייטנר, היהודיה לשעבר, הייתה מוגנת בינתיים בזכות אזרחותה האוסטרית. שטרסמן, שלא היו לו שורשים יהודים, היה מוגן מהנאצים, אך "סומן" לאחר שהתנגד נחרצות לעמדותיהם. כבר ב-1933 הוא ביטל את חברותו באגודה הגרמנית לכימיה, שהייתה האגודה המקצועית של הכימאים במדינה, לאחר שזו סילקה משורותיה את החברים היהודים. בשנים הבאות, לאחר שקנה לו שם ככימאי מוכשר, הוא ויתר על כמה הצעות עבודה נחשקות משום שסירב להצטרף למפלגה הנאצית או לארגונים הקשורים אליה.
העבודה המשותפת התקדמה עקב בצד אגודל, וגם אם לא הניבה את היסודות החדשים שהחוקרים קיוו למצוא, היא הניבה לא מעט מאמרים. על הראשונים היו חתומים האן ומייטנר, עם תודות לשטרסמן על עזרתו, אבל מהר מאוד הוא הפך שותף מלא לעבודה, ושמו צורף לרשימת הכותבים, גם אם במקום האחרון.
6 צפייה בגלריה
כימאי מוכשר ובעל שם שדחה הצעות עבודה מפתות כדי לא להצטרף למפלגה הנאצית. חלק מציוד המעבדה המקורי של שטרסמן בתצוגה במוזיאון הגרמני במינכן לציון 75 שנה לביקוע האטום
(צילום: Versuchsaufbau_Hahn_Deutsches_Museum.jpg: Luidger, Wikipedia)
ב-1937 נשא שטרסמן לאישה את הכימאית מריה הקטר (Heckter), אחת מתלמידותיו לשעבר בתקופה שהתפרנס משיעורים פרטיים בהנובר. הם נפגשו שוב בברלין לאחר ששטרסמן, שלימד עצמו לנגן בכינור, הצטרף לקבוצה של מוזיקאים חובבים. בהמשך נולד בנם היחיד, מרטין.
לאחר שגרמניה הנאצית סיפחה את אוסטריה ב-1938, אזרחותה של מייטנר לא הגנה עליה עוד. מבחינת הנאצים היא הייתה יהודייה, וכדי להציל את חייה הצליחו חברים להבריחה מגרמניה. בגיל 60 היא נאלצה להתחיל מחדש בשבדיה, שם פיזיקאי עמית העסיק אותה בתנאים פחותים בהרבה מאלה שהשאירה מאחור. שטרסמן המשיך בעבודה עם האן, אך למרות הקשיים הם המשיכו להתכתב בחשאי עם מייטנר, ולהעזר בה בפענוח תוצאות הניסויים.
ביקוע הגרעין
בסוף אותה שנה התחוללה במעבדה פריצת הדרך. עד כה, כשהפציצו בנייטרונים יסודות כבדים כמו אורניום, נוצרו במעבדה יסודות קצת יותר קלים, כמו תוריום (90) או רדיום (88). הקפיצות האלה נגרמות בגלל "התפרקות אלפא" – תופעה שבה נפלטים מגרעין האטום שני פרוטונים ושני נייטרונים. אבל בניסויים שעשה בסוף 1938 גילה שטרסמן שהנייטרונים האיטיים גורמים להופעת חומרים קלים הרבה יותר, כמו בריום (56) ולנתן (57), לצד גזים אצילים כמו קריפטון (36).
הממצאים עוררו ביקורת מצד מספר מדענים, שטענו כי מדובר בטעות שמקורה בחומרים אחרים ששימשו בניסוי. אבל שטרסמן, בהיותו כימאי אנליטי מהשורה הראשונה, הוכיח להאן כי הממצא אמיתי. גם מייטנר פקפקה תחילה בתוצאות שהראה לה האן, כשהצליחו באופן נדיר להיפגש בקופנהגן בנובמבר 1938. אבל גם היא השתכנעה בסופו של דבר מהעבודה של שטרסמן, שהממצאים אמיתיים.
6 צפייה בגלריה
לא סתם התפרקות רדיואקטיבית, עם פליטה של חלקיקים, אלא ביקוע הגרעין לשני אטומים קטנים יותר. תרשים סכמטי של ביקוע גרעין האטום
(איור: Designua, Shutterstock, תרגום: מכון דוידסון לחינוך מדעי)
בניסוי נוסף בדצמבר, שטרסמן לא רק הראה שנוצרים בריום וקריפטון, אלא גם חישב את היחסים הכמותיים ביניהם. האן והוא שלחו לפרסום את המאמר, שכותרתו "על הגילוי וההתנהגות של חומרים אלקליים שנוצרים בהקרנת אורניום בנייטרונים". טיוטת המאמר הגיעה אל מייטנר עוד לפני הפרסום, כשבילתה את חופשת חג המולד עם אחיינה, הפיזיקאי אוטו פריש (Frisch), שנמלט מאוסטריה הנאצית לדנמרק.
מייטנר ופריש עברו שוב על התוצאות, וראו מה שהאן ושטרסמן לא הבינו: האטום הכבד של האורניום התפרק. הפעם לא היה מדובר בפליטה של שני פרוטונים שהקפיצה את היסוד שני מקומות לאחור בטבלה המחזורית, אלא בשבירת הגרעין לשני חלקים שהיו אטומים קטנים הרבה יותר, כמו פילוח אבטיח בגרזן. הם מיהרו לשלוח מאמר משלהם, וטבעו בכותרתו מונח חדש: "תוצרי הביקוע של גרעין האורניום".
שני המאמרים שהתפרסמו בעיתונות המדעית בתחילת 1939 חוללו סערה. ביקוע גרעין האטום לווה בשחרור אנרגיה רבה, וגם בפליטת נייטרונים. עד כה ביקוע האטום ורתימת האנרגיה המשתחררת ממנו היו בגדר רעיון תיאורטי בלבד. לפי התיאוריה, הנייטרונים שנפלטים מהאטום הראשון יוכלו לבקע גרעינים של אטומים סמוכים, שבתורם יפלטו עוד נייטרונים ויבקעו עוד גרעינים, לתגובת שרשרת שתשחרר אנרגיה עצומה כהרף עין.
6 צפייה בגלריה
"בבניין זה, אז מכון קייזר וילהלם לכימיה, גילו ב-1938 אוטו האן ופריץ שטרסמן את ביקוע האורניום" - שלט זיכרון בבניין הישן של המכון בברלין
(צילום: Fridolin freudenfett (Peter Kuley), Wikipedia)
עם ביקוע האטום, הרעיון הזה עלול היה כעת להפוך למציאות בדיוק כשרוחות מלחמה מנשבות באירופה ובעולם כולו. מדעני גרעין בעולם, רבים מהם פליטים מגרמניה, חששו במיוחד מהעובדה שהתגלית נעשתה בברלין, ושנשק המבוסס על האנרגיה הזו יעמוד לרשות המשטר הנאצי. החשש הוליד את הפנייה המפורסמת לנשיא ארצות הברית, שהביאה להקמתה של תוכנית מנהטן ולפיתוחו של הנשק הגרעיני בארצות הברית.
סיכון עצמי
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נותקו גם הקשרים הרופפים בין האן ושטרסמן למייטנר. בהמשך הזמינו אותה האמריקנים להצטרף לתוכנית מנהטן, אך היא סירבה לתת ידה לפיתוח נשק. האן ושטרסמן לא היו מעורבים ביישומים צבאיים של הגילוי שלהם, מאמץ שאותו הוביל בגרמניה בחשאי הפיזיקאי חתן פרס נובל ורנר הייזנברג (Heisenberg). שטרסמן, בהכוונת האן, המשיך לחפש יסודות כבדים מאורניום שנוצרים בתהליכים גרעיניים. וכשיסוד כזה התגלה – קודם בארצות הברית ואחר-כך במעבדתו של חוקר אחר, הוא עסק רבות בחקר תכונותיו. המאמרים שלו המשיכו להתפרסם בעיתונות המדעית הגלויה. בשנים הבאות הוא גם חזר לעבוד על תארוך רדיואקטיבי של מינרלים, לבקשת החוקר שמונה לנהל את המחלקה במקום מייטנר.
גם במהלך המלחמה התמיד שטרסמן בסירובו להצטרף למפלגה הנאצית או לגופים שמזוהים איתה, מה שמנע ממנו לעבור הביליטציה – שלב ההסמכה האקדמית הבכיר ביותר במדינות מסוימות, הנחוץ לקבלת דרגת פרופסור.
בתחילת 1943 פנתה אל שטרסמן חוקרת במכון קייזר וילהלם, וביקשה את עזרתו בהסתרת אישה יהודייה שנמלטת מהנאצים. האישה הייתה הפסנתרנית אנדראה וולפנשטיין (Wolffenstein), מבוגרת בחמש שנים משטרסמן, שכמו מייטנר המירה את דתה לנצרות, אך מבחינת הנאצים הייתה יהודייה.
היא ואחותה נמלטו מעבודות כפייה והסתתרו אצל מכרים בברלין. שטרסמן, שבקושי הכיר אותה, נענה בלי היסוס לבקשה להסתירה בביתו, למרות הסיכון העצום לא רק לעצמו אלא גם לאשתו ולבנם הפעוט. לו היה הדבר מתגלה, למשל אם שכן היה שם לב ומלשין עליהם – הם היו מוצאים להורג.
6 צפייה בגלריה
פעל לשיקום המדע בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. המכון לכימיה גרעינית באוניברסיטת מיינץ, ששטרסמן הוביל את הקמתו
(צילום: אוניברסיטת מיינץ)
וולפנשטיין הסתתרה כחודשיים בביתם של בני הזוג בברלין, עד שמצאה מסתור אחר. בסופו של דבר, בעזרת חברים ומסמכים מזויפים, היא הצליחה לברוח לדרום גרמניה ולהסתתר שם עד סיומה של המלחמה.
הכרה מאוחרת
ב-1944 הועבר מכון קייזר וילהלם מברלין המופצצת לדרום גרמניה. בסיום המלחמה נלקח האן למעצר באנגליה, עם כמה מבכירי תוכנית הגרעין של גרמניה הנאצית, במסגרת המאמצים של בעלות הברית להבין עד כמה התוכנית התקדמה. החקירות, לצד הממצאים בשטח, העלו כי ההתקדמות הייתה אפסית. היטלר לא האמין בנשק הגרעיני, לא טיפח את הפרויקט והייזנברג ועמיתיו היו רחוקים שנים רבות של עבודה מבניית פצצה.
בעודו עצור, התבשר האן כי נבחר לקבל את פרס נובל בכימיה, שיוענק רטרואקטיבית לשנת 1944, על גילוי הביקוע של גרעין האטום. האן קיבל את הפרס לבדו, בלי שטרסמן שהיה שותף מלא לעבודה ועשה את רובה בעצמו, ובלי מייטנר שהייתה זו שהבינה את תוצאות הניסויים. האן גם המעיט בתיאור תרומתם בהרצאת הנובל שנשא.
לאחר המלחמה מונה האן לנשיא מכון קייזר וילהלם, שבהמשך הפך להיות חלק מרשת מכוני מקס פלנק, על שם הפיזיקאי הידוע. ב-1949 הועבר המכון לכימיה לעיר מיינץ, ושטרסמן, שמונה לאחר המלחמה לפרופסור לכימיה גרעינית באוניברסיטת מיינץ, הועמד בראש המכון. בשני תפקידיו התמקד שטרסמן בשיקום המחקר בגרמניה לאחר המלחמה, בבנייה מחדש של האקדמיה, בחידוש הקשרים המדעיים עם מדינות אחרות ואפילו במטלות כמו השגת ציוד שיאפשר מחקר גרעיני בלי להפר את המגבלות שהוטלו על גרמניה.
ב-1953 הוא ויתר על תפקידו במכון מקס פלנק, כדי לייסד מכון למחקר גרעיני במסגרת האוניברסיטה. הוא היה אחד מ-18 מדענים גרמנים שפרסמו ב-1957 מכתב נגד כוונותיו של קנצלר גרמניה המערבית לחמש את ארצו בנשק גרעיני, נוכח האיום מהגוש המזרחי.
שטרסמן היה אדם צנוע וסגפן, ומיעט בנסיעות בעולם. הוא ביקר בארצות הברית רק פעם אחת, ב-1959, כשניהל משא ומתן על רכישת כור גרעיני קטן למכון המחקר.
ב-1966 קיבלו שטרסמן, האן ומייטנר במשותף את פרס אנריקו פרמי, שמעניק נשיא ארצות הברית. זה היה אות כבוד צנוע בהשוואה לנובל של האן. מייטנר, שכאמור לא קיבלה פרס נובל, זכתה לימים לכבוד גדול עוד יותר: יסוד מספר 109 בטבלה המחזורית נקרא על שמה, מייטנריום, אבל זה קרה רק ב-1992, שנים רבות אחרי מותה. שטרסמן המשיך בעבודותיו באוניברסיטה ובמכון, וב-1970 פרש לגמלאות. ב-1980 הלך לעולמו בעיר מיינץ.
בהספד שפורסם עליו בכתב העת "פיזיקה היום" של המכון האמריקני לפיזיקה, נאמר כי על אף צניעותו, פרס פרמי שימח אותו משום שהתייחס לעבודה המשותפת שהובילה לביקוע הגרעין.
ב-1985, חמש שנים לאחר מותו, קיבל שטרסמן מ"יד ושם" הכרה כ"חסיד אומות העולם" בזכות הצלתה של וולפנשטיין, שהאריכה ימים ומתה ב-1987, כמעט בגיל 90. למרבה הצער שמו ופועלו כמעט אינם מוכרים או מונצחים בישראל.
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
