השבוע הונחה בנאות חובב שבנגב אבן פינה להקמת מתקן ראשון בישראל להשבת אנרגיה מפסולת, כמו המתקנים הפועלים בעולם כולו כבר כמה עשורים. המתקן ישרוף רק פסולת ביתית שאינה ניתנת למיחזור (פסולת שייורית) וממחוז דרום בלבד, לאחר מיון והפרדה של הזרמים היבשים למחזור: פלסטיק, מתכת וכד', והזרם הרטוב להפקת ביו-גז ו/או קומפוסט. זהו צעד מרכזי והכרחי בדרך לניהול בר קיימא של מגזר הפסולת בישראל. הוא גם צפוי להיות הזרז להנעת המעבר מהטמנה מזהמת, שמשליכה את כל משאבי החומר והאנרגיה שבפסולת לאדמה, למשק מוטה מחזור והפקת אנרגיה, שרואה בפסולת משאב ולא מפגע.
למעשה כך נוכל להפוך את הקערה על פיה ולהתקרב סוף סוף למצב במדינות מפותחות רבות. כך גם נוכל להפחית ולהסדיר את הפליטות הלא מוקדיות והמזהמות הרבות מאתרי ההטמנה, עם כמויות אדירות של חומרים אורגניים נדיפים ואף מסרטנים, יותר מאלו הנפלטים מתחנות כוח, ולהבטיח מערך טיפול וסינון מתקדם בגזי הפליטה והפחתה משמעותית של כמות מזהמי האוויר שיפלטו בארובה.
2 צפייה בגלריה
הטקס שנערך השבוע, שבו השתתפו בין היתר השרה עידית סילמן וראש העיר באר שבע רוביק דנילוביץ'
(צילום: רונן חורש לע"מ)
אפשר להמשיך ולהתבוסס בכישלון ארוך השנים של המדינה ובראשה המשרד להגנת הסביבה לנהל את משק הפסולת בישראל. אפשר גם להתווכח על שיטות על טכנולוגיות ועל מיקום האתרים. אבל אפשר גם לנסות וללמוד מה השתנה בתהליך הפעם וכיצד אפשר לפעול יחד למען עתיד טוב יותר.
זה הרגע לגילוי נאות, כי כמי שהיה שותף לתהליך להקמת המתקן הטור הזה יותר אישי מיתר טורי הדעה שכתבתי במהלך השנים. שנים ארוכת שכאיש סביבה, מדען ותושב העיר באר שבע אני מוביל עם הנהלת העיר בראשות רוביק דנילוביץ' מהלך לטיפול מושכל, צודק וסביבתי יותר של הפסולת במטרופלין באר שבע ובמדינת ישראל ככלל.
נלחמנו נגד הרחבת היקפי ההטמנה בנגב ובפרט נגד העברת פסולת מהמרכז ומהצפון להטמנה בדרום, נגד מפגעי ריח וזיהום אוויר ונגד אוזלת ידה של המדינה. אולם בו-בזמן ידענו שאנחנו חייבים לקחת אחריות על הטיפול בפסולת שלנו ולקדם פתרונות חליפיים, כלומר לא לומר רק מה לא אלא להציע מה כן ולהיות חלק מהפתרון. והבנו שרק בשיתוף פעולה בין מדינה, רשות מקומית ואזרחים אפשר להצליח.
כך, בצעד די תקדימי בנוף המקומי, החלטנו לא לתת למדינה לעשות מהלכים מעל לראש שלנו ומאחורי הגב שלנו ואז לזעוק לסעד מבית המשפט, כשהתהליך כבר מוגמר, אלא להיכנס לעובי הקורה ולהצטרף למדינה במעלה הזרם. לנגד עיניינו ראינו את האחריות והמחוייבות לציבור: לשמור על הבריאות ועל הסביבה וגם להבטיח שהתהליך יהיה נכון, מוצלח ויציב.
הסכמנו שצריך לקיים שיח מקצועי המבוסס על עובדת וידע ולא על פחדים והטעיות, גם כשהאמון של הציבור ברשויות נמוך, ובצדק. ידענו שלא נתפשר בנושאים של טכנולוגיות, הגנות סביבתיות, תקני פליטה ואמצעי פיקוח ואכיפה, אפילו אם המדינה תצטרך להכניס עוד יותר עמוק את היד לכיס. וגם שתמיד יהיו אלו שיתנגדו, מסיבות אלו או אחרות.
התהליך היה מורכב, מלא עליות ומורדות, אך מרתק. נלחמנו על כל מילה שנכתבה במכרז, דייקנו את הדרישות ואת המגבלות. אבל שיתוף הפעולה הזה הניב גם הישגים רבים, מקומיים ולאומיים, ותקווה שהפעם זה יצליח ושמדרום תפתח הטובה.
2 צפייה בגלריה
הפסולת ברובה מוטמנת כיום. שריפה באתר הפסולת דודאים בנגב. ארכיון
(צילום: המשרד להגנת הסביבה)
כ-80% מהפסולת בישראל מוטמנת כיום, וכ-70% ממנה מוטמנת בנגב וחלק ניכר בסמיכות לבאר שבע. אתרי הפסולת במדינה הם מהגורמים המרכזיים לזיהום קרקע, מקורות מים ואוויר. האתרים הגדולים פולטים מגוון רחב של חומרים מזהמים וחומרי ריח, וביניהם גם תרכובות אורגניות נדיפות וחלקן חשודות כמסרטנות או מסרטנות כמו בנזן ופורמאלדהיד.
מתקן השבת האנרגיה החדש שיוקם בנאות חובב יטפל בכ-300 אלף טונות פסולת שייורית בשנה, עם אפשרות להגדלה עד ל-500 אלף טונות בשנה. מיקומו במועצה המקומית תעשייתית נאות חובב, שאמורה לפי החלטת הוועדה הגאוגרפית דרום לעבור בקרוב לשטחה המוניציפלי של עיריית באר שבע ולהיות תחת אחריותה, נקבע בשל מערך הניהול הסביבתי במקום, מהמתקדמים והמקצועיים בארץ, וכן שיאפשר לנצל את עודפי החום לתהליכים תעשייתיים.
הוא יטפל, כאמור, רק בפסולת ביתית שאינה בת מיחזור ממחוז דרום, וגודלו נקבע בהתאם, וכדי לסבר את האוזן, התוכנית המקורית הייתה לטפל בפי 3-2 פסולת, שתגיע מרחבי המדינה, לרבות פסולת רעילה. הוא יפיק חשמל וחום, וייתן מענה לצריכה הגוברת של חשמל ולצורך לבזר את מתקני ייצור החשמל בישראל בשיגרה ובחירום.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דוד גרינשפןקליטת הפסולת לפני המיון והעברתה לתא השרפה יעשו במתקנים סגורים בתת לחץ עם מערכות שאיבה וניקוי של האוויר. יותקנו בו הטכנולוגיות הטובות ביותר הקיימות כיום בשוק והגנות סביבתיות מירביות, והוא ייחויב בערכי סף מחמירים ביותר לפליטת מזהמים - ערכים העומדים בסף התחתון המוגדר במסמך האירופי העוסק במתקנים שכאלו.
ריכוז המזהמים יינוטר באופן רציף ויהיה שקוף לגורמים המפקחים ולציבור, כשהמכרז קובע סנקציות כספיות מיידיות ומשמעותיות במקרה של חריגה מערכי סף הפליטה, וזאת בנוסף לתהליכי פיקוח ואכיפה של העירייה ושל המשרד להגנת הסביבה. בשלב הקמת המתקן ועם הגשת הבקשה להיתר פליטה לאוויר, יבחנו שוב הטכנולוגיות המיטביות הקיימות וערכי הפליטה המומלצים במסמכים האירופיים באותה העת, ובמידת הצורך היזמים יצטרכו להתאים את המתקן לדרישות החדשות.
לא בכל יום נופלת לידיו של אזרח מן השורה, הפועל בהתנדבות מלאה, הזכות והחובה להוביל שינוי משמעותי בשטח ולקדם מהלכים שישפיעו על הציבור ועל הסביבה לאורך שנים, בנגב ובישראל. לא בכל יום אפשר להוסיף לשלל הכוחות והשיקולים את האמת המדעית חסרת הפניות, גם כשצריך לדעת איפה ומתי להתפשר. אני גם יודע שאי אפשר יהיה לשכנע את כולם בצדקת הדרך ושחובת ההוכחה עלינו ועוד לפנינו. אבל אחרי שנים של מאבקים נוכחתי שלפעמים שיתוף פעולה בין אזרחים, רשות מקומית וממשלה - המשרד להגנת הסביבה ואגף החשב הכללי במשרד האוצר, יכול להניב תוצאות טובות יותר. וכמו תמיד הכל מתחיל ונגמר בא.נשים.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
