ים המלח הוא לא "עוד אגם"; זהו הגוף המימי המלוח (מימיו מלוחים פי עשרה ממי הים) העמוק בעולם. האגם, שעומקו מאות מטרים, נוצר במשך מיליוני שנים בבקע הסורי-אפריקני, והרכב המלחים, הגודל והעומק שלו עושים אותו לגוף מים ייחודי שאין לו אח ורע בעולם.
דוח מבקר המדינה שפורסם השבוע מתייחס בין היתר לנושא של ירידת מפלס ים המלח. מעבר ליופיו ולתרומתו לתיירות ולפרנסת האזור, שבהן דו"ח המבקר דן בהרחבה, ים המלח הוא גם מעבדת טבע פעילה: שכבות המשקע שבקרקעיתו מאפשרות שחזור מידע על אקלים העבר ועל רעידות אדמה קדומות באזורנו.
ים המלח גם מלמד אותנו על גבולות החיים עצמם: מיקרואורגניזמים ששורדים בתנאי מליחות קיצוניים כאלה מסייעים לנו להבין איך עשויים להיראות חיים בסביבות קיצוניות על כוכבים אחרים. זהו נכס טבע לאומי ובינלאומי חסר תחליף, ולכן גורלו צריך להיקבע ברמה הלאומית, כלומר על ידי הממשלה.
ירידת מפלס של 1.15 מטר בשנה
לפי דוח מבקר המדינה, מפלס ים המלח ממשיך לרדת בקצב של כ-1.15 מטר בשנה, וזה למעלה מ-20 שנה שהממשלה נמנעת מהכרעה כיצד יש להתמודד עם הירידה הזו. שתי אפשרויות עומדות על הפרק: הראשונה - לתת למפלס לרדת. אם נאפשר לו לרדת עוד כמאה מטר, התהליך יימשך עשרות שנים. מדובר בקצב ירידה מהיר מאוד, שאין לו תקדים היסטורי. לא ידוע מה המשמעות של ירידה כזאת: כמה בולענים עלולים להופיע, ואילו תשתיות עלולות לקרוס. ללא מדיניות מוסכמת, התנהלות לפי "עסקים כרגיל" תמשיך לגבות מחיר כבד מהתיירות ומהתושבים סביב האגם, ואנחנו ניוותר לגלות את גודלו רק בדיעבד. האפשרות השנייה היא תוכנית ריאלית ומתוקצבת לייצוב המפלס, או לפחות להאטה מבוקרת שלו.
בולענים על קו החוף בים המלח
(צילום: עמית שאבי)
בין המדענים יש חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה. יש התומכים בהזרמת מי ים מאילת (תעלת הימים), יש הסוברים שעדיף לתת למפלס לרדת בלי כל התערבות, ויש – וביניהם אני – כאלה הסבורים שהזרמת מים מותפלים דרך נהר הירדן קרובה יותר למצב הטבעי ופוגעת פחות במערכת האקולוגית. לפי חישוב מסה שערכתי, לא נדרשות כמויות עצומות של מים: תוספת של כמה מאות מיליוני מ"ק בשנה - כמחצית מהצריכה הביתית בישראל - עשויים להספיק כדי לייצב את המפלס.
אבל לפתרונות הללו יש תג מחיר. לפי דוח המבקר, העלות השנתית של מנגנון לייצוב המפלס נעה בטווח שבין כמה מאות מיליוני ש"ח לכ-2 מיליארד ש"ח, כתלות בשיטה שתיבחר. נוסף על כך, לבחירה בהתפלה יש לא רק מחיר כלכלי, אלא גם מחיר סביבתי. ויש גם מכשול גיאופוליטי: האזור צחיח, והאוכלוסייה החיה בו זקוקה למים בעצמה; לכן, לא בטוח שמים שיוזרמו לירדן אכן יצליחו להגיע ליעדם בים המלח. פתרון הידרולוגי, ככל שיהיה נכון מדעית, לא יכול לעמוד בפני עצמו – הוא חייב ללכת יד ביד עם הסדר מדיני מקביל.
כ-40 אחוז מהגירעון השנתי הוא תוצאה של פעילות תעשייתית
ישנו נושא נוסף ובוער לא פחות, שאינו דורש תקציבי עתק או הסדר בין-לאומי ושאפשר לטפל בו כבר עכשיו: כ-40 אחוז מהגירעון השנתי במאזן המים של ים המלח מקורו בפעילות התעשייתית הישראלית והירדנית. מפעלי ים המלח מקבלים אמנם זיכיון לשאיבת מים, אך על המספר השנתי המאושר להם מתווספת מדי שנה כמות גדולה של מים שלהם הם זקוקים, לטענתם, להפקה - זאת בטענה שחלק מהמים המשמשים אותם חוזרים לים דרך האדמה.
אזהרה מפני בולענים בים המלח
(צילום: חיים הורנשטיין)
דוח נוסף של מבקר המדינה, שבחן את ניהול הזיכיון של מפעלי ים המלח, מצא כי הכמות הנוספת של המים מהווה 25 אחוז מהמים שהמפעלים שואבים מדי שנה. זהו נתון שמדווח על ידי החברה עצמה, בלי אימות חיצוני - פער שכאמור מתוגמל בשאיבה נוספת. במילים אחרות: רישיון הפקת המים שניתן להם, ושמטרתו להגביל את הכמות המותרת לשאיבה - לא שווה הרבה במקרה הזה.
הפתרון כאן, בשונה מפרויקט התפלה ארוך טווח כפי שמוצע לעיל, ניתן ליישום יחסית בקלות. במקום רישיון שאיבת מים המבוסס על דיווח עצמי, יש לקבוע רישיון להפקת מחצבים עם מכסת ייצור מוגדרת וניתנת לפיקוח חיצוני - נתון שיהיה הרבה פחות פתוח למניפולציה מדיווח עצמי על "דליפות". שקיפות כזו אינה חלום רחוק: החברה המקבילה בירדן, למשל, מפרסמת בפומבי את נפח ההפקה השנתי שלה. זה לא מצריך מהפכה טכנולוגית יקרה, אלא אכיפה, שכבר היום נמצאת ביכולתה של המדינה.
בשורה התחתונה, 20 שנה של דחיות הן יותר מדי. ים המלח לא צריך עוד ועדה שתבחן את המצב; הוא צריך החלטה. אם הוא חשוב לנו כמדינה, הגיע הזמן שנדע גם לשלם את המחיר הדרוש כדי לשמור עליו.
ד"ר יעל קירו היא חוקרת בכירה במכון ויצמן למדע, החוקרת את ים המלח מאז שנת 2003.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
