השעורה, אחד מהצמחים הראשונים שגידל האדם, מתגלה כבעלת עבר מורכב בהרבה מכפי שסברו החוקרים. מחקר בינלאומי חדש, שפורסם בכתב העת המדעי Nature, מגלה כי מקורה של השעורה המודרנית אינו נעוץ באזור יחיד, אלא בפסיפס גנטי עשיר המשלב תרומות מחמש אוכלוסיות שונות של שעורת בר שהתפשטו ברחבי הסהר הפורה והאזורים הסמוכים.
(צילום: אסף חן)
הביות של השעורה התגלה כתהליך מורכב הרבה יותר מכפי שסברו עד היום. בעבר סברו כי השעורה המבויתת (Hordeum vulgare) התפתחה באזור אחד בלבד שבו גדלה שעורת הבר (Hordeum spontaneum). אולם, ניתוח גנטי מקיף מראה כי השעורה המודרנית היא למעשה תוצר של שילוב בין אוכלוסיות שונות של שעורת בר.
את המחקר הובילו פרופ’ מרטין מאשר מבנק הגנים הגרמני ופרופ’ אהוד ויס, ראש המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף עם פרופ’ ציון פחימה מהמכון לאבולוציה באוניברסיטת חיפה. למחקר חברו גם חוקרים מהאוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב ורשות העתיקות.
5 צפייה בגלריה
שעורה תרבותית, מערת יורם, לפני 6,000 שנה
(צילום: המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית, בר אילן, ד״ר מיכל דוד)
כדי להבין את תהליך הביות של השעורה - הדרך שבה הפכה שעורת הבר לשעורה התרבותית המוכרת לנו כיום, המשמשת למזון, בירה וויסקי – בחנו החוקרים מאות דגימות שונות. מתוכן: 380 דגימות של שעורת בר מאזורים שונים באסיה, 302 דגימות של שעורה תרבותית, וכן 23 גרגרי שעורה ארכיאולוגיים נדירים, בני 2,000–6,000 שנה, שהשתמרו בזכות תנאי היובש יוצאי הדופן בישראל.
החוקרים עקבו אחר "הפלוטיפים" - מקטעי דנ״א העוברים יחד בירושה ומשמשים מעין אבני בניין של הגנום. הממצא המפתיע: תכונות קריטיות לביות, כמו שיבולת שאינה מתפרקת (כך שהגרגרים נשארים מחוברים ואינם נושרים, מה שמאפשר לקצור אותם), הופיעו כבר לפני כ-27 אלף שנה – הרבה לפני שהחקלאים הקדומים החלו לגדל שעורה.
פרופ’ מאשר אמר: “מקור השעורה אינו יחיד. הגנום שלה הוא פסיפס מרתק המורכב מתרומות של חמש אוכלוסיות בר שונות - ולאוכלוסייה מדרום הלבנט, כלומר מאזור ישראל, היה תפקיד מרכזי בפסיפס הזה".
ישראל - צומת מרכזי בביות
ממצאי השעורה שנמצאו בישראל תרמו תרומה ייחודית למחקר. חוקרי המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית באוניברסיטת בר אילן, פרופ׳ מרדכי כסלו, ד"ר ענת הרטמן-שנקמן וד"ר מיכל דוד, עיבדו את הממצא הבוטני מהמערות. ניתוח גנטי של גרגרי שעורה ממערת יורם במדבר יהודה (מלפני כ-6,000 שנה, חפירות ד״ר אורי דוידוביץ' וד״ר נמרוד מרום), ממכרה הנחושת בתמנע (מלפני כ-3,000 שנה, חפירות פרופ׳ ארז בן יוסף), וממערת אביאור (מלפני כ-2,000 שנה, חפירות פרופ׳ חנן אשל), חשפו כיצד זרימת גנים מאוכלוסיות שונות יצרה בהדרגה מגוון גנטי עשיר.
פרופ’ ויס הוסיף: "פרסומים קודמים שלנו הראו כי באתר אהלו שלחופי הכנרת נמצאו עדויות מוקדמות ביותר לחקלאות דגנים מלפני 23 אלף שנה. התגליות החדשות מחזקות את הממצאים האלה ומוסיפות להם רובד גנומי. ביחד, הוכח שהאזור שלנו, ובייחוד הגליל, היה מרכזי בביות הצמחים".
לדבריו, הממצא הארכאולוגי היבש שנשמר בישראל הוא "תיבת אוצר בוטנית וגנטית נדירה", שפותחת פתח למחקרים חדשים ולשאלות שעד לאחרונה נחשבו בלתי פתירות.
המחקר גם מגלה שהשעורה לא התפשטה באופן פשוט וישיר מהסהר הפורה, שבו היא עברה את המעבר מצמח בר לצמח תרבות. החוקרים מצאו כי תנועות אוכלוסייה, נדידות ומסחר יצרו מפגשים חוזרים בין שעורת בר מקומית לבין שעורה שכבר בויתה, וכך נבנה הגיוון הגנטי שאנו מכירים כיום.
פרופ’ פחימה הדגיש: “הגיוון הגנטי שנוצר בביות הקדום של השעורה הוא לא רק סיפור היסטורי, הוא גם נכס חקלאי להווה ולעתיד. אותו מגוון של הפלוטיפים עשוי לסייע לנו לפתח זנים עמידים יותר לבצורת ולמחלות, מול אתגרי האקלים המשתנים".
המחקר גם מראה שמאפיינים מרכזיים בשעורה תרבותית, כמו שעורה שש-טורית, שעורה חשופה ושיבולת שאינה מתפרקת הופיעו באופן עצמאי, בזמנים שונים ובאזורים שונים. המשמעות: תהליך הביות היה רב-מוקדי ומורכב, שבו האדם והטבע השפיעו הדדית אלו על אלו.
5 צפייה בגלריה
שעורה תרבותית, מערת יורם, לפני 6,000 שנה
(צילום: המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית, בר אילן, ד״ר מיכל דוד)
פרופ’ ויס סיכם: "השעורה היא עדות חיה לאופן שבו האדם למד לנצל צמחי בר מקומיים. זהו סיפור שמחבר בין ארכיאולוגיה, בוטניקה וגנטיקה". פרופ’ מאשר: "קריאת הדנ״א של השעורה היא למעשה קריאת ההיסטוריה של אלפי שנות ציוויליזציה אנושית".
מעבר לחשיפת העבר, החוקרים מדגישים כי ההבנה של הגיוון הגנטי העתיק חשובה גם לעתיד החקלאות, בארץ ובעולם: היא יכולה לסייע בפיתוח זנים עמידים יותר לשינויי אקלים, ובכך להבטיח את מקומה של השעורה כאחד הגידולים המרכזיים בעולם גם במאה ה-21.
